יותם מוריד מעל ארונו תיבת פלסטיק שקופה. שולף ממנה ברוך את הקסדה שלו. "הצילה את חיי", הוא אומר, "עצרה את ה'בום' הגדול". הוא מצמיד אליה את נחיריו, שואב לריאותיו זיכרונות וריחות מאותו בוקר אש בשכונת זייתון. ה־RPG לעס את שולי הקסדה, קילף את צדה הימני וזרע רסיסים בגופו: בידו, בצלעותיו ובעיקר בעורק הראשי בצווארו. פתיל חייו.
דברי אשתו אילצו את יותם לדבר גם על מגבלותיו. בתחילה לא הצליח להניח תפילין, אביו ואחיו הניחו על שמאלו. גם אל הנהיגה לא חזר מיד, כי התקשה להוריד את בלם היד. הצלקת בימין צווארו פגעה ביכולתו להביט הצדה וצמצמה את שדה הראייה. חולשותיו ביד, בכתף ובשכמה מנעו ממנו להרים את בנותיו הקטנות. "אבל עכשיו ברוך השם", הוא מאזן בחיוך.
בשאר הימים הוא בבית הלוחם, "אפילו הולך לשם ברגל". עד כה התייצב רק בחדר הכושר, אבל עתה, משפצעיו נסגרו, הוא טובל בבריכה. "דברים חוזרים לעצמם", הוא מבטיח. לקבוצת הוואטסאפ שלה קראה משפחתו "יותם בריא".
הוא מורה בישיבת "שפע מקור חיים" בירושלים. איש שדיבורו מעודן אך מילותיו פלדה. מניח לפני בן שיחו אמת לא מאופרת. כשבאנו, ישב עם נעמי לזום מול העובדת הסוציאלית. התייעצו איך לתווך לשתי בנותיהם את המציאות. הדיון היה בעיצומו אך יותם לא שב אליו קודם שצייד אותנו בזוג ספלים וצנצנת קפה.
הוא אהב להיות בצבא. שובץ למרכבה סימן 4, בהתחלה כתותחן. אחר כך יצא לקורס מפקדי טנקים. פיקד בעיקר על חיילים במסלול, חצי שנה שירת בקו עזה. הוא הוצב בחמ"ל התצפיות בנחל עוז ומבחינה מבצעית פגש שקט יחסי. עם הזמן, למד שחמאס אחראי לכל הקורה ברצועה. הבין שלמשחק כללים ברורים ותוצאתו ידועה מראש: כדי למנוע התלקחויות לא מתוכננות, הקפידו שני הצדדים לא להזיק זה לזה.
מעזה המריאה מדי פעם רקטה שיורטה מיד ולא גרמה לפגיעות בנפש. צה"ל הגיב בירי על עמדות ריקות. ולמחרת חזר השטח לתעתע. חמאס הקים מחדש עמדות בסוג של פחונים. חוליות מחבלים נראו לעתים בדרך לחולל פיגועים, אנשי חמאס אומנם החזירו אותם, אך בבסיסיהם נצפו אימוני צבא יחסית איכותי, יחסית מסודר, שזומם השמדה. "היה ברור שבדעתם לעשות משהו גדול אבל בינתיים אין להם אמצעים לכך".
"והיה עוד דבר", הוא אומר לי. "הידיעה שמסתכלים עליך באלף עיניים משפטיות הגבילה את האנשים". השתרשה תחושה שאם אין הוכחה מעל ומעבר לכל ספק שלמתפרעים היו אמצעים וכוונה, שצוידו ביכולת להרוג אדם, אז ממש לא בסדר אפילו לירות ירייה לכיוונם.
בשארית שירותו השתתף בתגבורים ביו"ש. השריונאים הוצבו בקווים שקטים יותר אך נחשפו למשימות חי"ר שלא הכירו. בעיקר מרדפים אחרי שוהים בלתי חוקיים. יורים באוויר, כשלצה"ל ברור שמאות ואולי אלפים עוברים. "אבל כמו עם חמאס, זה היה חלק מהמשחק, שני הצדדים מקווים שלא יקרה משהו רע".
