מיזם 'החברותא' הוקם להנצחתה של עדן. מאוד חשוב לי להנציח אותה, את הרוח שלה ואת מה שהיא הביאה לעולם הזה: טוב לב, נתינה, קבלת האחר, רוח, מרחבים, הרמוניה ואת כל מה שיפה. אם נכשלנו במשימה ולא הצלחנו לשמר את הגוף, אז לפחות צריך לשמר את הרוח המדהימה הזאת שהיא הביאה", אומרת אורין גנץ זך, אמה של עדן זכריה ז"ל, שנחטפה לעזה ממסיבת הנובה, נרצחה בשבי, וגופתה חולצה בדצמבר והובאה לישראל.
״בגידה בבעלת הברית״: בכירי ממשל טראמפ לא האמינו שביידן הקפיא משלוח נשק
רוסיה באיום חמור: "תקיפת מטרות בריטיות? פעולה לגיטימית"
הלווייתה של זכריה התקיימה ב־15 בדצמבר, ביום שבו חל יום הולדתה ה־28. אז החליטה האם, אורין, 49, מראשון לציון, אשת כספים בעיסוקה, להקים מיזם שיסייע ליצירת חברה טובה יותר וגם ייתן כוחות למי שמתמודד עם משברים בחייו.
כך בעצם נולדה "החברותא" - חברותא של אנשים שבעזרת שיתוף בניסיון, כוח ותקווה, מתמודדים עם אתגרי החיים בכלל ובתקופה זו בפרט. הרוח של "החברותא" מבוססת על תוכנית "12 הצעדים", המתמקדת במישורים הפיזיים, הרגשיים והרוחניים ושבסופו של דבר אמורה לתמוך במשתתפים, לחזק אותם פנימית ולתת להם יכולת התמודדות עם משברים בחיים.
"ביום הקבורה עמדתי מעל הקבר של עדן והבטחתי לעצמי שאעשה הכל כדי שמתקפה כמו שהייתה ב־7 באוקטובר לא תחזור על עצמה", אומרת גנץ זך. "אני לא רוצה שאף אמא במדינה שלנו תחווה את הגיהינום שאני חווה, זה הדבר הכי נורא בעולם. אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי למנוע זאת, אעשה את זה. הרגשתי שאני מדברת עם עדן ומבטיחה לה זאת.
במפגשים יש גם תכנים שמלמדים אותנו להיות בני אדם טובים יותר, קשובים יותר. לפני ה־7 באוקטובר היה פה רצח. אומנם לא רצח פיזי, אבל עם הלשון רצחו פה אחד את שני. 'החברותא' עוסקת גם בלקיחת אחריות, מיקוד בעצמנו, מי אנחנו, מה אנחנו, איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו בעוד כמה שנים. זה בהחלט יכול לעשות שינוי, כי אם אני משפיעה ועוד אנשים משפיעים, ככה נעשית פה חברה טובה יותר. המטרה היא גם ליצור חברה טובה יותר וגם לסייע לאנשים שעוברים משברים בחיים".
לדברי גנץ זך, את עיקרי תוכנית "12 הצעדים" היא מכירה מניסיונה האישי. "במקור התוכנית הזו מיועדת לגמילה מהתמכרויות. אני רק לוקחת ממנה את הרוח והכלים", היא אומרת. "אני מכירה את התוכנית הזו כבר 13 שנה, הצטרפתי אליה בעקבות הפרעות אכילה ברגע שהבנתי שהאכילה שלי היא רגשית. עכשיו ב'החברותא' אנחנו מיישמים את עקרונות התוכנית למען המטרות שציינתי".
מה הניע אותך להקים את "החברותא"?
"הגיתי את הרעיון בחודש דצמבר, בחודש שלצערי קיבלתי את עדן ללא רוח חיים. עוד כשעדן הייתה בשבי התחלתי לקבל שאלות מהסביבה, מאיפה החוזק הזה שלי. אנשים רצו לשמוע אותי, כדי לקבל גם הם חוזק.
אחרי שקברנו את עדן פתחתי קבוצת תמיכה. הרגשתי שצו השעה קורא לי, שאין זמן לחכות, שאני לא רוצה לחכות שיהיו עוד קורבנות, שצריך לפעול מהר כדי לשפר את החברה. הפגישה הראשונה התקיימה בדצמבר, ומאז פעם בשבוע יש פגישה.
