מיקי ברקוביץ׳ רגע לפני קבלת פרס ישראל: ״לא יאמן לאן הגענו, איך אפשר לחיות ככה?״

מיקי ברקוביץ', כוכב העבר של מכבי תל אביב וגדול שחקני הכדורסל בישראל בכל הזמנים, ציין השנה את תחילתו של עשור חדש לחייו, ובגיל 70 מוסיף עוד הישג מרשים לרזומה העשיר שלו - פרס ישראל לשנת תשפ"ד בתחום הספורטאים המצטיינים. בנימוקים למתן הפרס ציינה הוועדה: "ברקוביץ' זכה במגוון עשיר של תארים, מדליות ופרסים לאורך הקריירה שלו והוביל את מכבי תל אביב בכדורסל ואת נבחרת ישראל להישגים פורצי דרך.

מיקי ברקוביץ' מציע את הבית שלו למכירה. למי יש כמה מיליונים?
מיקי ברקוביץ' חושף: "אפילו אוהדי הפועל ת"א בירכו אותי"

כמו כן, הצעיד את הכדורסל הישראלי לקדמת הבמה העולמית. הוא השפיע באופן עצום על הספורט בישראל ושימש כשגריר של ישראל באמצעות הספורט בכל העולם. הוא נחשב לדמות מופת מעוררת השראה בכל בית בישראל, למבוגרים ולצעירים כאחד, בשל הצטיינותו בספורט, אופיו ומורשתו המלווה אותנו עד היום, שנים לאחר פרישתו ממשחק פעיל".

"אני מתרגש מאוד ומוקיר את האהבה שמרעיף עליי כל עם ישראל, מרגיש את האהדה ושמח שבחרו בי כספורטאי מצטיין. זה פרס שלא חלמתי עליו - והמציאות עלתה על כל חלום ודמיון. שאפתי להיות השחקן הכי טוב, והוכחתי לעצמי שעשיתי את זה בגדול. זאת ההצלחה הכי גדולה שלי, כאדם שתרם למדינת ישראל ולספורט הישראלי", משתף ברקוביץ' הנרגש בתחושותיו בנוגע לקבלת הפרס.

ספר לי על הרגע שבו בישרו לך על קבלת הפרס
"האמת היא שזה היה צירוף מקרים, כי בארוחת ערב בשבת, כמה ימים לפני שבישרו לי, שלי, אשתי אמרה לבני המשפחה שלנו, ש'אבא בן 70 ופרס ישראל הוא הפרס היחיד שהוא עדיין לא קיבל'. ברביעי בבוקר התקשר שר החינוך יואב קיש ובישר לי את הבשורה המשמחת שיוענק לי הפרס. הופתעתי מאוד ואחזה בי התרגשות שיא, כי זכיתי בכל הפרסים האפשריים, ורק פרס ישראל היה חסר לי ברזומה. זאת הייתה הפתעה כל כך טובה בתקופה קשה למדינה שלנו. מאז הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, ויש המון באז סביב זה".

הראיון עוד לא התחיל וכבר נקטע - הטלפון מצלצל ומצדו השני של הקו מברך החבר הטוב מוטי ארואסטי, שותפו לרגעי השיא במכבי תל אביב.

החברים מפרגנים? גם אלה שלא קיבלו עד היום פרס?
"ברור. יש פרגון גדול מצד החברים. תשאלי את כולם והם יגידו שמיקי הוא הווינר הגדול בישראל. אני מקבל מחמאות עד השמיים כי גם אני מחמיא לכולם. כדורסל הוא ספורט קבוצתי, בזכות החברים - השחקנים הטובים גם במכבי תל אביב וגם בנבחרות ישראל - הצלחתי. היו לי שותפים טובים שעמדו לצדי לאורך כל הדרך. מוטי ארואסטי הוא החבר הכי טוב שלי כבר שנים. התחלנו יחד את החלום במכבי תל אביב; מההקפצה הראשונה ועד הסוף, זכינו ב־16 אליפויות יחד. אפילו הילדים שלנו נולדו סמוך אחד לשני. גם טל ברודי חבר טוב שלי. בזכותם מיציתי את כל החלומות שלי. זה הרי משחק קבוצתי".