הזוג הטרי עבר לישיבת "שיח יצחק" בגוש עציון והמשיך לירושלים. תמיד השתוקקו לגור בה. קריית מנחם - שכונתם - קרובה לטבע. הם מצאו כאן את "קהילת מבקשי" (במלעיל) שנוסדה בקורונה, נמנית עם הזרם הדתי־לאומי והקימה בית כנסת משלה.
הוא חשב שזאת ניידת משטרה, נעמי שמעה אזעקה. הם יצאו לחדר המדרגות. היללות תכפו והלכו. ככל הישראלים של 6:30, גם השכנים - דתיים וחילונים - לא ידעו מה באמת קורה. לרגע היטיב הערפל עם יותם. הוא לא ידע שמשפחת אחיו עומרי לכודה בבסיס זיקים וגיסתו מיכל פצועה באורח קשה. "דאגה נחסכה ממני", הוא נאנח.
"בשעות האלה אתה דואג לבנות, אין דרך להסביר להן מה שקורה". הם ניסו להקיף את יערה וירדן בבועה שאננה. "האזעקה שומרת עלינו. הכל משחק", אמרו להן. את הסיפור הזה מכרו הקטנות לחברות בחדר המדרגות. אבל הלחץ בדירות גבר על הקירות. כשנשמעו שאגות חוסר האונים מאחת, נעמי, עובדת סוציאלית, עלתה למשפחה. "בבלגן הזה עלינו רק לשמור על עצמנו, על היקרים שלנו", הסבירה.
והוא, בהפוגה בין האזעקות, הלך לבית הכנסת. כששליח הציבור הוקפץ בצלצול לנייד שבכיסו, חשש שמחפשים גם אותו. הוא חזר הביתה. השמועות גאו והסרטונים זרמו. "טבח במסיבה בדרום", "5 חטופים לפחות", "20 מחבלים חדרו, לא ברור לאן".
הוא לא האמין. הרי נהירים לו כל קווי ההגנה בעוטף. בו בזמן ענה לטלפונים למי שמספרו נשמר אצלם כמפקד בנחל עוז. כולם רצו לשמוע על בני משפחה מהאזור והוא לא ידע מה להשיב. הוואטסאפ הגדודי שידר: "אין עדיין הקפצה אבל תהיו מוכנים".
אחר הצהריים שוב הייתה הפוגת אזעקות, והוא הלך למנחה. כששב מבית הכנסת המתינה ההודעה: "עולים צפונה". היעד: גבול לבנון, הצפי: תרחיש דומה לזה שבדרום. הוא ביקש מנעמי לצאת עם הבנות למשפחתו בטירת צבי. חשש מאוד שהרחש ביפו, שבה גרים הוריה, יקצין למהומה נוסח שומר החומות.
נעמי נענתה לבקשתו. מהרגע הראשון הייתה בטוחה שבעלה ישוב ללא פגע וכל הסיפור לא ייארך. הדאיגה אותה בעיקר המחשבה איך תעבור שבוע לבד עם הבנות כשיותם במילואים. הוא עלה צפונה בטרמפים. כמה חברים התלוו אליו. רק בדרך שמע את אשר עבר על משפחת אחיו בבסיס זיקים.
הם התייצבו במחנה נפתלי, הוא שובץ לטנק מרכבה סימן 3 והתחיל להכין אותו. "היה אדרנלין מאוד גבוה", הוא נזכר. כל הלילה עבד עם אנשי צוותו, עיניים על הנייד. ממדי הזוועה תפחו והלכו. מספר הנרצחים הסתחרר בכפולות של 10. "וואו, 600, והנה 650". אבל תמיד היה מישהו שתמך, שהזליף משב בוטח לנפשות. הנה כולם יחד מתכוננים, יש מה לעשות, הנה הם כאן במקום להתבצר בסלון וליפול קורבן למורא.
