ב–13 במאי 1974, חודשים ספורים לאחר מלחמת יום כיפור, חדרה לישראל מלבנון חוליה בת שלושה מחבלים מ"החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין". היה זה שני לפנות בוקר. כוח סיור של משמר הגבול זיהה את החדירה לאזור זרעית ומיד הוכרזה כוננות והחלו בסריקות לאיתורם. אלא שיממה לאחר מכן, בלילה שבין 14 ל־15 במאי, הצליחה אותה חוליה להגיע לעיירה מעלות ולפתוח במסע רצח, שהוביל אותם לבית הספר "נתיב מאיר", שם לנו באותו הלילה תלמידים מצפת שיצאו לטיול גדנ"ע.
מתוך 102 התלמידים ששהו בבית הספר, 85 נלקחו כבני ערובה ו־22 מתוכם נרצחו. 50 שנה אחרי, שבנו לבית הספר שבו אירע הטבח ויצאנו למסע בין זירות הרצח ובין מעלות תרשיחא לצפת, שהחזיר אותנו לאירוע שהסעיר מדינה שלמה וכעת משתקף מחדש באירועי 7 באוקטובר. "יש דברים שנכתבו בדם, זה הכי כואב", אומר אילן שוחט, ראש עיריית צפת לשעבר, הקרוי על שם דודתו אילנה נאמן שנרצחה בטבח מעלות.
בוקר למחרת חדירת המחבלים, ב־14 במאי, ולמרות החשש הביטחוני, יצאו תלמידי תיכון ממלכתי־דתי מצפת בהתרגשות רבה לטיול גדנ"ע. "מבחינתם זה היה ה־טיול", מסביר שוחט.
בהתרגשות גדולה אנחנו עולים אחריו באותן המדרגות שבהן נרצחה אמו. חור הקליע לא אוחה מעולם, כפי שהזיכרון מסרב להרפות מהמבנה. הדלת נפתחת בפני איציק ועמה הדמעות. איבגי משתף שיש לו צמרמורות בגוף, "המפגש איתו הוא היסטוריה מבחינתי", הוא אומר, "אני כל שבת עושה פה סיור כדי לספר את הסיפור הזה". אנחנו נכנסים עוד פנימה, לחדר שבו איציק הקטן הוחבא בליל האימים ההוא.
"נולדתי ב־11 באוגוסט 1972, הייתי בן כמעט שנתיים", אומר כהן. "שני ההורים שלי באו מתוניס ואמא שלי הייתה אז בחודש שישי. קשה לדעת מה מהסיפורים נכון, אבל השכנים אמרו שהמחבלים ראו אור בבית ולכן ידעו שיש אנשים, אחרים אמרו שהמחבלים פשוט עברו בין הבתים ואבא פתח את הדלת. זה לא ברור, אבל אני כן יודע שהשכנים לא רצו לפתוח, ואז המחבלים אמרו שהם 'משטרה', הם עשו הצגה".
כשאביו של איציק פתח את הדלת וראה כי מדובר במחבלים, הוא ניסה להיאבק בהם באמצעות מעדר שהיה לו בבית. "הוא נאבק באומץ עם שני המחבלים עם מעדר מהעבודה שלו, עד שאחד מהם רצח אותו", מספר כהן. "אמא שמעה את היריות ושמה אותי מתחת למיטה שלהם ובזכותה ניצלתי. ואז היא ניסתה לברוח עם אחי, אליהו (אלי), אבל המחבל השלישי שהיה למטה הרג אותם במדרגות".
איציק, חירש ואילם מלידה, לא שמע דבר. ייתכן שזה מה שהוביל את אמו להניח אותו מתחת למיטה. אולי חשבה שלא יבכה, כיוון שלא שמע את היריות וכך לא יגלו אותו. ההחלטה הייתה נכונה: המחבלים לא גילו אותו. למעשה, איש לא גילה אותו, אלא רק בבוקר. שעות ארוכות שכב איציק התינוק תחת המיטה בשקט. רק בשעות הבוקר החל לבכות ואחד השכנים מצא אותו, הביא אותו למשטרה ומשם נלקח לבית יתומים.
כהן משתף שהוא רוצה לדבר עם אותם ילדים שניצלו עתה, לדבר עם שורדי ה"נובה" והקיבוצים כדי לתת להם אור, כך לדבריו: "אני רוצה לדעת מה הם הרגישו, אני רוצה להגיד להם איך הם יכולים ללמוד מזה, אני רוצה לתת להם ביטחון, לעודד אותם ולהגיד להם שכמו שאני התמודדתי לבד, גם הם יכולים להתמודד לבד".
