כיוון שהיה בתחילת הדרך בתפקיד, אפילו נשק לא היה לו. הוא נסע לבסיס בקסטינה, חתם על נשק ובאותו הערב כבר היה בבארי ולמחרת בכפר עזה. נלחם לצד מפקדים אחרים, נלחם לצד פקודיו, נלחם לצד כל מי שהגיע לעוטף במטרה להציל כמה שיותר אזרחים מהטבח הנורא. נלחם ופינה גופות. "כולנו באנו להילחם", הוא אומר, "היו הרבה מאוד מפקדים ולוחמים מכל הדרגות שבאו עם מה שהיה להם".
"אבל מעבר לצורה הנורא מצערת של איך שהכל התחיל, יש בזה גם הרבה מאוד הזדמנויות לשפר את כל מה שקיים בחיל הרגלים. בסוף מדובר על החיל הכי גדול ביבשה, עם הכי הרבה חיילים בסדיר ובמילואים", אומר אוליאל.
תא"ל אוליאל מציין כי לחלק מחטיבות המילואים כבר הוחלפו נשקים לטובת נשקים חדשים יותר, לצד אמצעים נוספים שהם קיבלו. אך הוא מדגיש: "התרגולות והטכניקות הן אותו הדבר. מלמדים את כולם את אותו הדבר, זה אותו החייל, אבל זה יאפשר לו לפעול בצורה טובה יותר, כי יש לו ציוד טוב יותר".
נקודה נוספת שאפשר לסמן במלחמה הזאת היא שיתוף הפעולה בין החילות. "יש לנו עכשיו חיבור מדהים עם חיל האוויר", אומר אוליאל. "זה קרה כבר בימים הראשונים והמשיך ללוות אותנו לכל אורך המלחמה. התאמנו הרבה מאוד עם חיל האוויר לפני המלחמה וזה בא לידי ביטוי בלחימה עצמה בצורה משמעותית. פועלים היום יותר טוב".
אי אפשר לדון במלחמת "חרבות ברזל" מבלי לדבר על חיל הרגלים וחלקו בלחימה. כוחות הקרקע המתמרנים הגיעו להישגים חסרי תקדים. אפילו ג'ון ספנסר, ראש תחום לוחמה אורבנית בווסט־פוינט ואחד המומחים הגדולים בעולם ללוחמה בשטח בנוי, צוטט בינואר האחרון באומרו כי "קצב ההתקדמות של צה"ל, מעל ומתחת לקרקע, מהיר באופן היסטורי".
עוד אמר ספנסר כי "לא ניתן להשוות את המערכה בעזה לשום מערכה אחרת בהיסטוריה הצבאית המודרנית מבחינת גודל האתגרים שהיא מציבה - אולי רק אם נחזור עד למלחמת העולם השנייה. בהתחשב באתגרים הללו גם מספר האבידות של צה"ל נמוך באופן היסטורי. האסטרטגיה של חמאס מבוססת על זמן ומנהרות - הם מקווים שישראל תכלה במנהרות את משאב הזמן שעומד לרשותה".
"אני מסכים בעיקר לגבי האתגר בתת־קרקע", אומר אוליאל. "לגבי הקצב הוא מאוד משתנה כי זה מאוד תלוי ביעדים שאנחנו מגדירים לכל שלב. בשלב הראשון נכנסנו בסד"כ מאוד משמעותי, במסה מאוד גדולה, עם הרבה מאוד אש, במטרה לפגוע באויב, והצלחנו. יש מקומות שבהם בחרנו שהקצב יהיה קצת יותר אטי, כי ההתמקדות שלנו הייתה בתת־קרקע, וזו לחימה יותר אטית. לזה אין אח ורע, לפחות ממה שאני מכיר, בשום מקום אחר, בטח לא בתקופות האחרונות ולא בהיקפים האלה".
"אנחנו בוודאות פועלים היום הרבה יותר טוב מבהתחלה", מדגיש אוליאל פעם נוספת. "עשינו המון תהליכים כדי להיות טובים יותר. אנשי המילואים הביאו את הידע והניסיון ועשו דברים מדהימים ובכל החזיתות. כשאנחנו נלחמנו בעזה, היה מי שנלחם באיו"ש. ואלה היו רק כוחות מילואים, בלי סדיר אחד אפילו, שעשו עבודה מדהימה. כנ"ל בצפון, כל הסד"כ שתפס את ההגנה בצפון, בוודאי בשלבים הראשונים, הורכב רק מכוחות מילואים שעשו עבודה מדהימה. אנשי המילואים הם נקודת חוזק אדירה בצבא ובמדינה שלנו".