הם מתאמנים בצאלים, והוא מצליח לקפוץ הביתה. חיפש את התרוממות הרוח המילואימניקית, אך גילה חברה שוצפת. האולפנים להטו והפרשנים, רהוטים להפליא, שידרו מבוכה קיומית. למה אמ"ן לא ידע? למה ביבי לא לוקח אחריות? "היציאה הזאת החלישה אותי", הוא מגלה לי. לפני הכניסה הקרקעית עוד הספיק לעשות סופשבוע בבית, אך במוצ"ש הדליק את הנייד ומצא הקפצה: "ברגע שהשבת יוצאת, תבואו".
הם נכנסו לעזה דרך יער רעים. מהמרכבה סימן 3 ראו צידניות מחוררות, שמשיות שבורות, בדים צבעוניים מתנפנפים מול דממה חונקת. רסיסי האימה מהמסיבה העצימו אותם, המטרה התבהרה. הם נשאבו ללחימה קשה, שבוע לא ישנו. עם כוחות חי"ר והנדסה פתחו ציר, חשפו שטחים חורשי רוע. הכוח העיקרי של האויב הסתתר בבית ספר גדול באזור הדרומי של צפון הרצועה. דרך כוונות התותחן יותם רואה קירות צבועים, ציורים ילדותיים, נאיביים, ואז מחבל מגיח ופותח באש. "זמן רב היה בית הספר הזה קן טרור", הוא מגלה לי.
והיו גם צחוקים. "המון, המון". בעיקר בלילות לבנים. יושבים בטנק, האויב נעלם לרגע וירי אין. מישהו פורץ בצחוק ללא פשר, אחר משלים אותו בשיר. איש צוות, רב באזרחות, תורם זמר חסידי, מסלסל ניגון של ליל שבת, והחילוני שאיתם מפציץ ברוק כבד, בשורות של "היהודים" ו"איפה הילד?". בשובו מיציאה הביתה הביא להם המפקד שירונים. "וההתלהבות מהשירה הייתה הדדית, הרבה בדיחות עפו". צחקו ששלושת הדתיים מנסים להחזיר בתשובה את הלא־דתי. ציידו אותו בטיפים איך להתחיל עם דוסיות.
המציאות היא של צוללת שחותרת בין גלי החורבן. אווירה של חיבור עמוק. דיבורי נפש שהודפים לרגע את החשש, ששומרים על ערנותם בלילות.
אחרי שלושה שבועות בעזה יצאו הביתה לשעות ספורות. כשתמו השעות, הודיע צה"ל על עוד שעות. ואחריהן עוד כמה ולבסוף התכנסו כולן ללילה של שינה בבית. בהיעדרו, נעמי והבנות עברו דירה. חופשתו החפוזה לא מנעה ממנו לחוש שהן מארחות אותו. שלא כמו בחופשה הקודמת שהחלישה אותו, הפעם התחזק. אחרי כמה שבועות בעזה מצא את מצב הרוח מכיל יותר, סלחני יותר. הארץ כאבה אך גילתה סימני התעשתות. והישראלים נראו חמורים פחות. על הבוקר חיבק את נעמי ואת הקטנות ושב למלחמה.
הלילה התחיל בטוב. לפני חופשתם ישנו שבועות מקופלים בטנק, הלילה הזה יישנו בשכיבה. התמקמו במבנה, "כמו החי"רניקים", ונרדמו בנחת. מתיקות תנומתם נקטעה באחת. בקצה החשיכה, קצת אחרי 4:00, העירו את המ"מ אלפי: "יש משימה, האוגדה צריכה לכבוש את שכונת זייתון". בעפעפיים כבדים השתלשלו חרש למרכבה. "זאת לא כוננות רגילה עם שחר", הודיעו להם, "אלא תחילתה של משימת התקפה".