המחבלים יוצאים מהבניין וממשיכים לנוע באין מפריע ברחבי מעלות. הם מגיעים לבית הספר "נתיב מאיר" לאחר שהם יורים בפועל הניקיון, יעקב קדוש, ופוצעים אותו. הם התכוננו להמתין לבוקר, אך למרבה הפתעתם 102 תלמידים כבר היו בבית הספר. שוחט: "המחבלים ראו בית ספר מואר ושמעו ילדים, הם הבינו שהם הגיעו לטיול. זה כמו שקרה עם המסיבה של ה"נובה". המחבלים לא תכננו את המסיבה, היא באה להם כפרי בשל, אותו דבר פה".
לאור הידיעות על חדירה, התלמידים לא יכלו ללון בשטח ולכן הפנו אותם ללינה בבית הספר. "כשהם פנו אליי אמרתי 'אין בעיה, תישנו'. הם ישנו על הרצפה בכיתות, בקומה הראשונה ובקומה השנייה", מספר מערתי.
אנחנו עולים לקומה השנייה וניצבים בחלל שבו בוצע הטבח. היום הוא חדר הנצחה. "המזכירה שלי בתיה, שגרה ליד בית הספר, צלצלה אליי ואמרה שהיא שומעת צעקות 'מחבלים' ויריות מבית הספר", משחזר מערתי את אותו הלילה, "תפסתי את הראש ואמרתי 'אבל יש שם תלמידים שמטיילים'. מיד יצאתי והלכתי לבית הספר, אבל לא יכולתי להיכנס פנימה כי השער היה סגור. המחבלים עשו שם שמות".
מימון בוכריס הייתה בכיתה ט' בזמן הטבח. "כל בתי הספר היו מאוד קטנים אז", היא מתארת, "הרבה משפחות למדו ביחד. למשל הדודות של אילן, רונית ואילנה, שהיו יחד בטיול".
במשך יום אחד הספיקו התלמידים לטייל. גם במהלכו עלו חששות, אך איש לא הקשיב להם. מימון בוכריס: "היינו בוואדי וראינו הרבה כוחות צבא וראינו גם הרבה קופסאות שימורים עם כיתוב בערבית. שאלנו את המורים אם קורה משהו. אבל המורים אמרו לנו שזה בטח שייך לרועי צאן, ושהנוכחות של הצבא היא חלק מתרגיל, אנחנו נמצאים הרי קרוב לגבול. ככה המשכנו עד לתרשיחא".
היום, 50 שנה אחרי, מימון בוכריס נשואה, אם לשישה ילדים ומורה במקצועה. "מבחינתי ההוראה היא סגירת מעגל", היא משתפת.
מיד ברור כי עבור מימון בוכריס אלה לא ססמאות, אלא ניסיון חייה, בטח כשהיא ממשיכה לספר על הכיתה שבה רוכזו התלמידים, היא מתארת צרחות ובכי ואת החלטת המחבלים להציב שלושה תלמידים בחלון. היא התנדבה מיד וקמה בעצמה. מימון בוכריס: "הם אמרו לנו 'אל תעשו כלום, כי ברגע שתעשו משהו, אנחנו פשוט נירה על כל בית הספר', הם מלכדו אותו כשהם נכנסו. הם אמרו לנו ללכת לחלון כדי לנהל את המשא ומתן. כדי שאנחנו נהיה המגן האנושי שלהם".
עם שחר כוחות הביטחון כבר הקיפו את מתחם בית הספר ומסע ההרג הפך עתה לפיגוע מיקוח. שוחט: "סבא שלי ז"ל הגיע לשם, אבל לא נתנו לאנשים להיכנס. תחשבי שבית הספר מול העיניים שלו והבת שלו בפנים. זה לא כמו היום, ממש אפשר היה לשמוע מה קורה. סבא שלי בא למשה דיין ואמר לו: 'תכניסו אותנו. תגידו להם שייקחו אותנו וישחררו את הילדים', אז דיין ענה לו, 'שב, שב, גיבורים כמוך כבר ראינו'. היחס המזלזל הזה כאב לסבא שלי מאוד".
כבר בשעות הבוקר המוקדמות שחררו המחבלים את אחד הילדים על מנת שיעביר את הדרישות שלהם. שוחט: "הם רצו 20 מחבלים עבור כמעט 100 בני ערובה".
