החודש התקיימה בתל אביב צעדה בהובלת מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים, ביחד עם משפחות חטופים, בקריאה לקבינט: "זה רגע גורלי, עסקה עכשיו". לראשונה, בין אלפי הצועדות והצועדים שגדשו את שדרות רוטשילד בתל אביב בצעדת התמיכה היו גם חברים של החטופים כקבוצה מאורגנת, והצטרפו לקריאה.
נשות "מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים", יוזמות הצעדה, אומרות: "אנחנו קוראות לקבינט ולממשלה לסגור מיד עסקה ולהציל את מי שעוד אפשר. כמה כאב עוד נוכל לשאת מידיעה על עוד חטוף שייהרג בשבי? האחריות הבסיסית ביותר שלכם היא להחזיר אותם".
בחג העצוב הזה, כשחירותם של 133 חטופים נשללה לפני יותר מ־200 ימים לאחר שהופקרו על ידי המדינה ונתלשו מחייהם אל השבי, שניים מהחברים שהצטרפו להתארגנות מדברים על החברים החסרים.
אבישג בן שושן, חברה של החטופה אגם ברגר, מספרת: "אגם ואני הכרנו במכינת גל, ומהר מאוד הפכנו לבלתי נפרדות, אחיות לכל דבר. השנה שעברנו ביחד הייתה מעצימה, וכמו אחיות היינו הכתובת אחת של השנייה בעליות ובירידות.
"אגם היא בחורה מיוחדת, חייכנית, עם לב זהב, מלאת שמחת חיים ואמונה. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה ביום חמישי בטקס סיום הקורס שלה, יומיים לפני שהיא נחטפה. בשבת, כשלא ענתה, נאחזתי במחשבה שהיא בטח במשמרת ולא יכולה לדבר, אבל למחרת הבנתי שהיא חטופה".
אבישג מוסיפה: "בחצי השנה מאז אנחנו החברות עושות הכל כדי להיות עם המשפחה של אגם, והגענו גם לצעדה כדי להשמיע את הזעקה שלה, כי כל יום שהם שם זה נצח".
דניאל פלנקר, חבר של החטוף הרש גולדברג־פולין, מספר: "הרש ואני הכרנו במגרש, סביב האהבה המשותפת שלנו להפועל ירושלים. את הרש הכרתי עוד כשהיה נער, ולמרות פער הגילים בינינו הצלחנו להתחבר בזכות האופי המיוחד והקהילתי של המועדון.
"נפגשנו בחודש שלפני המלחמה בחתונה של חבר משותף, ודיברנו גם בשבוע שלפני החטיפה. הזמנתי את הרש לעבוד איתי בכנס בים המלח. הוא אמר שהיה שמח לבוא אבל הוא הולך למסיבה, ואפילו הזמין אותי להצטרף אליו. ב־7 באוקטובר ידעתי שהטלפון שלו סגור כי הוא במסיבה ואין מה לדאוג, אבל ככל שהשעות עברו הבנתי שמוקד ההרג העיקרי הוא בנובה, ועם ההבנה הזאת פתאום עיכלתי שהרש נחטף או נרצח ופרצתי בבכי מטורף".
דניאל מוסיף: "ברגע שהתבהרה הסיטואציה, הפכתי לקרוב יותר למשפחתו ובפרט ללבי אחותו המדהימה, שאיתה צעדתי לדרוש עסקה עכשיו, כשאני מחזיק עבורה את המגפון והיא קוראת בו לאורך כל הערב".