התחילו לנסוע, והוא זוכר קרניים ראשונות. 16 בנובמבר, חורף בראשיתו. בתמונה הבאה שתתגלה לו ימצא את עצמו במיטה בסורוקה, באר שבע, מחובר להמון צינוריות. המחיקה בזיכרונו, כך יתברר, לא התחילה ברגע הפגיעה אלא שעתיים אחורה. את מה שהתחולל בין השחר בזייתון לבין צינוריות סורוקה, שאב מעשרות שיחות עם חבריו ומחלציו.
הטנק שלו, תחת פיקוד פלס"ר ביסל"ח (בית ספר לחי"ר), השתתף בכיבוש רחוב. צוות רגלים שאיתם זיהה חייל עם קסדה. החייל הרים נ"ט, והם הבינו שזה איש חמאס שמכוון אליהם. החי"רניקים ירו אליו, לא פגעו, אך גרמו לו להוריד ראש. הם מדווחים בקשר: "נ"ט, נ"ט", אבל אנשי הטנק לא משחררים פגז אל המחבל. לו ירו לנקודה שעמד בה, היו עלולים לפגוע בכוחות צה"ל ברחוב המקביל.
צוות הטנק פותח באש מקלעים, אך לפתע מעצור והאש גוועת. המחבל מצליח להרים ראש ולנעוץ RPG בטנק. הטיל חודר למקום מושבו של התותחן יותם אלון, פוגע בקסדתו, מתיז חתיכות מתכת בוערות לצווארו וזורע רסיסים כמעט בכל גופו, ממשיך לכיוון הטען איגור וקוטע את רגלו, רסיסים מתעופפים אל רגלי המ"מ, אך הוא ממשיך לתפקד.
"אלפי חשב שאין לי ראש, כי הראש שלי היה שמוט ולא הגבתי", מספר יותם. המפקד מורה ליונתן הנהג, שלא נפגע, לנסוע אחורה. מפקד הפלס"ר מצווה על "צוות אביחי" להישאר ולהיות אחראי לפינוי, "אנחנו ממשיכים בלחימה". מהעורק בצווארו של יותם פורצת מזרקת דם, ואין מוצאים דופק. "תחפשו, תחפשו", מפציר מפקד צוות החילוץ אביחי חיים.
על הריסות בתים מתחיל המרוץ לחיים. להציל את יותם. החובש אברג'יל רץ לצדו ובולם את קריסת עורקו, ינון נושא אותו על גבו. רצים ונופלים, מועדים וקמים. לבסוף פוגשים את נגמ"ש הפינוי. העורק של יותם עובר לאחריות אצבעותיו של הרופא בנגמ"ש. אלה דקות שלא ניתן להגזים בגורליותן, והנגמ"ש נוסע אל החוף בציר מקצר. הציר מועד למטענים, אבל מי עושה חשבון? העיקר להגיע כמה שיותר מהר אל מסוק החילוץ.
בסיס פלמחים, טייסת 123, אור ראשון. יללת הסירנות מקפיצה את צוות האוויר שבכוננות. מפקד המסוק הוא רס"ן א', מילואימניק בן 36, נשוי ואב לבן. לפני 15 שנה ענד כנפי טיס ומאחוריו שלל טיסות מבצעיות. צוק איתן, עמוד ענן ומשימות ביטחון שוטף. שעותיו הצפופות באוויר גיבשו הבנה מעמיקה של החילוץ ומשמעויותיו. א' יודע שאינו מחלץ משדה הקרב רק לוחם פגוע. גם את משפחתו הוא מחלץ, משותפות למשפחת השכול. בתחילת שיחתנו מזהיר א' שאולי נצטרך להפסיק תוך כדי. הוא בכוננות כפי שהיה ב־16.11.23.
