שבעה חודשים חלפו, ואייל אשל זוכר הכל: את השיחה האחרונה עם בתו רוני, תצפיתנית במוצב נחל עוז; את דקות החרדה בבוקר שמחת תורה, שהתחלפו בשעות ובימים של חוסר אונים מוחלט, כשרוני הוגדרה "נעדרת"; את תחושת הזלזול וההפקרות; את הרגע שבו הגיעו לבשר לו שהוא אב שכול; ואת האחריות של הקצינים והפוליטיקאים - מהמג"ד, דרך מפקד הפיקוד והרמטכ"ל ועד לראש הממשלה: "היה פה כשל של שרשרת פיקוד שלמה".
פעמיים הגיעו אותות אחרונים מרוני אשל ז"ל, התצפיתנית עם החיוך המתפרץ והאופטימיות הכובשת. האות הראשון היה הודעה כתובה בנייד ששלחה להוריה בדקות הראשונות של בוקר הזוועות ב־7 באוקטובר. "זה היה המסרון האחרון שקיבלנו ממנה", דומע אביה אייל.
"והוא אפילו לא הגיע מהטלפון של רוני, כי לתצפיתניות אסור להכניס סלולרי לחמ"ל, אלא מהטלפון של אחת הסמב"ציות. אף אחת מהבנות שם לא התקשרה לאף אבא כדי להגיד לו, 'בוא תחלץ אותנו. אבא, בוא להציל אותנו'. הן כבר ראו במצלמות את הכמות האדירה של המחבלים והעזתים שהייתה על הכבישים המובילים לחמ"ל, ולכן הן הבינו שאם יבקשו מאיתנו לבוא ולהציל אותן, אנחנו נצא ולא נחזור".
האות השני, האחרון, היה הקלטות הקשר המטלטלות שנחשפו מחמ"ל נחל עוז. התצפיתנית רוני אשל דיווחה באומץ ובקור רוח על מחבלים שהסתערו על הגדר שעות אחדות לפני שמצאה את מותה בשריפה בחמ"ל שעלה באש. "כבר בשבוע הראשון ידענו שיש הקלטות, כי רשת הקשר מוקלטת", מספר האב.
"החמ"ל החל לבעור על יושביו אחרי חצות היום, כי המחבלים השליכו לתוכו מטענים וחומרי נפץ, והבנות נשרפו למוות. הטמפרטורה הייתה כל כך גבוהה שהאש נמשכה שעות לתוך מוצאי שבת, ורק אחרי יומיים הצליחו לכבות אותה. דרשנו לקבל את ההקלטות מלפני השריפה וזה לקח זמן, אבל בסוף הצלחנו והייתה לנו הזכות לשמוע את קולה של רוני עד שנדם".
34 ימים ולילות מייסרים המתינו בני משפחתה של רוני אשל למידע על גורלה. היא הוכרזה כנעדרת, ואיש לא ידע אם נרצחה, נפצעה או נחטפה. הוריה עשו כל שביכולתם לשרטט את השעות שקדמו לאות החיים האחרון שקיבלו ממנה, אבל בימים הראשונים ולאורך כמעט שבוע שלם אף אחד מגורמי הצבא לא יצר עמם קשר, לא מסר מידע או ליווה אותם במסע האפל של חוסר הוודאות.
רק כשיצאו לתקשורת נזכרו בהם. אשל הייתה החיילת הנעדרת האחרונה שזוהתה, ורק כחודש לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוגדרה כחלל צה"ל. "רוני הייתה מנכ"ל הבית", מעיד עליה אביה. "היא ידעה בכל דקה מה קורה עם כולנו, וגם כשהתגייסה לצבא היא ליוותה את המשפחה מרחוק ותמיד בדקה מתי הכלב אכל, לאן אחיה אלון יוצא לבלות ואיזה ציון קיבלה אחותה יעל במבחן".
