זהו בוקר ערב חג ביישוב עתניאל. הסביבה עצמה שקטה, אך קשה להתעלם מהסכנות שהדרכים טומנות בהן. אורית מקבלת אותנו בחיוך רחב. הוא נשאר על פניה גם כשהיא מתארת אובדן נורא. בעיניה ניכר הכאב. הפנים שלה מספרות את הניגוד שהיא מתארת במילים, היא לא מתעלמת מהכאב, הוא ישנו, כל הזמן.
אבל היא מנסה להבין איך לחיות לצידו, בחיות, בשמחה, באהבה. זה מפתיע אבל היא בת 24 בלבד, ניכר שגם היא מופתעת. כבר ברגעים הראשונים היא אומרת: "במשך שנים לא הסכמתי להגיד את הגיל שלי, זה הרגיש לי מוזר. הרגשתי שאני הרבה יותר מזה. הרגשתי שאני בת 85".
לפני שאנחנו יוצאות למרפסת, אני מביטה בתמונות המשפחתיות שעל יד השידה, והיקף האובדן שעולה מהן מצמרר. ב־2008, בפיגוע בישיבת "מרכז הרב" שבירושלים, נרצח יונדב הירשפלד, בן דודתה של אורית. ב־2016 נרצח אביה בכביש 60. ב־2019 אחיה הבכור שלומי נהרג בתאונת אופנוע בדרך לעבודתו במשרד הביטחון. ואז הגיע 7 באוקטובר: בן דודתה, סרן אלחנן קלמנזון, שהיה לה כאב שני, נפל בקרבות בבארי, ואחיה הצעיר, סגן פדיה מנחם מרק, נפל בקרבות בעזה.
"כביכול, אנשים שלא מכירים אותי, יכולים לשאול מה אני כבר יכולה ללמד איש בן 80 שמגיע להרצאה על החיים, אבל ניגשים אליי בסוף ההרצאות להגיד לי שעד עכשיו הם לא הבינו את מה שאני כבר הבנתי. גם כשאני יושבת באולפן בערוץ 13 אני לא רק מרגישה צעירה יותר מכולם".
"נכון שלפעמים חסר לי ידע בתחום מסוים, אבל מבחינתי יש לי ניסיון חיים ומתוך הניסיון למדתי דברים לעומק. כמו למשל על המציאות ביהודה ושומרון. אני חיה פה כל חיי, פעם לא הבנתי למה אומרים שאנחנו לא צריכים לגור כאן, היום למדתי ואני חושבת שאני יודעת הרבה יותר ממי שאומרים את זה. הרי אחרים לא מכירים את המציאות שלי. לכן לדבר על זה באולפן, זאת שליחות".
המשיכה שלה לעולם התקשורת החלה במקרה או הייתה יד הגורל, תלוי בנקודת מבטכם. כשאביה נרצח ב־2016, הוצבו בפניה לפתע עשרות מצלמות, והיא תפסה את מקום המשפחה מולן. מאז נאלצה לעשות זאת שוב ושוב ושוב. אורית: "עד שאבא שלי נרצח לא הכרתי את העולם הזה בכלל. אני נערה דתייה מיישוב דתי שלמדה אז באולפנה. הייתי בסוף כיתה י"א כשאבא שלי נרצח. זה היה ממש ביום הראשון של החופש הגדול. מבחינתנו, איבדנו הכל, אבל אז גם מלא כתבים פתאום עלייך. אצל פדיה אחי ז"ל, עמדתי שוב מול מיליון מצלמות, אבל כבר ידעתי איך זה עובד".
"ובאמת, כשאנשים יצאו מהשבעה, הם כתבו פוסטים על זה שהם שמעו אותי ויצאו מחוזקים. בסוף, אני מאמינה שלכל אחד יש שליחות, וכמו שאחותי הגדולה, לצורך העניין, לקחה את האחיות שלי, את פדיה ואותי אחרי השבעה באומנה וזאת הייתה השליחות שלה, חלק מהשליחות שלי היא כלפי חוץ".
ב־1 ביולי 2016 יצאו הוריה של אורית, יחד עם שניים מילדיהם, פדיה ותהילה, לכיוון ירושלים. "אגב, אני הייתי אמורה לנסוע איתם", מספרת אורית, "אבל בסוף החלטנו להישאר בעתניאל. אמא שלי תיאמה עם אלחנן (קלמנזון ז"ל - מ"ב) ושלומית אשתו, ששתי האחיות הקטנות שלי ואני נישאר אצלם, והם נסעו לירושלים, להיות אצל סבתא שלי, שלא תהיה לבד, כי סבא שלי נפטר.
