דקל משחזרת את רגעי האימה: "ככל שהזמן עבר, הבנו שהם הרבה, שהם פוצעים, שורפים, הורסים, רוצחים... איבדנו במהלך הבוקר את הקשר עם אמא ועם אבא, קיווינו שלא הייתה להם קליטה, גם לדין לא הייתה קליטה". האחים התכתבו ביניהם, לבדוק כל כמה דקות שהשני בסדר, ודיברו גם עם האחים האחרים, כשהם מנסים להבין מה קורה עם הוריהם.
דקל מספרת שלאחר כ-11 שעות חולצו מתוך הממ"ד, התאחדו עם בר והשכן שלו, ולאט לאט עם כל מי שחולץ. היא מוסיפה בצער "חיכינו לראות גם את ההורים שם, אבל הם לא הגיעו". יום למחרת הם הגיעו לבית ההורים. "ראינו שהבית הרוס, הכול על הרצפה, מבולגן, הפוך, שבור, לא מעט דברים נבזזו. ובממ"ד, הכלב שלנו מת על המיטה. החתול שלנו לא בבית, לא ידענו מה עלה בגורלו".
דקל ממשיכה ופורסת את השתלשלות האירועים בפנינו: "אבא שלי באותה השבת היה בבית, יחד עם הכלב שלי. אימא שלי הייתה בגן הילדים, הלכה לסדר את הגן לקראת השבוע". דקל מבהירה ש"כזו היא הייתה, נאמנה ומסורה, למשפחה שלה, לסובבים שלה, וכמו שאפשר להבין, גם לעבודה ולילדים בגן. כמעט תמיד היא הלכה לגן מוקדם יותר מהנדרש וחזרה מאוחר יותר ממה שצריך, הייתה שם גם בחגים ושבתות". על אביה היא אומרת ש"היה אדם מצחיק, חכם, שטותניק, שנון, מדויק, רגוע, יצירתי, אוהב, מוזיקלי ובשלן, איש עבודה ואיש משפחה".
דקל הכאובה מספרת: "את אבא קברנו באדמת ניר עוז, הבית הנצחי שלו, זאת לאחר שנמצא מת בשדות". לאימה, היא עדיין מצפה "החלקה לידו המיועדת לאימא, עדיין ריקה ומחכה לה. אימא עדיין חטופה, ואנחנו מחכים לשובה ולשובם של כל החטופים הביתה בהקדם ובמהרה".
בקריאה להשבת האם ולשם הנצחת דרכה, דקל גורן ובן זוגה דין נאור, יצאו במיזם בשיתוף פרויקט "תינוקות של החיים", הדואג לתינוקות עד גיל שנה למארזי מזון ומוצרים בסיסיים, על מנת שיוכלו להתפתח בצורה בריאה. משפחתו של דין מתנדבת בפרויקט הזה כבר מעל שנתיים, והכירה להם אותו.
דקל מרגישה שיש בכך משמעות: " העמותה עוזרת לכל כך הרבה תינוקות לקבל את הצרכים הבסיסיים שהם זקוקים להם". היא גם מאמינה שזו הדרך הנכונה להנציח את אמה ולקרוא להשבתה. "זו כל כך היא! היא הייתה גאה ושמחה לדעת שככה בוחרים להמשיך את דרכה. כי גם כשהיא לא פה, הרוח והדרך הטובה שלה, הנתינה שלה, לא מפסיקות. בתוך הקושי העצום שנכנס לחיינו, הטוב הטהור שהיה בה עדיין פה, וימשיך להתפזר בסביבה".
התרעות פיקוד העורף