בנצי ברופמן (40) ממגדל העמק הוא אחד מאמני הגרפיטי המובילים בארץ ובעולם שמציג את יצירותיו על הקירות הנחשבים ביותר. פחות מ־24 שעות לפני האירועים הטרגיים של ה־7.10, הוא צייר בהפקה של “Unity” בחניון קיבוץ רעים, שבהמשך, זמן קצר אחרי שעזב את המקום, התחלפה ב”נובה”.

אמו של החטוף לנתניהו: "ניהלת קמפיין נגדי, נרדוף אותך"
הפוסט קורע הלב של אחות החטוף שנרצח: "חצי שנה והחוסר מבעבע מבפנים"

“לא הייתי ב’נובה’ אלא הייתי בחניון רעים בהפקת ‘Unity’. אם הייתי בהפקת ‘נובה’ שגלשה לשבת אז הייתי ככל הנראה נרצח או נחטף”, הוא אומר. “סיימתי את הציור ב־6.10, ובשישי אחר הצהריים כבר חזרתי הביתה. כן ראיתי חבר’ה מהנובה שהגיעו לאזור אבל עצם זה שחזרתי הביתה בערב שמחת תורה – זה מה שהציל אותי, כנראה. לפני שיצאתי לכיוון הבית יצא לי לדבר עם לירון ברדה שעבדה בבר ב’נובה’ ונרצחה בזמן שסייעה רפואית לפצועים שם”.

ב־7 באוקטובר ישב ברופמן כמו כולם מול המסך ונכנס להלם. “ממש יום אחרי מה שקרה הלכתי לעשות הפעלות גרפיטי לילדים שפינו אותם מאזור הדרום לעמק יזרעאל כדי להצחיק אותם ולהראות להם דברים מגניבים מעולם הגרפיטי”, הוא מספר. “זמן קצר אחרי זה קיבלתי טלפון מבחור שמכיר אותי כאמן וביקש ממני לצייר את חבר שלו, רס”ל ויטלי סקיפקביץ’ ז”ל, לוחם ביחידת אגוז שנהרג ב־7 באוקטובר בקרב מול מחבלים בקיבוץ כיסופים, וזו הדמות הראשונה שציירתי בהקשר למלחמה זו. יש לי ניסיון בציור נושאים שקשורים לשכול, כמו את עמית בן יגאל ז”ל שציירתי בבית של אמא שלו, ובכלל ציירתי טרגדיות, אבל אף פעם לא בממדים כאלה. כל יום אני מקבל כמה פניות מהורים לילדים שנרצחו או נפלו. זה לא נגמר. הציור השני, למשל, היה של ענבר הימן ז”ל. אבא של בן זוגה סיפר לי שהיא חטופה וביקש שאצייר פורטרט שלה כדי להעלות מודעות לעניין. היו מקרים שפניתי למשפחות בעצמי והן התרגשו מאוד מהמחווה”.

“שמתי הכל בצד”

אחרי אותו ציור ראשון של סקיפקביץ’ החליט ברופמן להתמסר לנושא: “מאותו רגע שמתי הכל בצד ונרתמתי לצייר את הנרצחים, את הנופלים ואת החטופים. כל ציורי הפורטרטים של כ־60 דמויות צוירו מתמונות שלהם שקיבלתי מקרובי משפחה או שאספתי מגוגל. היה שלב שגם עשיתי ציורי קיר למען החטופים בארץ, ואז קיבלתי פנייה מהשגרירויות בלונדון, בברלין ובאמסטרדם שקלטו שיש הסברה בציורים שלי, אז עשינו שת”פ והגעתי לסיבוב של שלוש מדינות כדי לצייר על הקירות הראשיים דימויים לתיאור תחושה, איך זה מרגיש להיחטף. בהמשך ציירתי את ליאורה ארגמני ובתה נועה שחטופה, ואת החטוף עומר שם טוב. את כפיר ביבס כשחגג יום הולדת שנה ציירתי על קיר בתל אביב”.

ציור הקיר הראשון של ברופמן למען החטופים צויר בחיפה מתוך רצון להביע סולידריות עם המשפחות וליצור הדים, ואכן, היצירות הפכו לוויראליות ברשתות. אחרי שיזם פרויקט גרפיטי נייד על רכב, שיתף כאמור פעולה עם שגרירות ישראל בלונדון, שם יצר גרפיטי של אם וילד עם הכיתוב “Bring Them Home, Now!” שהוצג ב־”Leake Tunnel”; בברלין צייר ילד דומע האוחז בדובי כדי להביע את סיפורם של הילדים שבשבי, גם עם הכיתוב הקורא להשיבם הביתה עכשיו; ובאמסטרדם צייר אישה מוכה ודומעת עם הכיתוב “Speak Up For Our Sisters” והאשטג “BelieveAllWomen” כדי להביע את עדויות האונס שעברו הנשים ב־7 באוקטובר ובשבי.

ציור של בנצי ברופמן בחיפה (צילום: זאב שטיין)
ציור של בנצי ברופמן בחיפה (צילום: זאב שטיין)


בשלב מסוים החליט ברופמן להגביר את ההד הרגשי על ידי הוספת פסקול של צעקות מחבלים, בכי תינוק וצעקות אם, שהושמעו בעוצמה מרבית. “התגובות על היצירות האלה בעולם התחלקו לשלוש: כאלה שלא אכפת להם, כאלה שאכפת להם ותמכו בזה, לא רק ישראלים, ואנטישמים שקראו להחרים את העבודות שלי וכתבו על אחד הציורים שלי בלונדון ‘Free Palestine’. אבל זה מובן שיהיו תגובות לכאן ולכאן, רוב התגובות אוהדות את ישראל”, הוא מתאר.