מימון בוכריס מתארת כיצד ניסו התלמידים לצד החלון לסמן לחיילים לאן לנוע על מנת שהמחבלים לא יירו עליהם. כשהמחבלים הבחינו בכך, הם סובבו אותם בגבם אל החלון. ניסיון הנערים להגן על החיילים מצטרף לשורה של עדויות על אודות גבורת התלמידים, האומץ והערבות ההדדית ביניהם. כדוגמת סיפורו של יעקב קבלה ז"ל, שנאבק באחד המחבלים, או סיפורה של אילנה, שנותרה מאחור ואף ניסתה לשמור על המורל. "כשהיא ראתה שכולם מבוהלים היא הצחיקה אותם, בהומור מקברי, והם צחקו", מתאר שוחט.
היום המשיך ועמו גם המו"מ. "הם רצו את המחבלים שלהם", מסבירה מימון בוכריס. "אבל הם גם אמרו לנו 'באנו להיהרג, אין לנו בעיה שתמותו', הרי אתם תהיו בעוד כמה שנים חיילים. כל היום התנהל המו"מ, ואני הייתי רוב הזמן בחלון, עד שבשלב מסוים ראיתי שהזמן הולך ומצטמצם, ששעת האולטימטום מגיעה, ואז ביקשתי לצאת לשירותים".
כמעט בכל היבט בטבח שאירע אז, אירועי המלחמה הנוכחית וסוגיית החטופים בפרט, צפים שוב. אז כהיום, דיווחו על מו"מ ועסקה אפשרית ומאחורי הקלעים תכננו גם פעולה צבאית. במעלות, סיירת מטכ"ל נערכה לביצוע הפריצה ואכן בסביבות 17:15 ניתן האישור לה. אך אז, תוצאותיה היו טרגיות.
בלב ההמולה, לוחמי הסיירת הצליחו לנטרל את המחבלים וכוחות ההצלה החלו בחילוץ וטיפול פצועים בשטח. מימון בוכריס: "קודם כולנו רוכזנו, ורק אחר כך פינו אותנו. פיצלו אותנו בהתאם לגודל ודרגת קושי הפציעה". שוחט: "פינו אותם במשאיות, קומנדקרים, הרימו פצועים על הכתפיים ורצו איתם ככה. הכל היה פרטאץ'. זאת צלקת מאוד גדולה".
לאחר חיסול המחבלים, מערתי נכנס לכיתה וראה את ההרס והחורבן. "ראיתי סימני יריות, ראיתי דם על הרצפה, על הקירות, בכל המקומות שהפצועים או הנרצחים נגעו כשניסו לצאת. באותו היום שזה קרה הייתי מלא עצבים, הייתי עסוק כל הזמן בלראות מה עוד אפשר לעשות כדי שיהיה בסדר. אחרי זה הייתי עצוב הרבה זמן".
כמו ציפי מימון בוכריס, שביקשה להיות מורה כדי לערוך תיקון בחייה, נראה כי חייו הציבוריים של אילן, שכיהן כראש העיר במשך עשר שנים (2008־2018), כמנכ"ל המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל ובשורה של תפקידים נוספים לאורך הקריירה שלו, נובעים מהאחריות הגדולה שאילנה הניחה בידיו, מבלי שהם הכירו.
היום הוא יודע לספר שבשעות הקשות בבית הספר, אילנה החליטה לכתוב מכתב אחרון למשפחתה. "כמו שב־7 באוקטובר, כששמעו את היריות, כל אחד כתב בוואטסאפ, אז גם אילנה כתבה. הייתה תלמידה נוספת שכתבה על חתיכת קרטון, למשל".
"אמא ואבא היקרים שלום, השעה עכשיו היא 11:25 בבוקר ואני לא יודעת כמה שעות נשאר לי לחיות אז אני כותבת לכם", כתבה אילנה במכתבה. "אני מצטערת אמא שלא שמעתי בקולך ונסעתי (...) עכשיו אני בת 17 וחצי ואם נגזר עליי למות, אמות בשקט ובכבוד ובאמונה (....) אמא, אל תבכי הרבה כשאמות, וכשלרבקה ייוולד ילד תקראו לו על שמי אילן או אילנה, תחנכו אותו כמו שאותי. שיהיה חזק, שידע מה המטרה שלו בחיים, ולמה הוא נולד (....) אני לא בוכה, העיניים שלי יבשות, לא כואב לי כשאמות ואני גם לא מצטערת. וכשאגיד שמע ישראל בשעה האחרונה אחשוב עליכם.