בהתחלה המפגשים היו פרונטליים כי היה לי חשוב לראות את האנשים. אנחנו מתחבקים בתחילת פגישה, אנשים מביאים עוגות, יושבים בסוף הפגישה, שותים תה. הפגישה האחרונה כבר הייתה וירטואלית בזום. בקבוצת הוואטסאפ שלנו חברים 116 איש. בפגישה האחרונה השתתפו כ־50 איש".
לדברי גנץ זך, בין המשתתפים ישנם הורים שכולים ממלחמת חרבות ברזל, גם של נרצחי הנובה וגם של חיילים שנפלו, אבל לא רק. "גם אנשים שחוו טראומות שלא קשורות למלחמה ורוצים לחזק את עצמם, או להתמודד עם כל סוג של אתגר בחיים, מצטרפים", היא אומרת ומציינת, "אני מחזקת וגם מתחזקת. כשאני מלמדת את המשתתפים את הכלים, אני הרי עובדת יחד איתם. בזמן שהם עושים תהליך מסוים, גם אני עושה אותו איתם. זה כל הזמן מחדד לי את הכלים ואני כל הזמן משפרת את הרוח שלי ביחד איתם".
"חיה בשביל הבן שלי"
זכריה ז"ל עבדה בתחום המכירות, ובאוקטובר הייתה אמורה להתחיל ללמוד שיווק דיגיטלי. "היה לה בן זוג, אופק קמחי ז"ל, כבר הרחנו חתונה באוויר, הם עברו לגור ביחד", מספרת אמה. "הם הלכו למסיבה, לא רצו ללכת, אבל הצליחו לשכנע אותם.
בדרך מהמסיבה, באזור מפלסים, הם נלכדו במלכודת של מחבלים. עדן נפצעה ונחטפה ואופק נרצח במקום. מאז חטיפתה של עדן, חודשיים וחצי הייתי פעילה במטה החטופים. עשיתי הכל, יצאתי למשימת חיי להחזיר את הבת שלי ואת שאר החטופים מעזה. אמרתי שלא אשקוט ולא אנוח עד שהבת שלי תחזור מעזה.
חשבתי כמובן שהיא תחזור בחיים. מבוקר עד ליל נלחמתי על הבת שלי, כדי להחזיר אותה לאדמת ישראל. לא הייתה לי פריבילגיה להתחיל לבכות או להתלונן, אלא רק להתחיל לפעול. גם אמרתי שאין לי זכות להתלונן, כי להבדיל מהחטופים יש לי בית, אוכל, מקלחת. הרגשתי שגם אין זמן לבזבז על בכי ועל קיטורים, אלא צריך רק לפעול למען המטרה".
גופתה של זכריה חולצה על ידי צה"ל יחד עם גופותו של רס״ב זיו דדו ז״ל. "מנחמת אותי העובדה שעדן חזרה עם הבגדים שלה, שהגוף שלה היה שלם. אפילו לא רציתי לעשות נתיחה שלאחר המוות, כדי להשאיר את הגוף שלם. לנוכח מה שקרה פה ב־7 באוקטובר צריך להודות גם על העובדה שהגוף חזר שלם", אומרת גנץ זך.
ספרי על החיים מאז.
"עדיין יש לי את הציפייה שעדן תחזור, שתיכנס בדלת. זו תחושה שמאפיינת הרבה מהמשפחות השכולות. אני חיה מיום ליום. מהרגע שאני קמה בבוקר עד הרגע שאני הולכת לישון בלילה יש רק דבר אחד: איך אני מנציחה את עדן והנרצחים ומה אני יכולה לעשות כדי שמה שקרה לא יקרה שוב. אם לא אעשה את זה, ארגיש שאני בוגדת בעדן, בערכים שגידלתי אותה עליהם, וארגיש עם עצמי הכי רע בעולם.
זה כאילו עדן אמרה: אמא, אני מעבירה לך את מה שהאמנתי בו. אם את אוהבת אותי ורוצה להנציח אותי ולשחרר אותי לחופשי, שהנשמה שלי תהיה רגועה, אז תעבירי את המסר. אני פה איתך. את הכוחות שלי אני שואבת כאמור מתוכנית '12 הצעדים'. אני רחוקה מלהיות דתייה, עם זאת יש בי אמונה רוחנית. בכלל אני רואה את החיים כאיזושהי שליחות".