עוד מספר האב: "היא טרפה את החיים. כשהוציאה רישיון נהיגה, טיילה עם החברות בכל רחבי הארץ והיינו יושבים מאחור מלאי גאווה, כי היא נהגה בצורה מאוד זהירה ומקצועית. גם בצבא הייתה מאוד מקצועית ומאוד ממוקדת משימה. ובכל פעם שחזרה מהבסיס הבית התמלא באור. היא הייתה הבכורה, בת 19 ושבעה חודשים במותה. בעוד חודשיים הייתה אמורה לצאת לחופשת השחרור. ובערך באותו הזמן אחותה יעל תסיים את התיכון ותתגייס לצבא. "כי חינכנו את הילדים שצה"ל הוא צבא העם, וצה"ל מגן על המדינה, ובסוף המדינה היא של כולנו".
אשל מרחיב: "למדנו בדרך הקשה שצה"ל איבד את המקצועיות והחדות והכשירות שהיו בו לפני 20 שנה, והיום התרבות הארגונית בצבא היא מהכושלות בצבאות העולם. אז אנחנו מגייסים את הילדים אבל נאבקים במקביל על שינוי עומק, כי מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר הוא לא עוד אסון שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. האנשים שאחראים עליו ישלמו את מלוא המחיר".
האב השכול, מתוסכל מחוסר האחריות של המפקדים: "אמרו לרוני, 'תעשי את העבודה שלך בחמ"ל, תעבירי את המשמרת ואז תקומי ותלכי'. הן היו זוטרות. בסך הכל רב"טיות בצה"ל, ומה פתאום שסגן אלוף יקשיב בכלל לדיווח שיש להן גם אם הוא קריטי. חטא היוהרה לא התחיל ונגמר ברמטכ"ל ובשרשרת הפיקוד הבכירה, כמו שהוא לא התחיל רק בממשלה ובדרג המדיני והביטחוני. חטא היוהרה היה מול התצפיתניות בדרג הפיקוד הנמוך. לא שמעו להן, לא עשו שימוש בדיווחים שלהן וזלזלו בהתרעות הרבות שהן העבירו. זה היה חלק מהתרבות הארגונית הכל כך כושלת במערכת הצבאית".
הוא לוקח נשימה עמוקה, וממשיך: "זה היה בניגוד לחוק הצה"לי, אבל לאף אחד לא היה אכפת שהן מפסידות את החלק היחסי של חופשת הרגילה. לאף אחד לא היה אכפת מהן בכלל, כי ההתייחסות לתצפיתניות הייתה שהן חיילות של אף אחד, הן לא עניינו אף אחד ולא היו שייכות לאף אחד".
אשל מציין את הסיטואציה הבלתי הגיונית בו ביתו הייתה: "מצד אחד תדרכו אותן שיום אחד תהיה פשיטה. אמרו לבנות, אחרי החגים יש צפי לאירוע גס ואכזרי בגזרת עזה ובגזרת נחל עוז, ומצד שני לא התייחסו להתרעות שלהן על סימנים מעידים לאירוע, למרות שהתצפיתניות היו אלו שרואות ראשונות, שומעות ראשונות ומתריעות ראשונות".
הוא מסביר: "הסיבה לכך הייתה שבשנה האחרונה הוראות הפתיחה באש בצה"ל על כל גזרת עזה הלכו והצטמצמו, הלכו והתמוססו מתוך הבנה של צה"ל, מערכת הביטחון וההנהגה המדינית שצריך לתת לעזתים מקור פרנסה ואולי בתמורה יהיה לנו שקט תעשייתי והם לא ישלחו טילים, יבעירו צמיגים או יפריחו בלוני תבערה. אבל העזתים המשיכו להבעיר צמיגים מדי שישי, שגרמו למיסוך עשן כבד מתחת למצלמות בכוונת מכוון".
אשל מבהיר: "לכן המשימה שלנו, ההורים השכולים, היא לא לעזוב אותם בשקט. לכוון אליהם ואל כל שרשרת הפיקוד שאחראית על הצער הנורא שפוקד אותנו ואת שאר המשפחות השכולות את הזעם ואת הדרישה לתיקון. ראש אמ"ן חליוה, שהתפטר, רק מתחיל את המסע שלו, כי אנחנו לא נעזוב אותו בשקט, שלא יחשוב לרגע שאם הוא הניח את מכתב ההתפטרות שלו על השולחן, בזה תמה אחריותו. אנחנו נלווה אותו צעד צעד, עד שיהפוך לטוראי ויישב בביזיון בבית ויהרהר בחלקו באסון הנורא ביותר שידעה המדינה מעודה".