"הייתי צריכה לצאת לטיול הזה, אסור לנו להשבית את החיים. הסכנה טמונה לנו בכל מקום ואם נגזרה גזירה משמיים היא תמיד תתקיים, ואם נתחבא במקלטים הסכנה שלנו גדולה יותר, ומוטב לחיות חיים אנושיים ולהיהרג על קידוש ה'. את המכתב הזה שהוא האחרון שלי בעולם תנו לכל בני המשפחה לקרוא ומסרו להם ד"ש באהבה רבה ממני ולכל הידידים והשכנים תמסרו בהצלחה, זו הזדמנות אחרונה, עוד שעה קלה אלך מכם. שלכם ולהתראות אי פעם באהבה רבה בתכם אילנה".
שוחט מגולל בפנינו סיפור מדהים על האופן שבו הוא נקרא על שמה של אילנה מבלי לדעת שהיא בכלל ביקשה זאת. כשהיה נער, מכתבה התגלה כאמור לראשונה בפני המשפחה וכך הם יצאו למסע מפרך בעקבות המכתב המקורי, כשנודע להם שאותו מכתב נקרא שוב ושוב באין־ספור מסגרות חינוך ובצבא. עשורים אחר כך ידבר שוחט סוף־סוף עם אישה שתספר לו שהמכתב המקורי היה בידיה, אך נעלם כשתיקה נגנב ממנה.
כבר שנים ששוחט עסוק בסיפור מעלות. "חקרתי את זה לעומק, ישבתי עם אנשים במטכ"ל, עם הניצולים, הייתי במעלות. זה בוער בי, אני חי את זה. ראיתי מה זה עשה לסבא שלי, לאמא שלי, לאחיות שלה, ראיתי מה זה עשה למשפחה. אני מרגיש שעד היום זה נותר פתוח".
הדמיון בין אז להיום צף לא רק בדפוס הפעולה, אלא בעיקר גם בתחושה ובטראומה. "ב־7 באוקטובר, כשנודע לנו על המחבלים והחטופים, ישר קפצה לאמא שלי הטראומה מהחטיפה של אילנה", משתף שוחט.
"ולא רק לאמא שלי, לכל מי שהיה באסון מעלות, אני חותם על זה. גם לא הייתי מופתע מהזוועות, אנחנו הרי חווינו את זה פה בצפת, לא רק באסון מעלות, גם במאורעות תרפ"ט, כל מי שגדל בצפת מכיר את הזוועות האלה. לכן ישר עליתי אליה. אחרי זה גם התברר שבן דוד שלנו היה ב'נובה' ולא מצאנו אותו. פתחתי חמ"ל אצלו בבית, אבל אז גילינו שהוא נרצח. סמ"ר אליאסף בן פורת ז"ל. לקח לנו שבוע וחצי עד שמצאנו אותו, קשה היה לזהות את הגופה".
"היום את שומעת על מחבלים בכל פינה, אז זה לא היה ככה", אומרת מימון בוכריס. "היו ארבעה מקרים: הפיגוע באביבים, בקריית שמונה, בנהריה ובמעלות. אבל אני משתדלת תמיד לראות את חצי הכוס המלאה. אנחנו עדיין קיימים, אנחנו חזקים ואנחנו ננצח. אנחנו ננצח בזה שנילחם ונשב במקום הזה, ונרים, כל אחד מאיתנו, את חלקת האלוהים הקטנה שלו למעלה ונבנה משפחה ועתיד ולא נברח".
התמונה האקונית ביותר מן הטבח היא זאת של מימון בוכריס נישאת על כפי אחיה. אך למרות התהודה סביב התמונה וסיפור הישרדותה, לסביבתה הקרובה דווקא סיפרה מעט. עם אחיה לא דיברה על היום ההוא, מבחינתה הדאגה והאהבה ביניהם באו לידי ביטוי מבלי שנדרשו להוסיף עליהן מילים. בעלה גילה את הפרטים המלאים רק לאחר החתונה, וגם לתלמידים שלה היא לא מספרת על המקרה, אלא אם הם שואלים. היא, מבחינתה, חיה את שקרה בזיכרונותיה ורואה חוזק בכך שדווקא הצליחה להמשיך הלאה. מימון בוכריס: "זו טראומה שקרתה, נקלעתי למצב שהיה, אבל אני לא צריכה לסחוב את זה איתי. נכון, לפעמים אני מרגישה שהיא כן קופצת אצלי פתאום. להגיד לך שלא פחדתי ב־7 באוקטובר, ברור שכן. אבל זה לא דבר שיעצור לי את החיים. להמשיך הלאה, זה ניצחון".
התרעות פיקוד העורף