אל תצטנע, זה לא רק בזכות החברים. ניחנת בכישרון אגדי.
"שלי אשתי לא אוהבת שקוראים לי אגדה. אגדה זה מילה גדולה מדי בעיניה. אבל מובן שזה גם בזכות עבודה קשה, כולם יודעים שמיקי עבד קשה והשקיע. הייתי מתאמן הרבה בחדר כושר, אחרי אימונים ואחרי משחק, זה דבר שלא נהוג לעשות. אני מאמין במשפט take care of your body and your body will take care of you. ההורים של לימדו אותי שרק בעבודה קשה אפשר להשיג את המטרה. לא באתי מבית עם אמצעים. הוריי עבדו קשה, מה לא עשיתי כדי להתפרנס, והם לימדו אותי שנדרשת עבודה קשה כדי להגיע להישגים גבוהים".

עוד מספר: "בזמן שכולם כבר חזרו הביתה אחרי אימון, הייתי נשאר ועולה במדרגות של יד אליהו מספר פעמים. רץ עד למעלה ויורד וקופץ על חבל וזורק עוד 200 פעמים לסל. אני זוכר שאודי רקנאטי, הבעלים של מכבי, ראה אותי קולע בחושך אחרי שכיבו את האור, ואמרתי לו שאני ממשיך לזרוק בחושך כי אם אני אקלע בחושך אז אני לא אקלע באור? זו לא רק עבודה קשה. גם היה לי מזל גדול, אני מיקי מזליקי. בחיים לא נפצעתי, לא עברתי ניתוח, טפו טפו (דופק על השולחן שלוש פעמים). זה לא דבר שהוא מובן מאליו, לא להיפצע בספורט בכלל".

אתה מאמין בעין הרע?
"אני מאמין באלוהים. הגעתי לרגע הזה גם בזכות אלוהים שחנן אותי בכישרון שבזכותו ידעתי איך להתקדם ומה לעשות כדי להגיע למעמד הזה".

בזכות אלוהים?
"בזכות ההוא למעלה. תמיד אומרים 'למיקי יש בייגלה מעל הראש'. אם אני קולע סל משוגע, אז חבר שלי אומר זה יד אלוהים. אני לא הפסדתי בחיים שלי משחק או אימון, ואני זוכר שפעם אחת הייתי שבוע חולה בבית, היה משחק נגד ריאל מדריד, ושמעון מזרחי בא אליי הביתה וביקש שאגיע למשחק, אפילו רק כדי שאשב בספסל ואעודד את החברים לקבוצה. באתי ליד אליהו, ובסוף שיחקתי עם החום וקלעתי 38 נקודות נגד ריאל מדריד. בסוף המשחק הרגשתי הרבה יותר בריא - החלמתי. יד אלוהים גם עוזרת לפעמים".

"לא ייאמן לאן הגענו"

בשבוע שעבר הגיע ברקוביץ' לגרמניה כאורח כבוד בטקס הדלקת אבוקה לרגל יום השואה: "הוזמנתי להדליק את האבוקה במחנה הריכוז זקסנהאוזן ליד ברלין, בחסות שגריר ישראל בגרמניה ויחד עם 'תגלית' ברלין. נסעתי לשם עם שלי אשתי, והשתתפתי בערב הגאלה של הקהילה היהודית. התרגשתי מאוד וזה היה מצמרר. זה כבוד בלתי רגיל להיות נציג של המדינה ולהדליק לפיד ביום השואה לזכר היהודים שנספו".

