"כשאביחי ברודץ יצא עם השלט, קמתי ואמרתי להם ‘בואו לשם, כי בבית אין לנו מה לעשות'", אומרת שירה. "לא אשכח את השבוע הראשון, את הבקרים של ה-8 באוקטובר ושל ה-9 באוקטובר. שאלנו 'מה עושים?'. היינו כל כך אבודים, לא הפסיקו להגיע לכאן אנשים. אחרי שבוע אמרנו שזאת לא שבעה, ושמי שרוצה לפגוש אותנו שיבוא לקריה. יצאנו והיינו שם כמעט חודשיים".
דמעות עולות בעיניה של שירה, דווקא ברגע הזה, כשהיא מתארת את אותה שבת שנייה. כשאני שואלת אותה מה מציף אותה ברגע הזה, היא עונה על הזמן: "אנחנו כבר חצי שנה אחרי הסיטואציה הזאת. אני נזכרת ואומרת, איזה כיף לאביחי, הוא קיבל את המשפחה שלו בחזרה - אנחנו עוד לא".
שירה אף התייחסה לסרטון בעצמה באופן פומבי והעידה כי הוא יותר גרוע ממה שהם דמיינו. "רק שמענו מה קרה להן ב־7 באוקטובר. לא ראינו שום דבר מעבר לתמונה של הבנות יושבות על המיגונית, שאותה חמאס גם פרסם בטלגרם, וגם לא ראינו כלום מעבר לסרטון של הג'יפ שלפיו ידענו שהיא חטופה", אומרת האם. "הם הראו את מה שהבנות שנחטפו חוו באותו רגע, את הכמות האדירה של מחבלים שהיו שם, את איך שהם התנהגו אליהן, איך שהם לקחו אותן לג'יפ. ומה שקרה שם הרבה יותר מזעזע ממה שהם הראו לנו, כי נרצחו שם בנות".
"הייתה אמורה להיות לה משמרת מ־8:00 עד 12:00, ואז הפסקה לשעתיים, אז קבענו שאבוא ב־12:00. ביום שישי היא כבר הספיקה לספר לי שהבנות קיבלו אותה נורא נחמד ושהאווירה ממש טובה. אבל היא אפילו עוד לא עשתה משמרת, הייתה לה רק חפיפה. ואז בשבת בבוקר ב־6:30, היא התקשרה אליי".
"הייתי גם ככה כבר עצבנית ולא היה לי מה לעשות. התחלנו לנסוע ואמרו לנו שהעבירו את התצפיתניות לאסף הרופא. אמרנו, טוב, נתחיל באסף הרופא, זה יותר קרוב". בינתיים בבית, אפיק, בן הזוג של רוני קרא לה לצאת החוצה. "לא הבנתי למה הוא צריך שאצא החוצה לבד", היא מספרת. "הוא אמר לי ‘אני צריך שתראי רגע משהו'. זה היה בסביבות 19:30־20:00".
הן היו צריכות להתקלח עם דלת פתוחה, אסור היה להן לסגור את הדלת". שי: "ואנחנו גם יודעים שבפעם האחרונה שראו את לירי, זה היה במנהרות". שירה: "כשהחטופות ששוחררו ב־30 בנובמבר חזרו, הן סיפרו שהן היו איתה במנהרה ושהיא הייתה שם כבר שבועיים לפני. גם על המנהרות שמענו שיש לחות מטורפת, שאין אור ואין אוויר כמו שצריך. וכשהן רוצות לכבס לעצמן את הבגדים ולנקות את התחתונים, אז הן צריכות ללבוש את זה רטוב, כי זה לא מתייבש במנהרה. זה גם גורם למחלות ולכל מיני דברים. סיפרו לנו גם שאין מים, שהמים הם מי ים, והיו ימים שגם לא הייתה אספקה של מים בכלל והן היו צריכות ממש לשתות בהקצבה. אבל כל זה נכון ליום ה־55".
"לירי יודעת לחיות", אומרת שי, ומספרת שהכינוי שלה הוא "שרה דאוורה" - כלומר "שרה המטיילת" בעיראקית. כי היא כזאת, מבקשת לחוות כל רגע, כל יום, כל עונג שהחיים יכולים להציע. מאז ה-7 באוקטובר, ימי שישי קשים במיוחד עבור המשפחה. זה היה הזמן המיוחד שלהם. לירי הייתה מסמנת את בתי הקפה החדשים שטרם ביקרו בהם, והמשפחה הייתה מתכנסת. "יש דברים שאנחנו מחכים ללירי כדי לעשות אותם", אומרת שי.
"כל שבוע היינו אוכלים סושי ביחד, כל האחים. עכשיו נשבענו שעד שלירי לא חוזרת אנחנו לא נוגעים בסושי". המשפחה מתעדת עבורה את כל הרגעים הגדולים והקטנים שהם עוברים בחצי השנה האחרונה. שי ורוני שולחות לה הודעות באינסטגרם, והן פתחו לה תיבת מייל שכתובתה הופצה למשפחה ולחברים. שם אפשר לדבר אל לירי, לספר לה על הנעשה, לשתף בתחושות. "כמעט כל יום רוני ואני שולחות לה מייל שמסכם את מה שעשינו, שהיא תדע שעשינו את כל מה שאפשר", אומרת שי. "כשרוני ואני טסות עם המשלחות, אנחנו דואגות להביא לה משהו קטן שאומר: ‘לירי, היינו במקום הזה כדי להחזיר אותך'".
התרעות פיקוד העורף