עצרת נוספת של קהילת ניר עוז התקיימה אתמול (שבת) למען החזרת החטופים. בני אביטל, חבר כיתת הכוננות בניר עוז, נשא אתמול בערב נאום, בעצרת בה השתתפו חברי הקהילה ואליה הצטרפו נוספים. אביטל קרא לעסקה מיידית ולהשבת חבריו החטופים מכיתת הכוננות.
הממשלה מפלה בין מתנחלים לקיבוצניקים? "אף נציג לא דיבר איתנו"
העסקה נפלה? גלנט: "מזהים סימנים שחמאס לא מתכוון ללכת לשום מתווה"
אביטל פתח ואמר כך: "מתוך התכתובת בקבוצה של כיתת הכוננות, הייתי עד לכל המתרחש בחוץ באותה השבת השחורה מרגע ההקפצה, החדירה לקיבוץ והלחימה האינטנסיבית ובהגנה על כל אחד ואחת בבית שלנו". אביטל הסביר שנבצרה ממנו האפשרות לצאת ולהילחם לצד חבריו בכיתת הכוננות. הוא שמר על ארבעה ילדים בממ״ד והחזיק את הדלת ללא יכולת נעילה. לדבריו חש באותם רגעים, חצוי בלב ובראש, "משום שהיה מחויב להגן על הילדים וגם מחויב להגן על הישוב".
הוא המשיך ושיתף: "הרגע שבו השתרר שקט בהודעות הקבוצה של כיתת הכוננות היה מבהיל. חוסר וודאות שאי אפשר להכיל ולהבין באותו הרגע. בכל זאת זעקתי לעזרה כשהמחבלים הארורים נכנסו אלי הביתה, אך כבר לא הייתה תשובה". אביטל התפלל וקיווה במשך חצי יום, שהצבא יגיע בכל רגע לעזור ולתת יד להגנה ולהצלה של הישוב ושהחברים יצליחו לשרוד את זה.
אולם, העזרה הצבאית התעכבה מלהגיע ואביטל היה מאוד מודאג: "כשהבנתי שזה לא קורה, הפחד עלה לדרגת חרדה בהבנה שאנחנו לבד מול השטן". לדבריו, בשלב מסוים יצא כדי לסייע במה שיכל ועשה את המיטב, אך הוא הרגיש מחויב במעמד העצרת, "לומר סליחה לחבריי כיתת הכוננות שלא הייתי לצידם במלחמה האבודה מראש, כאשר ההפקרה זועקת לשמיים". באותו הערב, קיבל את הבשורה שאחיו הבכור- גיל אביטל ז"ל נהרג בקרב, במסגרת לחימה והגנה על גוש צוחר (שלא רחוק מניר עוז) וגם לשם לא הגיע צבא.
אביטל שיתף בכאבו: "לקח לי זמן לעכל את הכאב ולהתאבל עליו. היום אני מבין שהפחד הכי גדול הוא הגעגוע. אתו קשה להתמודד, ממנו קשה להתנתק, והוא רק גדל ומתעצם ולא מצטמק. הוא הופך את העולם שלך לאחר, מעורפל וכואב". אביטל עושה מאמץ להיאחז בזיכרונות הטובים שהוא מאמין שלא ייעלמו לעולם, בכך שהייתה קבורה לאח, בוודאות שיש גופה, וודאות שאין אותה לכלל המשפחות, שיש קבר באדמת ישראל שאפשר לבכות עליו.
עוד הוא סיפר: "יואב הבן שלי, שחוגג עוד רגע 5, מספר שדוד גיל נמצא ככוכב בלב שלו, עדי שלי בת ה-8 כותבת לו שהוא תמיד יישאר חי אצלה בלב וסער בן ה 10 מנסה עוד להבין למה... למה כל זה קרה בכלל…? אני רואה את המשפחות והחברים מסביבי ששואלים את אותה השאלה- למה..? ותוהים... לא לכולם יש וודאות, ועוד יש תקווה שמרחפת באוויר". מאותו היום, אביטל אומר שהוא מחכה, כמו כל קהילת ניר עוז, לבואם וחזרתם של כיתת הכוננות ושאר החטופים אליהם בחזרה הביתה.
אביטל אמר: "המחדל עוד לא הסתיים ואת החברים שנלחמו עד הכדור האחרון לא נוכל להשאיר מאחור. מגיע לכולנו וודאות, מגיע לכולנו לקבל את המידע ולראות אותם שוב חוזרים לאדמתנו, כי אי אפשר להמשיך הלאה בלעדיהם. ולהם מגיע את הכבוד הראוי להיפגש שוב עם משפחותיהם עם יקיריהם". הוא גם פוסק: "הזמן אוזל ואנחנו רואים את זה בכל יום שעובר", ומוסיף, "עוד הודעות ועוד הספדים והלב והנשמה כבר לא עומדים בזה". בסיום דבריו הוא הביע תקווה שזו העצרת האחרונה וקרא: "להחזיר אותם הביתה עכשיו, את כולם, עכשיו!".
אריה איציק, נהג האמבולנס של קיבוץ ניר עוז גם נאם בעצרת וזעק מדם ליבו: ״די, אינני רוצה בעוד אתרי הנצחה מסוג האמבולנס, או כל אתר אחר, אני רוצה את כולכם בבית, בחיים, ולא מחר, אלא אתמול. את התמונות של כולכם אני רוצה לראות בחיק המשפחה, ולא תמונות, על כסאות, או פלקטים".
איציק סיפר לנוכחים שבתחנת מגן דוד אדום בקרית גת הוכנס לשרות אמבולנס מרצדס חדש, על שם רונן אנגל מניר עוז זכרונו לברכה. רונן התנדב כחובש במד"א, הוזנק על האופנוע שלו לאירועים ותאונות באזור ועסק בהצלת חיים. איציק ביקש סוף למצוקה והשתמש בדימוי שמוכר לו: "די. נמאס לי לחיות כמו תרשים אק"ג, הגלים האלה, הייאוש, העלייה הקלה, ואז התרסקות. די, תנו לכולנו לנסות לחזור לקצת שפיות וזאת נוכל לעשות רק אם תחזירו את כולם הביתה עכשיו".