אשל מוסיף: "הוא לפחות אמר את זה מיד ובקולו, בלי פרשנויות ובלי התפתלויות. וזה גם הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום, ומפקד אוגדת עזה, וקצינים בכירים באגף המודיעין באוגדת עזה וסגל הפיקוד של הבת שלי וחברותיה מחיל הגנת הגבולות, גם אותם נפעל להדיח מצה"ל. כולם כולם שם כשלו למעט הקצינה סרן שיר אילת ז"ל, מ"פ תצפיות ממוצב נחל עוז, שנרצחה איתן ועד אותה שבת ארורה הייתה להן קרן אור לאורך השירות. היא הייתה היחידה שהקשיבה לבנות".
אשל ממשיך להסביר בכאב: "איך הוא מסוגל לדבר איתנו על ניצחון כשכל כך הרבה חיילים נפלו וממשיכים ליפול? אנחנו כל יום סופרים גופות מתוך מחשבה זחוחה של ראש הממשלה, שעיקש בדרכו שאנחנו מנצחים. אנחנו נעשה הכל כדי לגרום להדחתם של כל אותם מפקדים בצבא ומנהיגים בהנהגה כדי שיגיע שינוי שמתוכו תצמח דרך אחרת שתביא ביום מן הימים לשיקום ולריפוי".
"דבר אחד עומד לנגד עינינו", הוא אומר. "להדיח את האשמים, להוריד אותם לדרגות הנמוכות ביותר ולגרום להם לשלם את המחיר. זה ייקח זמן, המאבק יהיה ארוך וקשה, אבל אנחנו נצליח במשימה כדי להעביר את המסר לדור הצעיר שגדל כאן ויגיע יומו להתגייס שהיה פה אסון לאומי בגלל חטא היוהרה ושעל חטאים משלמים, אחרת אין תיקון".
ביום רביעי בבוקר, שלושה ימים לפני 7 באוקטובר, נפרדה רוני אשל ז"ל מבני משפחתה וחזרה לצבא. לפני כן הספיקה לטייל עמם ברמת הגולן. עשו קמפינג בעין קיניה, אכלו וצחקו ושמחו. זה היה בחול המועד סוכות. המוני חוגגים גדשו את השמורה, ואיש מהם לא צפה את הרעה האורבת מעבר לשער.
"וביום רביעי, לפני שהיא חזרה לבסיס, היא נעמדה בפתח הדלת ואמרה לי, 'אבא, רותח שם. אבא, הם אוספים עלינו מודיעין ויודעים עלינו כל מה שקורה בגזרת עזה, הם אפילו יודעים איך נראה הבסיס'", מספר האב אייל בקול חנוק. "ואני, כדי להרגיע אותה, אמרתי, 'מה קרה לך, רוני, יש לנו צבא טוב וחזק, הכל יהיה בסדר', ולא העליתי בדעתי שהכל יתפוצץ לנו בפרצוף 72 שעות מאוחר יותר".
כבר באותו בוקר, מספר אשל, התקיים תרגיל פתע באוגדת עזה שבא לדמות תרחיש פשיטה על אחד ממוצבי צה"ל בגזרה הדרומית. "לצערנו, התרגיל נכשל כישלון קולוסאלי, למעט מוצב אחד שעמד תחת הסד"כ הנחוץ כדי לבצע נכון את הגנת המחנה". זו הייתה הפעם האחרונה שראו אותה. בשישי בצהריים הספיקו לדבר איתה בטלפון, ובשבת, כשהחלו האזעקות, ניסו לאתר אותה אבל היא לא ענתה.
"ידענו שרוני התחילה את המשמרת בארבע לפנות בוקר כי היא הייתה אחת מהוותיקות שמאיישות את החמ"ל במשמרות המוקדמות, אבל לא ידענו איפה שאר הבנות, כי הסגל הפיקודי מעולם לא ארגן ערב הורים לבנות התצפיתניות ומעולם לא היה דף קשר להורים עם טלפונים של הסגל או של החיילות. בשלב מסוים בבוקר קיבלנו מרוני את ההודעה הכתובה".