הווריד של יותם עובר עתה לידיו של הרופא המוסק. הוא ממשיך ללחוץ באותה נקודת לחיצה שעברה את ידיו של החובש בשטח ושל הרופא בנגמ"ש. טיסת ההצלה אמורה לנחות במרכז. בשיבא או באיכילוב. עקב דחיפות מצבו של יותם, "מנגנון הפציעה" (גוף של פיקוד העורף הבודק עם בתי החולים היכן יש מקום שבו יקבל הפצוע את הטיפול המהיר לסוג פציעתו) קובע: נוחתים בסורוקה.
קיצור של 6 דקות במסלול הטיסה יכול לעשות את ההבדל בין חיים למוות. אבל השינוי ביעד עתיר סיכונים. המסוק חייב לחצות בפעם הראשונה את הרצועה, וזה מאתגר. באמצע נובמבר היה התמרון הקרקעי בראשיתו. צה"ל עדיין לא שלט ממש בשטח, גדודי חמאס עדיין השיבו אש. במקום לצאת חזרה בדרך הקצרה ביותר, הטיסה לבאר שבע מאלצת את א' לרחף בגובה נמוך מעל פני שטח גדול ועוין. נוסף לאלה, קרני השמש בעיניו, מה שגורם לו לראות רק את קווי המתאר של העיר. "וזה חד־משמעית סיכן אותנו", סיפר לי.
10 דקות לאחר שעזב המסוק את עזה יותם הונח על שולחן הכירורג בסורוקה. הוא עבר ניתוח חירום בצווארו וגם טופלו השברים בצלעותיו וביד ימינו.
ההודעה על פציעתו נחתה על נעמי בעבודה. אנשים חיכו לה למטה וסיפרו שבעלה נפצע באורח קשה. היא הייתה המומה והם הסיעו אותה לבית החולים. לאמו מיכל הגיעה הבשורה בקיבוץ. אביו רני, שמתחילת המלחמה מספק בהתנדבות ציוד לחיילים, קיבל את החדשות הלא־טובות כשהיה ליד אשקלון. האם יחיה או ימות? אין בפי המבשרים פרטים מעבר לעובדה שבנם פצוע קשה.
הם באו לבית החולים בדיוק כשהוצא מחדר הניתוח. "הוא יחיה", הודיעו להם, "אבל הרבה זמן לא הגיע חמצן למוח, יש חשש סביר שבראשו לא יהיה איתנו".
הוא הועבר למחלקה הכירורגית בהדסה עין כרם. לאחר שהפצע בצוואר נוקה וטופל, הניחו עליו שתל עור שנקצר מירך ימין. השתל נקלט במלואו, והוא הועבר לשיקום. הוא התחיל לבקר בבית. "כיף שאתה בא לישון אצלנו, אבא", אמרו לו הקטנות, "אולי תעבור לגור איתנו?". לאחר חודשיים וחצי באשפוז שיקומי בהדסה הר הצופים שולח לביתו. עכשיו הוא מגיע לשם פעמיים בשבוע.
שמונה הקומות של מרכז השיקום החדש רוחשות טוב. החמלה ואורך הרוח דיירי קבע במסדרונות הבוהקים. גם אם אינך זקוק לטיפול, אתה חש שהגעת למקום הנכון. אור גדול מפזר חסד באולם הריפוי בעיסוק. רצפה בהירה, קירות בהירים, מסגרת חלון בהירה לוכדת שמיים כחולים מעל עיסאוויה. על מסך גדול עדן חסון ואברהם טל שרים "אורות". על המסך שליד מגרש טניס וממולו שניים. כל תנועת חבטה שלהם מעיפה את הכדור אל מגרש היריב על המסך. "עובדים איתם על שיווי משקל דינמי", מסבירה לי המטפלת, "מנסים לחזק להם את הרגל שנפצעה".