תא"ל אוליאל, בן 46, התגייס לצה"ל ב־1996. הוא נשוי לדפנה ואב לשלושה כשבתו הבכורה כבר ממשיכה את דרכו בצנחנים, כמש"קית ת"ש בגדוד 202. הוא החל את שירותו בצנחנים כחייל והתקדם עד למג"ד, תפקידו האחרון בחטיבת הצנחנים היה מג"ד 890. במהלך מבצע "צוק איתן" שירת כקצין אג"ם באוגדת עזה. בין תפקידיו השונים לאחר מכן ניתן לציין גם את היותו מפקד חטיבת צנחנים במילואים ומח"ט כפיר. אל התפקיד הנוכחי נכנס כאמור כשבוע לפני המלחמה.
כמי שצמח ועלה במעלה סולם הפיקוד בתפקידי שטח הוא מבין את הצורך האדיר בלהיות עם החיילים, לחוות ולראות במו עיניו מה נדרש, והיכן יש מקום לשיפור. בחצי השנה האחרונה אוליאל לא מפקד על כוחותיו מהעורף, אלא מצטרף אליהם בעזה ובגבול הצפון. הוא עובר בין כלל החטיבות שהוא מפקד עליהן, חובר אליהן בכל פעם לכמה ימים, על מנת ללמוד ממי שנמצא בחזית מה נדרש. "יש לי רשימה ארוכה של כל מה שלמדתי מכל יחידה ויחידה", הוא אומר.
הכשרות חירום למילואימניקים, הטמעת אמל״ח בזמן קצר ללוחמים שנלחמים עכשיו בעזה, הרחבת והטמעת אמל״ח שהיה קיים עד כה רק ביחידות מיוחדות ביחידות החי״ר השונות והתייעלות תוך כדי הלחימה. כל אלה הן חלק מתהליכי השיפור שעליהם מדבר אוליאל, אך לדבריו הכשרת הלוחמים מצוינת: "לא צריך לשנות בה כמעט כלום למעט דיוקים, היא נותנת את המענה. עובדתית, גם לחיילים הסדירים וגם למילואים, מהרגע שנכנסנו לתמרון, לא היו טעויות שהיה צריך לשנות בעקבותיהן דברים מהיסוד".
"אפשר לדייק כדי להיות טובים יותר ומקצועיים יותר בהפעלת האמל"ח", הוא אומר. "אבל גם מבחינת איך נלחמים בתוך מבנה, לא שינינו כלום חוץ משלב אחד. זה קורה כמו שלימדנו לפני המלחמה, וזה קורה בצורה טובה. תמיד יכולים להיות נפגעים, אבל מספר הנפגעים מצומצם משמעותית".
ואכן, אחד הדברים שאוליאל מצביע עליהם הוא הניסיון שהצטבר בשטח והיכולת של צה"ל לספק פתרונות לאתגרים המתחדשים. מעתה, הוספת הרחפן אפילו תיכנס לתהליכי ההכשרה של המתגייסים הקרובים. "כששולחים רחפן פנימה לפני כניסה, הוא עוזר לנו לראות מה קורה בתוך המבנה וזה מצמצם סיכונים".
"זה לא 100%", הוא מסביר. "אבל זה יותר טוב מכלום. עד המלחמה יכולנו לשלוח רק כלב פנימה. היו מקרים, ולא מעט, שרחפן נכנס לתוך מבנה, זיהה אויב והכוחות לקחו שלב אחד אחורה והחליטו לא להיכנס למבנה. הביאו טנק במקום, ופגעו במבנה מבחוץ. אין סיבה להסתכן. או מקרים שבהם רחפן זיהה מטענים או פיר בתוך המבנה, ואז הקריסו או הפציצו את המבנה, וידעו לא להיכנס אליו. היו מקומות שבהם זה לא היה 100%, זה אף פעם לא יהיה 100%, אבל זה מתפתח תוך כדי. אנחנו גם מכשירים עכשיו עוד לוחמים בחיל הרגלים להיות בעלי יכולות חבלה והנדסה יותר טובות".
