אתה יודע, התחביב החדש שלי הוא לשחזר שיחות שלנו (ככה אתה עוד קיים), ולי זכורה שיחה אחת ולשם אני חוזרת. ערב ראש השנה, לפני ארבע שנים, 6:00 בבוקר, והודעת וואטסאפ אחת: "מי ער?", ואני עונה תוך שנייה: "אני". ואתה מתקשר - "תהילה, קרה לנו אסון, דוד אברהם נפטר".
ואני חושבת שב־7 באוקטובר, בשעה 20:00 בערב, רק רציתי שתענה לי לטלפון. לספר לך שקרה לנו אסון, שתסביר לי כמו תמיד מה לעשות, שתעשה סדר בטירוף שאופף אותנו. מאז אני משחזרת את אותה שיחה, מנסה לדלות ממנה איזשהו צליל או מסר שייתן לי כוח להרים ראש או לנשום עמוק בתקופה הנוראית הזו.
אז אולי יש לי הזדמנות לספר לך: "משה, קרה לנו אסון!".
אתה ואליעדי הכל כך אהובים יצאתם ראשונים. הספקתם להכניס אנשים למקלט, להזהיר אותם שיש מחבלים בשכונה, ומיד יצאתם לקרב. קרב שממנו לא חזרתם. בהתחלה כעסתי. לא הבנתי למה מיהרתם לצאת, למה לא חשבתם עלינו? באותו בוקר המחשבות על "מה אילו" העסיקו אותי כל הזמן. אבל עכשיו אני יודעת שלא יכולתם לעשות אחרת. לזה גדלתם. לזה אבא ואמא חינכו אותנו - אותך! ולזה אתה ושרית חינכתם את אליעד.
ואנחנו, כמו ילד קטן, לפעמים מצליחים לצעוד צעד או שניים ונופלים, ולפעמים יוצאים לצעדה קטנה עם מישהו שאוחז בידנו, אבל תמיד מלאים בפחד. פחד להתקדם, פחד לשכוח, פחד משתק שאולי זה אמיתי ואתם באמת מתים. אני נאחזת בשירים שמזכירים אתכם, בתמונות מטיולים מופלאים בארץ ובעולם, בידיעה שהילדים שלי זכו בדוד ובן דוד הכי מדהימים שיכולתי לבקש.
התרעות פיקוד העורף