"זה נורא", היא אומרת. "את אומרת לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן, לא יכול להיות שאנחנו עדיין בזה. לא יכול להיות שעבר חודש, לא יכול להיות שעברה חצי שנה, זה נורא ואיום".
לעתים נדמה לי שכדי לתאר לציבור הישראלי את המשמעות של להיות בן משפחה של חטוף, יש לדבר על השגרה שלו. דמיינו אדם שכבר כמעט שמונה חודשים רץ ולרגע לא מפסיק. גם כשעוצם את עיניו הוא רץ. אין מנוחה, אין מזור באף מקום. "כל יום ביומו עולה השאלה מה אפשר לעשות כדי שהם יחזרו", אומרת נעם. "אבל אין ספק שהזמן שוחק גם את זה. מה שרלוונטי למחרתיים, לא רלוונטי מבחינתי".
ערב לפני השבת השחורה אירחה נעם את בני משפחתה בביתה בקיבוץ נחשונים. את אביה חיים ואמה אסנת, אחיה ענבל, ליאור, רעות ועופרי ו־13 הנכדים, מלבד אחד שהיה בחו"ל באותו יום. "היה לנו ערב נורא נורא נחמד ומרגש", היא אומרת. "בסוף הערב חיבקתי את אבא שלי ואמרתי לו שאני אוהבת אותו".
אביה ואמה חזרו לביתם בניר עוז, ושעות אחר כך התהפך עליהם עולמם.
להבין שהם לבד
"אבא שלי בן אדם חזק מנטלית", אומרת נעם. "ב־7 באוקטובר ראינו את החוזק המנטלי שלו. כי באמת הם היו עם אפס אמצעים, בידיים ריקות, בממ"ד שלא ננעל. אחרי שלוש שעות בערך הם הבינו שהם לבד בעולם. בדרך כלל כשיש חשש לחדירה או לאירוע טילים, שומעים היטב את חיל האוויר בניר עוז. הפעם הם שמעו את קולות המחבלים ושמעו את השקט. כשהבינו שהם לבד, הם החליטו לכבות את הטלפונים ואת הטלוויזיה ופשוט להסתתר ולקוות לטוב".
"מה שאנחנו יודעים היום זה שמחבלים נכנסו אליהם הביתה שלוש פעמים. בפעם השלישית המחבל מצא את הדלת של הממ"ד, פרץ אותה ואבא שלי הדף אותו בכוח, כך שהמחבל נפל, נבהל ורץ להזעיק עזרה. בזמן הזה אמא שלי הסתתרה. היא פשוט התקפלה באיזו פינה של הממ"ד ולא הרימה את הראש. היא שמעה את המחבלים חוזרים. הם היו שלושה או ארבעה, לפי מה שהיא זיהתה מהקולות. הם דיברו איתו באנגלית, אמרו שאם הוא לא יתנגד, הם לא יפגעו בו. הם לקחו אותו. הוא ממש נעמד בפתח של הממ"ד והלך איתם, ככה הם לא נכנסו פנימה ואמא שלי שרדה. אם המחבלים היו עושים אפילו צעד אחד או שניים לתוך הממ"ד, הם היו רואים אותה".
נעם הצליחה להיפגש עם אמא שלה רק למחרת בערב: "רק אז הוציאו אותה מניר עוז סוף־סוף. אספתי אותה בצומת טללים, חיכיתי לה כבר משעות הצהריים. שם היה אפשר לחכות לאוטובוס שיצא מתחומי השטח הצבאי הסגור".
ברגע הזה הדמעות שבות לעיניה של נעם. קשה שלא להתרגש יחד איתה. זהו רגע מורכב של כאב והבנה מטלטלת שהמסע עוד רחוק מלהסתיים. "עד שהיא יצאה משם הייתה מועקה נורא גדולה", היא אומרת. "רצינו שאלה ששרדו ייצאו".
מאבק על אבא
כשאני מבקשת ממנה לסכם את החודשים שחלפו מאז, היא מגדירה אותם כ"מאבק על אבא", כשאני שואלת אותה היכן היא ממוקמת היום, היא מדברת על תחושת הייאוש. "אנחנו מדברות בימים מאוד מייאשים, לאור תחושת הקיפאון. אני לא מבינה איך המדינה שלנו מרשה לעצמה שיהיה כזה קיפאון. איך הם מרשים לעצמם להיות במצב הזה? זה מייאש. היינו בעליות ומורדות בחודשים האלה, אבל כל ירידה היא ירידה גדולה יותר, כי לזמן שעובר יש משמעות עצומה".
"באמת הבטחתי לילדים שלי, באמונה שלמה, שעל כל בן אדם במדינה הזאת נלחמים, גם על אנשים שנקלעו לצרות במדינה אחרת, באשמתם, אז בטח ובטח קשישים, ילדים, נשים שנחטפו מהבתים שלהם כי המדינה הפקירה אותם. זה שבר גדול, והוא לא רק שלי. הוא שלי כי זה אבא שלי, וכי הבטחתי את זה לילדים שלי, אבל הוא של כל אחד, של כל אחד שרוצה לגדל ילדים במדינה.
"אני באמת חושבת שמה שאנחנו צריכים זה מנהיגות אמיצה", מדגישה שוב נעם. "אני אפילו לא אומרת מי, או מאיזה צד. "פשוט צריך אומץ כדי לקבל את ההחלטות הנכונות. את יודעת, חשבתי על זה ממש הבוקר שאני לא מבינה איך לא הייתה ישיבת ממשלה בניר עוז, בשבעת החודשים האלה. אבל אני אדם שמאמין בשינוי גם, אז אני אגיד שאני מצפה עכשיו, אפילו מבקשת דרכך בקשה ישירה, ממזכיר הממשלה, להעלות את כולם, את כל שרי הממשלה על אוטובוס ולקיים ישיבת ממשלה בניר עוז".
הבית הלבן
נעם גדלה בניר עוז, והיא מתארת קיבוץ קטן ויפה: "זה מקום שהרגשתי שהוא הכי פשוט ושקט, וגיליתי הרבה מהגדולה שלו בשבעת החודשים האלה, עם ההתגייסות המדהימה של בני הקיבוץ לדורותיהם, מהדקה הראשונה, לתמוך בשורדים".
"הוא אדם שעושה הרבה דברים. תמיד יש לו איזשהו פרויקט, או שניים או שלושה. בניר עוז יש להם כרם ויקב חברים, בשיתוף עם גדעון פאוקר שנרצח וגדי מוזס שחטוף ועוד הרבה חברים נוספים שעסקו בזה בשנים האחרונות. אבא שלי הוא גם אדם שקורא את העיתון מהמילה הראשונה ועד לאחרונה, בכל יום. ובשנים האחרונות הוא בעיקר איש משפחה, סבא שאוהב את הנכדים, עושה איתם צחוקים וקופץ איתם ראשון לבריכה כשאנחנו באים".
התרעות פיקוד העורף