איך תפסו אותך אירועי 7 באוקטובר?
"כמו כל עם ישראל, שולחן החג היה ערוך ומוכן בשמחת תורה. היינו אמורים לארח את כל המשפחה, ובשעה שש וחצי בבוקר הכל התחיל. זה היה שוק והלם לא נורמלי. מאז ה־7 באוקטובר אני לא אותו בן אדם".

מה אתה חושב על המצב במדינה?
"זה לא ייאמן לאן הגענו. איך אפשר לחיות ככה? קודם כל צריך להחזיר את החטופים, הנושא הזה נוגע לי ללב, הרבה דמעות זולגות לי רק מלראות את כל מה שקורה במדינה שלי. הלכתי לבקר חיילים פצועים בשיבא ובבית לוינשטיין, חיילים צעירים ונפלאים שעכשיו קטועי גפיים, נורא קשה. הגעתי לניחום משפחות שכולות שנופליהן היו אוהדי מכבי תל אביב. הייתי גם עם שלי במטה החטופים, ישבתי עם המשפחות בכיכר החטופים, וגם עם קבוצה שהגיעה מקנדה ומארצות הברית שתורמת למדינה כספים, יחד עם שלי שם טוב, אמא של החטוף עומר שם טוב. באנו לתמוך בהם וזה היה מרגש מאוד".

אתה לא חושש לנכדים שלך שיגדלו בארץ?
"חושש מאוד, אבל אני סומך על ההורים שלהם שיקבלו החלטות. אני לא מתערב. אני ישראלי, נולדתי בישראל, בכפר סבא, אני לא מתכוון לעזוב את הארץ בחיים. כשאני שומע את 'התקווה' במשחק עוברת צמרמורת בגופי. אני גאה בכך שאני ישראלי".

מה יקרה פה לדעתך?
"מה אני אגיד? אין לי הרבה מה לומר, כי אין לדעת מה יקרה. אני מקווה שייגמר בטוב. אני לא חושב שיש מישהו אחד שיודע מה יקרה פה. אני מקווה שיימצא פתרון. אני באתי מספורט, ואם יכולתי לעזור במה שקורה במדינת ישראל - הייתי עוזר, אבל אני לא זה שמקבל החלטות במדינה".

מה היית רוצה שיקרה?
"הייתי רוצה שנישאר עם מאוחד כמו שהיינו והצבא החזק בעולם. רק ככה היינו וככה ידענו, אני מאמין גם היום. תמיד האמנתי בנו. אני רוצה שנשכיל ליישב כל מחלוקת ונקיים חברה שיודעת להכיל ולכבד גם את השונה".

היו לא מעט רעש ומחלוקות סביב טקס פרסי ישראל שכמעט בוטל השנה, בייחוד סביב חתן הפרס איל וולדמן.
"אני מעדיף לא להיכנס לשום דבר פוליטי. אני לא רוצה להיכנס לזה כי אני גם לא מקבל החלטות, וזה לא המקום שלי. אני מתרגש מהבחירה בי. מעריך ומוקיר. הטקס יתקיים בשדרות, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת - גוורדיה רצינית. זה הפרס היחיד שלא זכיתי בו, והוא המרגש והמכובד ביותר".

מי שיחסרו לו בטקס הם הוריו, שהלכו לעולמם. "הייתי רוצה שהם יהיו חלק מהמעמד הזה. אמא ואבא שלי חסרים לי מאוד בחיים, הייתי בן יחיד מסור מאוד. אבא שלי נפטר בגיל צעיר, 67, מדום לב, ואמא בגיל 84", אומר ברקוביץ' עם דמעות בעיניים. "הפכתי להיות מאוד רגשני בזמן האחרון. אני מאוד מתרגש ומאוד סנטימנטלי, בעיקר מזיל דמעות כשמדברים על ההורים שלי, אבל אני מתרגש גם מדברים משמחים".