אשל מסביר את התסכול שחווה: "אבל אף אחד לא תקשר איתנו, ואף אחד ממערכת הביטחון לא הרים טלפון להסביר מה הולך שם. היום אנחנו יודעים שמהשעה 6:20 בבוקר, שאז החל האירוע, ועד כמה דקות לפני 12 בצהריים, שאז הושלמה הפשיטה לתוך החמ"ל של נחל עוז, הבנות היו עדיין בחיים וניתן היה להציל אותן. והן חיכו וקיוו שמישהו יבוא להציל אותן. הן היו בטוחות שמישהו שומע את קריאות העזרה ושהצבא בדרך אליהן".
"היו כל מיני גרסאות, אבל רוני לא ענתה, ופתאום התחלנו לקבל הודעות מעוד הורים שסיפרו שהבנות היו ביחד ואף אחד לא מוצא אותן וגרוע יותר, אף אחד מהמפקדים והמפקדות שלהן לא מעדכן מה עלה בגורלן. מתוך ההתכתבות הבנו שיש לבנות מג"ד בריא ושלם, שלא קרה לו כלום, אז ניסיתי להתקשר אליו והוא לא ענה. שלחתי לו הודעות בזו אחר זו, והוא לא השיב עליהן בשיטתיות".
עוד הוא מספר: "ראיתי שהוא רואה אותן, כי הופיעו סימנים כחולים על המסך, אבל הוא לא טרח אפילו לכתוב 'אני לא יודע, אני אנסה לברר, האם אתם צריכים עזרה', משהו בסיסי לפחות. ביום ראשון בבוקר, כשהוא המשיך להתעלם מהודעות המצוקה שלנו, כתבתי לו שהשתיקה שלו היא הרס כל האמון שיש לנו במערכת הצה"לית ושהעובדה שהוא מתעלם מאיתנו בשעות הכי קשות שלנו זה הכשל הגרוע ביותר כמפקד וכאדם".
הגיע הלילה והתמונה לא התבהרה. "לא עצמנו עין. אשתי שרון ואני הסתובבנו בין החדרים כמו עכברים מורעלים. הגלגלים בחלק האחורי של המוח עבדו על מגוון רחב של אפשרויות, מהאופציה שהיא חטופה ועד האפשרות שהיא איננה. מישהו כתב בקבוצות שהמחבלים העלו את החמ"ל באש ואיש לא שרד, אבל קיווינו שזה פייק, כי כבר אמרו שחילצו את הבנות לג'וליס".
ולמחרת נסעו ללהב 433 לפתוח תיק נעדרת. "הבנו משאר ההורים שזה מה שצריך לעשות במקרה שלנו, וגם אנשים נוספים אמרו לנו, דבר ראשון תפתחו תיק נעדרת כי הכל מתנקז ללהב 433. הגענו לשם, ומצאנו מאות אנשים שהגיעו, כמונו, לחפש את יקיריהם. רק אז הבנתי את גודל האירוע".
אשל אומר בכאב: "זה היה רגע שבו הבנתי שאנחנו לבד. כי אף אחד לא חזר אליי, גם לא המג"ד, סא"ל בצה"ל שלא ראוי ללבוש את המדים, וגם לא שאר נציגי הצבא. שלחנו בת לחמ"ל שהתריעה חזור והתרע שהגדר לא מוגנת, שיש איום אמיתי שצריך להתייחס אליו. לא התייחסו להתרעות שלה, הפקירו אותה ואת חברותיה למוות, ואחר כך המשיכו גם לא להתייחס אלינו. ארבעה ימים היינו לגמרי לבד, טיפסנו על קירות וצעקנו בתקשורת ובאולפנים למה צה"ל לא יצר איתנו ועם ההורים של הנעדרות האחרות מחמ"ל נחל עוז שום קשר".
אשל מוסיף: "ורק אז, הפלא ופלא, הגיעו קציני הצבא הביתה, ונבנה שיח אחר עם גורמי הצבא שהיו אחראים על התצפיתניות, וביניהם קצינת נפגעים וקצין מיחידת שו"ן (שבויים ונעדרים - שמ"ב). גם להם לא היו תשובות, אבל לפחות הם הגיעו. ובמקביל פתחנו בבית חמ"ל עצמאי והתחלנו לעבוד בלהשיג מידע מהרבה מאוד אנשים טובים שגם הגיעו אלינו וסיפרו מה היה ועזרו לנו להשיג חלקי אינפורמציה על אירועי 7 באוקטובר בחמ"ל. מיום ליום קיבלנו יותר פרטים והרכבנו אותם לכדי תמונה כמעט מלאה, כמו פאזל".