בנוסף לפעילותה ב"החברותא" מעבירה גנץ זך גם הרצאות סגורות לארגונים ולחברות, "לעוף עם כנפיים שבורות", שבהן היא מדברת בין היתר על כלים להתמודדות בתקופה מאתגרת זו. לדבריה, הרצאה שתהיה פתוחה לקהל הרחב תתקיים ב־16 במאי ב"תיאטרון תפוז" בפתח תקווה, ומאוד חשוב לה שאנשים יגיעו לשמוע.
"כמה שאנסה לתאר, לא אצליח, אין דבר יותר כואב מלאבד ילד, זה שיא הכאב", היא אומרת. "עם זאת, יש לי עוד ילד, גיא (21). ילד חי, קיים, ברוך השם. אם אוותר על החיים, אז מה אני בעצם אומרת? שאני מוותרת עליו. למה? לא מגיעים לו חיים טובים עם אמא שרוצה לחיות בשבילו? אחים שכולים גם מאוד סובלים, מעמיסים על עצמם גם את האבל של ההורים. עדן הייתה כל עולמו, כמו אמא שנייה, אשת סודו. אני לא אוותר על החיים. אני חיה בשביל הבן שלי".
"העצב קיים בפנים"
לגנץ זך חשוב לציין את התמיכה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי. "אחרי ששכלתי את הבת שלי, פנתה אליי מוריה, עובדת סוציאלית ממחלקת שיקום בביטוח הלאומי", היא מספרת. "היא באמת עושה כמיטב יכולתה במסגרת האפשרויות שלה כדי לסייע, לעזור, לתמוך. היא מתקשרת אליי על בסיס שבועי, שואלת במה אפשר לסייע, פותחת בפניי גם אפשרות ללמוד משהו שמתאים כיום לתחום החדש שאני עוסקת בו. היא שטחה בפניי את כל הזכויות שלי ואת הדברים שאפשר להסתייע בהם".
ביטוח לאומי, מוסיפה גנץ זך, "מבין גם את הצורך להרחיב בחקיקה את הזכויות לאחים השכולים, שכרגע מבחינת החוק הם כמעט ללא זכויות. ישבתי עם ח"כ קארין אלהרר והעליתי נקודות לגבי האחים השכולים. אני מקווה שאחרי הפגרה כבר יתחילו בכנסת לקדם את זה מבחינת החוק".
הגעגועים לעדן, מספרת גנץ זך, לא מרפים: "אני מתגעגעת לכל דבר אצל עדן, לכל רמ"ח איבריה, לחיוך שלה, לשיחות נפש איתה, לחיבוק שלה. הייתי משלמת עכשיו בחיים שלי רק כדי לחבק אותה. עדן כל הזמן איתי, אי אפשר לא לחשוב עליה. את ליל הסדר היה קשה מאוד לשרוד בלעדיה. בכל מקום אני חושבת עליה. אבל אין מה לעשות, אני צריכה לחיות עם זה. העצב קיים בפנים, אבל אני גם יכולה לחוות רגעים של אושר והנאה עם הבן שלי".
גנץ זך מעדיפה לא לתת לרגשות של כעס על המחדל של ה־7 באוקטובר להשתלט עליה: "לקחו לי ילדה, הילדה שלי לא תחזור לעולם, היה מחדל, אבל אני בחרתי לא לחיות בכעס, בשנאה ובטינה כי אני יודעת שאם אחיה במקום הזה - אהרוס בעצם את עצמי. כל יום אני צריכה לבחור מחדש לא לכעוס. האשמים צריכים לעמוד לדין, זה לא שאני מוותרת על זה, אבל כדי להציל את עצמי ואת הבן שלי אני בוחרת לחיות לא בכעס, לא בשנאה, לא בטינה".
כיצד את מרגישה לנוכח השיח על עסקת חטופים?
"אני מאוד מבינה ללבן של משפחות החטופים, זה כל פעם מרסק את הלב. אני לא יודעת מה הפתרון הנכון, משאירה זאת למקבלי ההחלטות. לא מקנאה במקבלי ההחלטות".
המעוניינים להצטרף ל"החברותא",
יכולים לפנות למייל
[email protected]