יש לך מקום להניח את הפרס בין כל הפרסים הרבים שקיבלת בקריירה המפוארת?
"לפני שש שנים תרמתי את רוב הפרסים והגביעים למכבי תל אביב, ובהיכל קיים ארון מכובד שמכיל את כל הפרסים שלי. זה מכובד מאוד".

למה החלטת לתרום אותם?
"כי עברנו בדיוק מהבית ברמת השרון למגדלים פה בתל אביב, ובמעבר שקלנו מה לעשות עם כל הגביעים והפרסים, וזאת הייתה ההחלטה שקיבלנו - לתרום למועדון. נשארתי עם עוד פרסים חשובים בבית, ועכשיו יצטרף לזה גם פרס ישראל".

"אני טיפוס רגוע"

הראיון נערך בלובי בניין המגורים היוקרתי של ברקוביץ' ואשתו שלי. שומר הבניין מגיש לנו שתייה, מדליק מזגן. עובר אורח עובר ולוחץ לברקוביץ' את היד. שלי יושבת לצדו, גאה, ומפנה לו, כמו תמיד, את כל הבמה.

יש סביבך הילה של מישהו מושלם, תמיד הכל חיובי ואופטימי. אתה שומר מאוד על המותג מיקי ברקוביץ'. מעולם לא ראינו אותך בכותרות צהובות או מסתבך בשערוריות כמו ספורטאים אחרים.
"אני חושב שזה תכונת אופי. אני אדם מאוד אופטימי, כמובן אופטימי לגבי כל מה שנמצא בשליטה ובידיים שלי. אני מסביר פנים לכולם, מפרגן לכולם, בחיים לא התווכחתי עם שופטים".

האם זה באמת אתה או שזו תדמית שאתה מטפח?
"אני לא עושה שום הצגות, לא חשבתי על הדברים האלה מעולם, אני לא בתחרות עם אף אחד, אני מגיע ממקום שאני מאוד בטוח בעצמי".
שלי: "זה באמת לגמרי הוא, זה מגיע אפילו מקצת תמימות ונאיביות".

אתה לא כועס אף פעם?
"כמעט שלא כועס. לא מרגיזים אותי. אם אני מסתכל לאחור, אני טיפוס רגוע".

כל רגע עוצרים אותך ברחוב ללחוץ ידיים, להצטלם. לפעמים זה פחות מתאים.
"אני הולך לאסוף את הנכדה שלנו וכל הילדים רצים אליי 'הנה מיקי'. אני מאוד מופתע שגם הדור הצעיר של הילדים מכירים אותי. סבא, אבא ובן - שלושה דורות שגדלים עליי, אפילו שאני כבר לא משחק, זה חסר תקדים וזה ממש כיף. הרבה פונים אליי, עוצרים אותי ברחוב, מבקשים שאכין סרטונים, אברך לימי הולדת, אני מצטלם עם כל מי שמבקש, תמיד בחיוך, ועושה זאת באהבה. צריך לכבד את כולם. עד היום בחיים לא אמרתי 'לא' לאף אחד. רק בזכות כל זה מגיעים לתארים האלה".

עוד מוסיף ברקוביץ' בחיוך מבויש: "מה, לא אענה לאהבה? זה חייב להיות הדדי. אכלנו במסעדה, והנכדה שלי אמרה לי 'סבא, מפריעים לך לאכול'. נכון שלפעמים זה לא מתאים, אבל מבחינתי האהבה הזו היא לא מובנת מאליה, ואני תמיד משתף פעולה עם כל פנייה, גם אם לעתים זה פחות נוח".

לא רק בקריירה ובתדמית הכל מושלם, גם בחיי המשפחה. למיקי ולשלי שלושה ילדים, עדי הבכורה, המתגוררת בארצות הברית, רועי וניב, ותאמינו או לא, הם סבא וסבתא לתשעה נכדים (מספר חולצתו של ברקוביץ' במכבי תל אביב): "אמרתי לילדים שלי שיעצרו פה. אל תעשו עוד נכדים, זהו. תשעה זה מספיק. אני צוחק. אני אוהב את הנכדים שלי אהבת נפש. אני משחק איתם, אנחנו הולכים לצפות במשחקים של הבנים והנכדה, שלושה דורות של בני משפחת ברקוביץ' שעוסקים בספורט, הלב מתרחב מרוב גאווה".