כשאתה יוצר גרפיטי על קיר ברחוב מרכזי בחו"ל בתקופה כל כך מתוחה, אין חשש?
"בזמן אמת בשטח יש לרגעים פחד מהסביבה שעוברת, גם אם היא לא נראית עוינת, אבל כשעושים את זה נכון ועם תמיכה נכונה זה בסדר. לא יצאתי לרחובות לבד ועשיתי את זה אלא השגרירויות הזמינו אותי ותמכו בי וגם הקהילות הישראליות שם. כשאני מצייר אני תמיד חושב 'מי אני שאפחד לעומת מילואימניק או מפקדת שנמצאים בעזה?'. אני צריך להתגבר ולעשות זאת למען המטרה. בזמן אמת מציירים את הגרפיטי בשעות נכונות ועם אבטחה נכונה. בלונדון היו 'מלחמות גרפיטי', אבל לצורך העניין, בכל ציור שמתי דגל ישראל".

איך אתה בוחר את המקומות שבהם אתה מעוניין לצייר?
"המטרה היא למצוא מקום שבו כמה שיותר אנשים ייחשפו לציור ולאמירה".

תמונה משפחת ביבס (צילום: צילום פרטי)
תמונה משפחת ביבס (צילום: צילום פרטי)


“הרבה מעבר לחשוב”

ברופמן, אוטודידקט בתחום שמעולם לא למד אמנות באופן רשמי, החל את דרכו בעולם הגרפיטי לפני כעשור כשצייר על קירות ברחבי הארץ ובהמשך גם ברחבי העולם. “מעולם לא קיבלו אותי למסגרות השונות, ובדיעבד טוב שכך", הוא אומר. "אין בחיים דבר כזה 'לא'. ה'לא' הוא דבר זמני והוא ה'כן' הכי מדויק וגדול שאדם יכול לקבל. זו מתנה גדולה לקבל 'לא'".

לאורך השנים התפרסמו לא מעט יצירות של ברופמן בארץ ובחו"ל, כמו גרפיטי של המלכה אליזבת' שצייר כשנפטרה, גרפיטי של ראובן עטר ואפילו של ליאו מסי. "אני כל יום אומר תודה על זה שגרפיטי וציורי קיר הם חלק בלתי נפרד מהיום שלנו", הוא אומר. "זה לא מובן מאליו שזה קיים והעולם משתף עם זה פעולה, זה אחד מהדברים הצבעוניים והיפים שאדם יכול לחוות כשהוא נכנס לעסק או באמצע הליכה ברחוב. זו זכות עבורי". במקביל הוא מעביר סדנאות גרפיטי לילדים ולמבוגרים.

בימים אלה מוצגת במכללה האקדמית עמק יזרעאל התערוכה “הסתכלו להם בעיניים” הפתוחה לציבור הרחב (ללא עלות) בימים ראשון עד חמישי בשעות 20:00־08:00 עד סוף אפריל, ובה מציג ברופמן את יצירותיו מהחודשים האחרונים: עשרות פורטרטים של קורבנות הטבח בעוטף, חיילים שנהרגו במהלך הקרבות וחטופים ולצדם סיפורם האישי. “בשלב מסוים ציירתי כמות גדולה של קנבסים והחלו להצטבר אצלי חומרים וחשבתי שמלבד להמשיך ולצייר עוד דמויות - אני רוצה לפתוח תערוכה שתעביר את המסר החשוב. הצלחתי לארגן שלושה קירות ובנוסף יש המון קנבסים ופורטרטים. יש גם מעין מופע אור־קולי, כלומר, אפשר לשמוע ברקע ולראות על מסך לד מאוד גדול איך אני מצייר ואת התהליך המרגש, ובנוסף הקלטתי את עצמי מספר בקולי את סיפורי הדמויות לפי הסיפורים שנמסרו לי מהמשפחות עצמן”. אוצרת התערוכה היא רונית דיין וישובסקי ואיש הסאונד והתאורה הוא יוגב דהן.

איך המשפחות קיבלו את מיזם ההנצחה שלך דרך פורטרטים?
“הן התרגשו מאוד. פעם הייתי קורא לציורים כאלה ‘חשובים’ אבל עכשיו אני מבין שזה הרבה מעבר לזה. אני יכול להגיד לך שציורים שהייתי צריך לקחת מהמשפחות לצורך התערוכה לוו בתהליך פרידה מאוד קשה מצדן אבל בסופו של דבר היה למשפחות חשוב להשתתף בתערוכה. אלו ציורים שמאוד חשובים להן”.

מה המסר שחשוב לך להעביר?
“יש עדיין חטופים ויחד עם החטופים יש משפחות שכבר חצי שנה הן בלי אבא, בלי דוד, בלי שתי אחיות שהיו, בלי אח ובלי בן. גם חיים שלמים לא ירפאו את זה אז בטח לא חצי שנה. מערכת ההדחקה עושה את העבודה לרעתנו אבל אני מבקש שכל אדם יחשוב לרגע מה הוא יכול לעשות למען האחר. המשפחות השכולות רוצות להנציח, לזכור ולקבל חיבוק מהסביבה. אין משפחה שאומרת שאסור לחגוג או לחיות את השגרה. גם משפחות החטופים וגם משפחות הנרצחים תומכות בזה, אבל צריך לעשות את זה ברגישות עם קצת יותר יחס חם ואוהב למשפחות”.

אילו תגובות כבר קיבלת על התערוכה?
“המטרה שלנו בתערוכה היא לתמוך במשפחות. מי שיוצא מהתערוכה אומר דבר ראשון ‘תודה’ ודבר שני אומר שזה חייב להיות מוצג בחו”ל כדי שכולם ירגישו ויחוו את הסיפור”.