עוד הוא מציין: "שמענו גם על ריחוק וניכור בין סגל הפיקוד לתצפיתניות ועל התחושה שמדובר בסתימת חורים ולא בקבוצה איכותית של חיילים שתפקידם להגן על הגבולות. סיפרו לנו שחיל הגנת הגבולות הוא סוג של חברת כוח אדם, אם יצטרכו שמונה תצפיתניות בחמ"ל מסוים, יעבירו אותן מבסיס לבסיס מהיום למחר, בלי גב או פיקוד קבוע. חודשים לפני האסון צעקנו שהבנות חייבות להיות תחת המעטפת של חיל המודיעין, כי הן עוסקות במודיעין ולא בתחומים האחרים של חיל הגנת הגבולות, אבל לאף אחד לא היה אכפת".
הוא מרחיב: "פעם חשבתי שהיא איננה, ופעם חשבתי שהיא חטופה, ובכל שעה ושעה הבנתי שהאירוע לא טוב ושאנחנו בקבוצת ההורים שעלולים לצפות לרע ביותר. אנחנו גרים בצור יצחק, המועצה וחברי היישוב עטפו אותנו בצורה מופלאה ולא עזבו לרגע. היינו מחובקים על ידי המשפחה וגם על ידי אנשים שלא הכרנו שהרימו טלפון או באו מרחוק רק כדי לחזק ולהגיד מילה טובה, כי רוני הפכה לסמל".
וביום ה־34, ב־9 בנובמבר, הגיעו מבשרי הרעה אל הבית. "הרבה מאוד קצינים דפקו בדלת ובתוכם הרב הראשי לצה"ל. כל הימים האלה הבית היה הומה אדם, אבל ברגע שהם נכנסו, כל הבית התרוקן ונשארנו רק אנחנו עם הילדים והמשפחה הקרובה. ואז הודיעו לנו שרוני מוכרזת כחלל צה"ל מתוקף העובדה שנמצאה התאמה לדנ"א. עוד לפני שהם פתחו את הפה פרצנו בבכי גדול. נשברנו".
אשל ממשיך בדבריו: "מספיק שכל אחד היה נותן יד ומושך אחריו עוד בת וייתכן שהבנות היו ניצלות ונמצאות איתנו היום. אבל אני עדיין בשלב שאני לא מעכל שרוני לא בחיים. ולכן אני משתדל לא להתעסק עם הסיפור הכואב הזה. בסוף אני צריך לבחור את המלחמות שלי, אז אני מעדיף להניח את הסיפור הזה בצד ולהתמקד בשינוי ובתיקון".
מאז חלפו חודשים ארוכים, ואייל הופך כל אבן בזעמו ובמאבקו לשינוי. הוא חורך את האולפנים, נפגש עם בכירים במערכות הצבא והביטחון ומקדיש את זמנו למטרה אחת: שהאשמים במחדל שגזל ממנו את בתו הבכורה יעלו על הרדאר הציבורי ולא יחמקו מאשמה. כבר בימי השבעה החל במסע הזה. "גדי איזנקוט ובני גנץ היו אצלנו לניחום אבלים, והם היו היחידים שידעו להגיד לנו בפה מלא מתוך יושרה ואומץ שהם יהיו חלק מהאנשים שיזומנו לוועדת החקירה שתקום והם יהיו חלק מהאנשים שיצטרכו לתת תשובות".
אביה של רוני ז"ל, מסכם: "אבל רוני נוכחת לא רק בחלומות. החדר שלה פתוח, מזמין. אנחנו נכנסים אליו, רואים את התמונות, יושבים על המיטה שלה, נוגעים בכריות, אפילו המחשב שלה חי ופועל מתוך תחושה שהנה היא איתנו באיזשהו אופן. אני יושב בחדר הזה לא מעט. לפעמים אני אפילו אומר בקול, 'היי רוני'. רק כדי להרגיש שהיא עדיין קיימת".
התרעות פיקוד העורף