עוד מספר ברקוביץ': "הנכדים שלנו משחקים כדורסל וכדורגל. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. זה הדגל שלנו, זו השאיפה שלנו וכך אנחנו מלמדים את הדור הבא. זה תענוג לראות את הפידבק מהם, הנכדים לומדים פה בתיכון לידנו ותמיד רוצים לבוא ולבלות איתנו. יש משפחות שזה לא מדויק, אצלנו זה מדויק. אנחנו מטיילים בכל שנה, כל השבט, חופשות מדהימות בארץ ובחו”ל, וכבר יש לנו חופשה מתוכננת לקיץ הקרוב”.

אפשר לשאול מי משלם על כל החופשות המשפחתיות האלה?
“אני ושלי מזמינים את כולם. חופשה ל־17 אנשים - שלושת הילדים ובני זוגם וכל תשעת הנכדים. אני ממליץ לכולם לעשות חופשות משפחתיות, זה מאוד מלכד ומאחד, זה טעם החיים".

זו הוצאה גדולה.
"נכון, זו הוצאה מאוד גדולה ל־17 נפשות אך יש בה ערך מוסף עצום. אנחנו משפחה גדולה ומאושרת, אנחנו טוטאליים ועושים הכל מאהבה".

לא פשוט לחיות בצלו של אדם מפורסם. היא בטח עשתה המון ויתורים.
"זה לא קל, ואפילו קשה מאוד, לחיות לצד מישהו מפורסם. נדרשות תכונות מאוד מסוימות. זו עבודה קשה. שלי חיה את המשחק והחיים שלי, והרבה הרבה בזכותה. כמעט כל החיים וכל העסקים שלי עשינו יחד, עבדנו יחד, היא המנכ"לית שלי. אני נותן לה את הכבוד והספייס, עשינו דברים יפים ונקווה לעוד הרבה שנים טובות יחד".

עשור חדש, גיל 70, איך חיי הפנסיה לאדם שהיה רגיל לעבוד באינטנסיביות כל חייו?
"אני מעסיק את עצמי כל הזמן, לא יושב בטל לרגע אחד. מקבל כל הזמן הצעות. אם אני מוצא משהו לצאת איתו מהקופסה אני עושה. אני תמיד מחפש משהו חדש. גם כשפרשתי בגיל 41 מהכדורסל כבר שילבתי במקביל עסקים נוספים. הייתה לי רשת חנויות ספורט שנקראה פוינט 9 וגם סוכנות ביטוח משגשגת. תמיד דאגתי להכנסה ולתעסוקה נוספות, וזאת הצלחה גדולה של השילוב. בכל בוקר אני עושה ספורט. יש לי שלוש סדרות קבועות של סטים שאני לא מוותר עליהן אף בוקר, גם אם אהיה באלסקה. זה מה שמחזיק אותי - 80 כפיפות בטן, ידיים ורגליים. אני מלא באנרגיה חיובית".

"תמיד הצלחתי"

ברקוביץ' זכה ב־16 אליפויות, 13 גביעי מדינה, שני גביעי אירופה לאלופות ובגביע הבין־יבשתי. הוא שיחק באוניברסיטת נבאדה בלאס וגאס, במכבי ראשון לציון, בהפועל ירושלים. הוא זכה במדליית כסף עם הנבחרת באליפות אירופה 1979, ונבחר למצטיין. קלע את סל הניצחון מול אלופת העולם יוגוסלביה. הוא גם זכה לשבע הופעות בנבחרת אירופה והוביל את ישראל לזהב במשחקי אסיה בטהרן ב־1974.

