סמ"ר סהר אטדגי, בת 20 מבאר שבע, היא בת יחידה, יתומה מאב, שנפטר כשהייתה בת עשר, ללא אחים ואחיות. טרום ה-7 באוקטובר, כל שבת שנייה, היא סגרה יחד, במשך חצי השנה האחרונה עם החברות, שהיו לה כאחיות בבסיס. "רביעיית סמב״ציות השבוע המובחר״ כמו שקראו לעצמן, ישנו באותו החדר, בישלו, צחקו והיו כמשפחה אחת לשנייה. כאשר המחבלים חדרו לבסיס, סמ"ר סהר התחבאה יחד עם חברותיה בחמ"ל המוכר להן, שחשבו שהוא בטוח, אך המחבלים הצליחו למצוא אותן. סהר ממשיכה קדימה, אך נושאת עימה את זיכרון החברות כולן. היא משתפת את מעריב באירועי אותו היום ובגעגוע.
סהר אומרת: "שבוע-שבוע, הינו הארבע ביחד. אני, שיר, דנית וליאור. במשך יותר משנה. ליאור קצת פחות משנה, היינו בלתי נפרדות".
שבת השביעי לאוקטובר הייתה השבת שלהן בבסיס. "סגרנו באותו לילה, אני הייתי משמרת לילה משתיים בלילה עד שמונה בבוקר". בשעה שש הכול התחיל. סהר מתארת את המהומה: "אמרו לנו שיש טילים. המון בלגן. הבנות קמו משינה ובאו לחמ"ל". היא מרחיבה: "הלכתי לחדר להביא ציוד, חשבנו שמתחילים סבב לחימה של טילים, משהו שאנחנו רגילים אליו. נתקעתי באחת המיגוניות במשך כחצי שעה. באיזשהו שלב אמרתי למי שהיה איתי במיגונית, שאני יוצאת לכיוון החמ"ל". היא מסבירה: "אני לא יעילה במיגונית, אני צריכה להיות שם, זה התפקיד שלי".
המחבלים וידאו הריגה על כמה מהחיילים, ואחרי כמה דקות הם יצאו והשתרר שקט. סהר משתפת ברגעים המתוחים שבאו אחרי השקט: "ארבעה מהחברים שלי מתים, לא הבנתי את זה באותו רגע. באיזשהו שלב זזתי טיפה, השתעלתי בגלל האבק. עדן (סג"ם עדן רם), הקצינה התורנית, נגעה לי ברגל. פתאום אני מבינה שיש עוד מישהו בחיים חוץ ממני".
הן חיכו שם ארבע שעות, שוכבות על הרצפה יחד עם חברים שלהן. סהר התקינה על עדן חוסם עורקים. "לא יודעת אם הוא עבד", היא מטילה ספק, "אבל היא בחיים ברוך השם", היא מעדכנת.
אחרי ארבע שעות הגיע צה"ל, "שמעתי עברית. צעקנו להם לעזרה, שיבואו להציל אותנו. אותי שלפו מהשולחן ואת עדן פינו החוצה ולקחו לבית חולים".
שאלנו, מה התחושות אחרי שחילצו אותך? מה עובר לך בראש? סהר השיבה: "מה שעובר לי בראש זה מה קורה עם חברים שלי? אני הייתי מחוץ לאזור הסכנה, אבל מה עם אלה שהיו איתי במהלך הריצה? מתחת לשולחן? לפני רגע ישבנו ביחד בקידוש צחקנו ושמחנו, היינו ביחד. הם נשארו שם ואני לא יודעת מה קורה".
כשיום הזיכרון מתקרב, ביקשנו לדעת מה התחושות שלה לגבי היום המיוחד הזה? סהר בעיקר כואבת: "חברים שלי, בעל כורחם, הם חללי צה"ל. אני אפילו לא יודעת לתאר את התחושה. החוויה שאתה יודע מה קורה, עברת את זה. אתה מרגיש את זה מהחדרים הקטנים של הלב. אתה מרגיש בדיוק כמו משפחה שכולה. הם היו המשפחה שלי, כל שגרת החיים שלי. זה מאוד קרוב אליי".
סהר מסכמת: "חוויתי את זה בעצמי. היום הזה תופס משמעות אחרת לגמרי. בין אם זה שליחות, אני ממשיכה, ויש ליום הזיכרון משמעות אחרת לגמרי". היא נושאת עימה את שיר ודנית שנפלו בחמ"ל שהייתה בו, עם אהרון ואלינה, את איתמר, ואת אופיר וליאור החיילות שנפלו במהלך הריצה. את המכתב שכתבה סהר לחברותיה שאינן עוד, מעריב מביא בסוף הכתבה כלשונו.
בקרב בבסיס אורים, נפלו שמונה חיילים ומפקדים של מחוז דרום בפיקוד העורף ולוחמת מגדוד 414. להלן שמות הנופלים והנופלות: סרן אלינה פרבוסודובה ז"ל, בת 23 בנופלה | סמל איתמר עיש ז"ל, בן 19 בנופלו | סמל שיר שלמה ז"ל, בת 19 בנופלה | רב״ט ליאור לוי ז"ל, בת 19 בנופלה | רס״מ אהרון פרש ז"ל, בן 36 בנופלו | רב״ט אופיר דוידיאן ז"ל, בת 18 בנופלה | סמל דנית כהן ז"ל, בת 19 בנופלה | סמל עדי גרומן ז"ל, בת 19 בנופלה. יהי זכרם של הנופלים והנופלות ברוך.
התרעות פיקוד העורף