בבוקר 7 באוקטובר התעורר מיכאל לוי בביתו שבמרכז הארץ למשמע אזעקות. "לילה לפני, אשתי הילה ואני התחלנו לראות את הסדרה 'האחת'. חשבתי שהאזעקות בסדרה נכנסו לי לחלום", הוא אומר. "הערתי את הילה, היא אמרה שהיא גם שומעת את האזעקות. הדלקנו את הטלוויזיה, וכל המסך היה מלא בהתרעות כתומות, גם אצל ההורים שלי, שגרים בראשון לציון".
מיכאל התחיל לפעול. הוא קיבל לידיו את רשימות הניצולים שהצליחו לברוח מהמסיבה. אור לא היה ביניהם. הוא צלצל שוב ושוב לבתי החולים, עד שאלה כבר זיהו את קולו, וניסה בכל דרך אפשרית לאתר מידע על אחיו ואשתו. "ב־8 באוקטובר פתחתי חמ"ל בבית. ניתחנו את כל הסרטונים, זיהיתי את מספרי הרכבים וככה הגעתי לאנשים שניצלו מהמיגונית. דיברנו איתם. כולם זכרו את אור ועינב, אף אחד לא ידע להגיד לנו מה קרה להם. אמרו לי שהם היו מאוד קרובים, דיברו ביניהם על זה שהם לא רוצים להדאיג את המשפחות. משיחות עם חברים אני יודע שבאותו שלב הם ניסו למצוא מישהו מאזור הדרום לברוח אליו".
על פי העדויות, אור ועינב עמדו בחלק האחורי של המיגונית. אור אף צילם תמונה אחת מתוכה. אחרי ארבעה ימים ארוכים נודע למשפחה שעינב נרצחה, רק כעבור ארבעה ימים נוספים הם התבשרו על כך שאור נחטף: "ביום רביעי בלילה הודיעו להורים שלה שהיא נרצחה, וביום חמישי הייתה ההלוויה. אבל עד היום לא התאבלתי עליה באמת, הראש המשיך לעבוד. הייתי צריך לדאוג שההורים שלי יהיו בסדר, שכל מי שמסביבי יהיה בסדר. הייתי צריך למצוא את אור".
ב־15 באוקטובר, שמונה ימים אחרי אותה שבת, התקשרה למיכאל קצינה שאז עוד לא הכיר. "היא אמרה שניסתה לתפוס את ההורים שלי, כדי לבוא ולספר לנו את 'ההודעה שחיכינו לה'. שאלתי אותה איזו הודעה, הרי יכולות להיות רק שתי הודעות. היא לא רצתה להגיד בטלפון, אבל התעקשתי. בסופו של דבר היא אמרה שהוא נחטף ושהם רוצים להגיע להורים שלי, לספר להם".
להיות משפחה של חטוף
כשאור ועינב נסעו למסיבה, הם השאירו את אלמוג אצל הוריה של עינב. מאז שתי המשפחות מבקשות לפצות על היעדר הוריו. "הוא מתגעגע", אומר מיכאל. "אחרי שהוא חזר לגן, הגננת דיברה עם אחד הילדים על אבא שלו, ואלמוג פרץ בבכי. היינו חייבים להגיד לו משהו".
למיכאל שלוש בנות: ילדה בת 10 ותאומות בנות 7. בזמן השיחה שלנו הן בבית, אחת מהן ניגשת אלינו ומראה לנו ציור שציירה לאור. הסיפור כולו מתואר על הדף שהיא מציגה לנו: משפחה שקרועה מכאב ומחכה לשובו של האהוב שלה: "כל היום השיח בבית הוא סביב זה. הן מציירות את אור, הן מדברות עליו, מבחינתן הוא חלק מהמשפחה, כאילו הוא גר פה. יום אחד הן סידרו את כל מה שקשור לאור - הפוסטרים, הדיסקיות, המדבקות - ועשו לו ריקוד. על החלק הזה אנשים בכלל לא מסתכלים".
"בשורה התחתונה, יש לי משימה והיא להחזיר אותו, אז כל עוד הוא לא חוזר, או כל עוד הם לא חוזרים, לא השלמתי את המשימה. זה לא פשוט, ורוב הזמן אני מנסה להיות עסוק ולא לחשוב, אבל זה נוחת עליי בטיסות, זה נוחת עליי פתאום כשאני במלון לבד, או לפני שאני הולך לישון, או כשאני סתם מסתובב ברחוב".
יום למחרת שיחתנו מיכאל יצא עם משלחת בפעם העשירית, הפעם לוושינגטון. המזוודה כבר חיכתה על יד הדלת כשהגענו. "מבחינתי זה כמו לחצוב בסלע, או להמשיך לדפוק על הקיר עד שהוא יישבר", הוא מסביר. "אני חייב תמיד לעשות משהו, גם כשאני נמצא פה אני לא באמת נמצא פה. גם אם אני יושב על הספה, הראש שלי עובד על מה הלאה, מה אני צריך לעשות, עם מי אני צריך לדבר".
כשהיה עם משלחת ברומא, יצאה לדרך עסקת החטופים הראשונה: "הייתי עם הרבה מהמשפחות שהיו חלק מהעסקה הזאת. היה לי ברור שאור לא נמצא בה, דיברו על נשים וילדים, זה היה ברור לחלוטין". מתוך הכאב והצער נוצרה בין משפחות החטופים קרבה. במהלך החודשים הארוכים הללו התחבר מיכאל אל משה ליימברג, שבתו מיאה, אשתו גבריאלה, אחותה קלרה מרמן ואחיה פרננדו מרמן נחטפו מניר יצחק יחד עם בן זוגה של קלרה, לואיס הר. "משה הוא כמו האח הגדול שמעולם לא היה לי", אומר מיכאל. "איש מדהים".
משפחת ליימברג־מרמן הצליחה להתאחד כולה בסופו של דבר. קלרה, גבריאלה ומיאה שוחררו במסגרת עסקת החטופים, ופרננדו ולואיס חולצו במסגרת מבצע צבאי: "הקצינה שלנו שאלה אותנו למי מהמשפחות אנחנו קרובים, כדי שיוכלו להודיע לנו אם משהו קורה. בלילה של המבצע היא התקשרה אליי בארבע לפנות בוקר ואמרה שלואיס ופרננדו חולצו".
וכהיאחזות נוספת בתקווה, את המזוודה שתיסע איתו לוושינגטון הוא רוצה להפוך לתיק בית החולים, לרגע שאור יחזור: "אשתי אמרה שכמו שמכינים תיק לפני לידה, נכין תיק שיהיה לי לרגע שהוא יחזור, כדי שאקח כשאלך לישון בבית החולים ביחד איתו. אני כל הזמן חושב על החזרה שלו, חושב איך הוא יגיב, איך אני אגיב, איך הוא ייראה".
אור ועינב הכירו לפני כ־15 שנים, אבל בעוד כל מי שהיה בסביבתם מיד הבחין כי נועדו זה לזה, לשניים לקח זמן להכיר בכך בעצמם. "הם היו חלק מאותה קבוצת חברים והיו חברים טובים מאוד הרבה שנים", מתאר מיכאל, "רק אחרי שבע או שמונה שנים, כשלכולם כבר היה ברור שהם צריכים להיות יחד, הוא בא ואמר לנו 'טוב, אנחנו יוצאים'. מאותו רגע הם היו כל הזמן יחד. הם אהבו לטייל, אהבו פסטיבלים, סטייל 'נובה', נסעו בעולם".
התרעות פיקוד העורף