ברקוביץ' היה הישראלי הראשון שזכה להצעה מה־NBA כשהמאמן האמריקאי יובי בראון הציע לו להצטרף לניו ג'רזי נטס, אבל מיקי היה חתום על חוזה לשנתיים במכבי תל אביב, והיא סירבה לשחרר אותו. הצדדים ניהלו הליך משפטי אך לבסוף ברקוביץ' נותר במכבי והחמיץ את הליגה הטובה בעולם.

במבט לאחור, על מה אתה מתחרט?
"אני לא מתחרט על דבר. אני אדם כמעט בלי חרטות, בטוח מאוד בדרך שלי ומאמין בה, וזה גם הצליח מאוד. אני לא מצטער על שום דבר מהעבר. אין דבר כזה שלא הצלחתי, תמיד הצלחתי. אין לי תלונה, וכל הדברים התגשמו והרבה מעבר לציפיות. ספר החיים שלי מלא בחלומות טובים שהגשמתי".

גם לא על ה־NBA, כשמכבי לא שחררה אותך?
"אני לא מצטער לרגע, אם הייתי מגיע ל־NBA הייתי רק עוד שחקן ולא השחקן הכי טוב במדינה. נכון שהייתי יכול להיות הישראלי והאירופאי הראשון ב־NBA, אבל ברגע שקיבלתי את הזימון, ניסיתי לעשות הכל, אפילו ניהלתי הליך משפטי נגד מכבי שלא שחררה אותי מהחוזה. בסוף חזרתי ארצה, אבל בתוך תוכי הרגשתי שכבר עשיתי NBA".

אתה עוקב אחרי הקבוצה?
"בטח, כרגע הם משחקים מצוין, אבל זה לא משחק אחד אלא סדרת משחקים. היורוליג זה קשה, אני חושב שעודד קטש מאמן מצוין. אני עדיין הולך לכל המשחקים האירופיים ובליגה מפעם לפעם. לפעמים זה מתנגש במשחקים של הנכד. יש לנו נכד, אריאל, שמשחק במכבי תל אביב, ודניאלה אחותו שמשחקת בבנות מכבי תל אביב".

אם לא היית שחקן כדורסל, מה היית?
"אין דבר כזה. רציתי להיות והגעתי להיות השחקן הכי גדול במדינה. לא חשבתי שאני אוכל להגיע לזה. התחלתי כילד קטן שאוהב כדור ואת המשחק, בניגוד למשפחה שלי שדחפה ללימודים אקדמיים. היום זה עולם אחר. ספורט הוא פרנסה טובה ומקצוע מכובד, זה כבר לא אותו דבר כמו שהיה בתקופה שלנו. אני בא לטורניר של הנכדים, ואני רואה הורים שדוחפים את הילדים שיהיו מיקי ברקוביצ'ים החדשים. המשפחה היום דוחפת את הילדים יותר מהילד שרוצה להיות שחקן. חשוב להקשיב להורים, אבל יותר חשוב שהילד יאהב את זה, אחרת הוא לא יצליח".

מה היית מאחל לסיום הראיון?
"ברמה האישית אני מאחל לעצמי בריאות, בריאות, בריאות. בכל שאר הדברים כבר זכיתי. זכיתי בכל התארים האפשריים בספורט, זכיתי בזוגיות טובה עם שלי, אני מאחל לילדים שלנו ולנכדים שלנו שיצליחו בדרכם. ברמת המדינה אני מאחל שהחטופים יחזרו כל אחד למשפחתו בריאים ושלמים, שהמפונים ישובו במהרה לביתם, החלמה מהירה לכל הפצועים שלנו, שהחיילים הלוחמים שלנו שבזכותם אנחנו יכולים להסתובב בביטחון, ישובו הביתה במהרה בריאים. ושנחזור לעסוק בדברים טובים, חיוביים ולהיות עם מאוחד".