ובעוד שתמונות קשות מעזה מתפרסמות בכל העולם, בשלבים הראשונים של המלחמה הגיעו לתקשורת הישראלית ולרשתות החברתיות גם לא מעט סרטונים של כוחות צה"ל כשהם מאבטחים שיירות אזרחים דרומה. "גם תפסנו ככה הרבה מאוד מחבלים, שניסו ללכת יחד עם האוכלוסייה", מוסיף אוליאל, שאף ראה במו עיניו מקרה שבו חייל סייע לאיש זקן ללכת. כשאני שואלת אותו אם הוא היה גאה בו באותו הרגע, הוא משיב שכן.
"אבל הוא ספציפית לא עשה את זה עם מספיק אבטחה", הוא מוסיף, "כך שגם המפקדים שלו העירו לו. בסוף, גם כשאנחנו רוצים לעזור, צריך לעשות את זה בצורה הגיונית. הרי רמת הסיכון כל כך גבוהה, ולכן נכון שאנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד שלא מעורב במלחמה, אבל עד גבול סיכון החיילים. אחרי המקרה הזה, דיברנו על איך עושים את זה יותר טוב. אבל כן, אנחנו בני אדם לפני שאנחנו חיילים. ככה אנחנו גם מחנכים את החיילים, אין שום דרך אחרת בעיניי, גם כשיש בזה לפעמים חריגות".
"במקומות שבהם על פי המישור המודיעיני אנחנו יודעים להגיד שיש חטופים או שאמורים להיות חטופים בנקודה כזאת או אחרת, אז כל תוכנית הפעולה מתאימה את עצמה בהתאם לזה", הוא אומר. "אנחנו כמובן לא רוצים שהם ייפגעו מכוחותינו ואנחנו מבינים שאם אנחנו נתקרב למקום שבו הם מוחזקים, המחבלים גם יכולים להחליט שהם הורגים אותם ואז אנחנו מפסידים משני הכיוונים. זה מורכב מאוד, אנחנו עושים את הכי טוב שאפשר. עשינו הרבה מאוד פעולות במטרה שאף חטוף לא ייפגע, ככל שניתן. גם בזה אין 100% לצערי, הלוואי שהיה לנו יותר קל".
אנחנו נפגשים בשבוע מותח במיוחד, אם ניתן בכלל לייחד שבוע אחד על פני קודמיו, מאז 7 באוקטובר. יומיים לפני פגישתנו איראן תקפה את ישראל משטחה באופן חסר תקדים, חמאס סירב למתווה עסקה נוסף לשחרור החטופים והדיווחים על הפעולה ברפיח והתחממות הגזרה הצפונית עולים לכותרות שוב ושוב.
מלחמת "חרבות ברזל" פרצה לפני יותר מחצי שנה וגם בכך, מעצם אורכה, היא שונה ממלחמות ישראל. היא דורשת מכוחות צה"ל לחימה אינטנסיבית ממושכת, וההשלכות של הדבר בקרב חיילי המילואים והסדיר גם יחד, הן רבות. אך תא"ל אוליאל אומר כי ההיענות וההתייצבות גם אחרי שישה חודשים, מדהימות: "אני חושב שכולנו מבינים את הצורך וכולנו מבינים עד כמה זה חשוב, כדי שנוכל להמשיך לגדל פה את הילדים שלנו, כדי שנוכל להמשיך לחיות פה".
ברגע הזה בשיחה, תא"ל אוליאל משפיל מעט את מבטו, אולי כדי שלא נראה את הכאב ואולי כהרכנת ראש בפני מי שנפלו. כבר שישה חודשים, שלצד הלחימה הוא מגיע מדי שבוע למחלקות השיקום ולבתי החולים, נפגש עם הפצועים ומשפחותיהם, עם המשפחות השכולות, מוודא שהן מקבלות את כל התמיכה שצה"ל יכול להציע. ובכל זאת כשאני שואלת אותו על האתגר המשמעותי ביותר שלו במלחמה, הוא לרגע לא מדבר על הכאב הפרטי, אלא מציין את הצורך להיות טובים יותר, לאורך זמן, לא למצוא רק פתרונות מוצלחים לעת הזו, אלא גם לעתיד שעוד יבוא: "זאת באמת דילמה בין להביא מהר פתרון לצרכים שעולים מהשטח, ובין פתרון שאולי יהיה טיפה יותר אטי, אבל טוב יותר לאורך זמן, כדי שכשתסתיים המלחמה הזאת הוא ילווה את הכוחות קדימה".
התרעות פיקוד העורף