אבא שלי נהג. אמא שלי, חוה (חוי), ישבה לידו. תהילה, בת 14 אז, ישבה מאחורי אבא שלי, ופדיה, שהיה בן 15, ישב מאחורי אמא שלי. כעבור 6 דקות של נסיעה לכיוון ירושלים, על כביש 60, ממש קרוב לכאן, רכב של מחבלים התחיל לעקוף את הרכב שלהם ופשוט ריסס אותם בכדורים. 29 כדורים פגעו ברכב עצמו, תהילה קיבלה כדור בבטן, נפצעה בינוני.
"חיכינו בסלון, ואז אנשים מהיישוב התחילו להיכנס ולצאת עד שדודה שלי, אחות של אבא שגם גרה בעתניאל, סיפרה לנו על הפיגוע. לאט־לאט מהשיח מסביב הבנו שאבא נרצח ושאמא פצועה אנוש. לא ידעתי עדיין על פדיה ותהילה. רק כשהגעתי אחרי זה לבית חולים, ממש לפני שבת, הבנתי שגם פדיה ותהילה היו איתם בפיגוע, ושתהילה פצועה".
הרב מיכאל (מיכי) מרק, בן 48 בהירצחו, היה איש מוכר במועצה. אורית: "יש כאלה שאומרים שהוא היה רב, אבל הוא לא היה רב במקצועו, הוא פשוט היה בן אדם חכם מאוד, גם בתורה. תביני, בגיל 40 הוא החליט שהוא יושב ללמוד תורה, הוא היה כבר עם עשרה ילדים, אבל מבחינתו זה היה חלק מהייעוד שלו. לצד זה הוא היה איש עסקים, איש העולם הגדול אבל עם זקן".
"הוא היה ממש איש של עשייה. גם כשפרסמו שהוא היה המנהל של ישיבת עתניאל, הוא עשה את זה בהתנדבות, כדי לעזור לישיבה. ובשבילנו הוא היה האדם שתמיד ידע לתת את העצות הטובות, להגיד את הדבר הנכון. הדברים שנערה צריכה, מישהו שיבוא ויכוון אותה להבדיל בין מה שטוב לבין מה שלא".
גם הפעם היה זה אלחנן שהגיע לבשר לה את הבשורה. אורית, אישה נשואה בשלב זה, הייתה בבית החדש שלה ושל בעלה. בליל שבת, בסביבות השעה 12:00 בלילה, דפק השכן בדלת. הוא ביקש מבעלה של אורית, דניאל, לצאת החוצה, שם חיכה אלחנן. כעבור זמן מה דניאל נכנס חזרה הביתה.
אורית מסיימת את ההרצאה אל מול חיילי הבסיס בתחושת התרגשות גדולה ומתחילה לעשות את דרכה חזרה הביתה. היא יוצאת מהבסיס ועל שביל העפר מחוצה לו היא פוגשת את דודה, אחי אמה, ואת בנו. היא חושבת שזאת פגישה מקרית, שניהם קצינים באוגדת עזה, כך שאפילו תהתה לעצמה לפני שהגיעה אם תראה אותם.
אני מבקשת לשאול אותה שאלה מתבקשת, אולי אפילו מעט קלישאתית, על איך קמים בבוקר. נדמה לי שאומה שלמה שואלת את אותה השאלה כבר שבעה חודשים. "זאת שאלה שגם אני שואלת את עצמי כל יום", היא עונה, "גם הגיעו אליי משפחות שלא יצאו מהבית כבר שלושה חודשים מאז שהן איבדו את הבן שלהם כדי שאענה להן על השאלה הזאת".
"ואז פתאום אני קמה ואומרת: 'אוקיי, יש הרבה כאב, יש הרבה רע בעולם, אי אפשר להתעלם ממנו אבל יש גם הרבה טוב'. ובטוב הזה אנחנו צריכים להיאחז, הטוב הזה הוא גם המשמעות, ואז אני לא מגרדת את עצמי מהמיטה, אלא אני באמת קמה עם חיוך. יש המון מורכבות בעולם הזה, ויש גם יופי".
"כשאבא שלי נרצח, זה היה רק אבא שלי", היא ממשיכה. "כולם היו סביבי, יש לי תמונה מהלוויה ששלומי ופדיה מחזיקים אותי, והיום גם שניהם לא נמצאים. אז אני מבינה שהייתי צריכה להעריך את זה יותר אז. בשבעה של פדיה, שלושה אנשים שהיו סביבי בשבעה של אבא - שלומי, אלחנן ופדיה - כבר לא נמצאים".
התרעות פיקוד העורף