23 נפאלים ותאילנדים ניסו להתבצר מאחורי שקי האורז ממולדתם. הם נשרפו כולם. אחד מהם, קוואי שמו, הסתתר בגג מכון החליבה הסמוך וניצל. אחד הבורחים הגיע באותו לילה לשער עלומים ועשו עליו נוהל מעצר חשוד. מכיוון שלא דיבר עברית, ערבית או אנגלית, ירו בו למוות.
בדאן הנפאלי מפרק עכשיו את הטניסאי שממולו. הוא נפצע מרימון אך מבטיח לי שהוא בסדר, "עושה את כל התרגילים שלי".
רובין שלידו נורה ברגלו, "אבל אני רוצה להישאר בישראל".
מיכל ויותם מניפים משקולות קטנות כדי לחזק את השכמות ולעבוד על הסימטריה. "תרים את היד ב־90 מעלות", מבקשת המטפלת, גם היא מיכל. הוא מורה, יש לזכור. חייב להניף את היד ולהשאירה למעלה כדי לכתוב על הלוח. מיכל מצמידה שני דפים לדלת ארון. אביב הגיע פסח בא, ויותם מתאמן: "קדש ורחץ, כרפס, יחץ", הוא כותב בלורד כחול. האחות מורחת משחה על הצלקת בצווארו, לרכך, למנוע הידבקויות. "השתל יכול להשתזף?", הוא מתעניין.
מיכל הגיסה אחות אונקולוגית בקופת חולים לאומית. מתמחה באשפוזי בית. היא מבקרת חולים כרוניים שמרותקים למיטתם. רעות עובדת איתה על שיפור טווח תנועת האצבעות. "כדי שאוכל לעשות קוקו לבת שלי, להרים כלים כדי לשטוף אותם", היא מחייכת, "דברים דביליים, ענייני חיים".
"נפל לי האסימון שהוא מחבל", מיכל ממוללת את הפלסטלינה הטיפולית לחזק את שרירי כף ידה וממשיכה, "הוא הסתכל לי בעיניים אך לא האמנתי שיירה בי. לבשתי שמלת שבת, לא הייתי חיילת, אבל זה לא דגדג לו. המחבל ירה בי במותן, בחזה וביד. הרגשתי שהיד נופלת ואני מדממת. הורדתי את כיסוי הראש ועשיתי לי חוסם עורקים. החייל דניאל, בעוז בלתי רגיל, זינק על המחבל, חטף ממנו את נשקו, אך זה שלף סכין ודקר אותו בראשו. אבל דניאל השתקם". היא הובלה אל המיגונית שבה היה עומרי עם הילדים. הכניסו אותה פנימה, והיא ניסתה לחייך אל משפחתה.
מהמרכבה סימן 3 נפרד בינתיים. לא מהצוות. עוד כשהיה מאושפז בעצמו הגיע אליו על כיסא גלגלים המפקד אלפי שנפצע ברגליו. עם הטען־קשר איגור שאיבד רגל, כרת ברית דמים. פציעתו הקשה לא העלתה בדל חרטה בלבו של איגור. "רציתי להיות שם", שב ואמר ליותם.
החיבור ביניהם יומיומי. יחד פגשו את רס"ן א' ואת צוות המסוק. הם מעדכנים זה את זה על התקדמותם בשיקום. לא מכבר הורכבה לאיגור תותבת, והוא שלח את תמונתו קופץ על חבל. נהג הטנק, יונתן, שב לאוקראינה ושומר על קשר. "צוות אביחי" המופלא, שמילט את יותם ואת חבריו מהשטח, ממשיך להרגיש אחריות לשלומם. בפורים התקשר אליו החובש אל־נתן אברג'יל, שתחת אש עצר את שטף הדם מעורק צווארו. "יותם, אני כל כך שמח שאתה חי", צהל בטלפון, "אבל דיר באלאק עם האלכוהול, לא הולך טוב עם התרופות שלך".
התרעות פיקוד העורף