כשנפגשנו, רציתי לשאול לשלומם, ובעוד השפה העברית מספקת לנו לא מעט אפשרויות, בשפה האנגלית יש אופציה אחת, והיא אינטימית וחודרנית וחסרת תשובה. "אני לא יודעת איך לענות על זה", משיבה רייצ'ל. "ג'ון כל הזמן אומר 'מתמודדים', אבל אני לא מרגישה שזו התשובה שלי. כבר ביום ה־18, כשדיברתי באו"ם, אמרתי שזאת השאלה האכזרית ביותר שיכולים לשאול אותנו, בלי כוונה רעה כמובן. אבל זאת שאלה אכזרית, כי את לא ניגשת למישהו כשסכין מבצבצת לו מהלב ושואלת אותו מה שלומו. אנחנו בתאונת דרכים בהילוך אטי, אנחנו בעינוי בהילוך אטי".
רק בקיץ האחרון, רגע לפני 7 באוקטובר, נסע הירש לבדו לתשעה שבועות לטייל באירופה. הוא ביקר בשש מדינות שונות ובילה בשישה פסטיבלי מוזיקה שונים, ופגש חברים חדשים מרחבי תבל.
כששומעים את ג'ון ורייצ'ל מדברים על בנם, מגלים בחור צעיר וטוב לב, שאוהד את הפועל ירושלים, מבלה ב"סירה", מוקף חברים ומלא כבוד למשפחתו. "הוא גם אוכל ספרים, הוא כל הזמן קורא", מתארת רייצ'ל ומספרת כי על יד מיטתו עוד מחכה לו הספר שהוא בדיוק קרא בו, "The Art of Happiness", שנכתב בידי הדלאי לאמה. הסיפורים עליו סוחפים כל כך, שכמי שמקשיבה להם, את רק מקווה בעצמך להיות חברה שלו כשישוב. אולי בגלל זה דמותו הצליחה לחבר בין שתי קבוצות יריבות, כפי שראינו בגמר הגביע בכדורסל בין הפועל ירושלים למכבי ת"א. באותו היום, כפי שג'ון מתאר, התחוללה דרמה מאחורי הקלעים סביב רצונם של אוהדי הפועל להכניס לאולם דגל ענק עם פניו המאוירים של הירש. הסוגיה הגיעה עד לשולחנו של שר התרבות והספורט מיקי זוהר, כשבמהלך היום אפילו חלק מאוהדי הקבוצה היריבה, מכבי ת"א, הצהירו כי אם דגלו של הירש לא ייכנס, הם עצמם לא ייכנסו. "הם ממש עמדו יחד", אומר ג'ון. "אני חושבת שאפשר להשתמש בספורט בצורה כל כך בונה בתקופה הזאת", מוסיפה רייצ'ל, "ולהגיד אנחנו אוהבים את הקבוצה שלנו, אתם אוהבים את הקבוצה שלכם, אבל אנחנו ביחד בזה. למרות שלרוע המזל, הבנות שלי גם מצאו את עצמן בכמה מצבים מאוד מכוערים מול כמה אוהדי בית"ר לדוגמה, שאמרו דברים מאוד פוגעניים".
החשש להיתקל בתגובות קשות לא עולה כמובן רק בארץ. כשג'ון ורייצ'ל מתארים את מורתו של הירש שנבוכה מחוסר ידע התלמידים בגיאוגרפיה, קשה שלא לחשוב על הסטודנטים היום באמריקה שצועקים "מהנהר לים", בלי לדעת איזה נהר ואיזה ים. "נכון, זאת בהחלט דוגמה טובה", משיב ג'ון למחשבותיי.
ואכן, 18 מנהיגים ממדינות שונות קראו ביום ה־202 למלחמה: "אנחנו קוראים לחמאס לשחרר מיידית את כל החטופים, בכלל זאת את אזרחינו. זאת דאגה בינלאומית". חשוב לומר, מדובר בהצהרה חסרת תקדים, שעליה חתומים בין היתר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק, נשיא צרפת עמנואל מקרון, קנצלר גרמניה אולף שולץ, קנצלר אוסטריה קארל נהאמר, נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי, נשיא ברזיל לולה דה־סילבה, ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ועוד. "זה פשוט מעט מדי ולאט מדי", אומר ג'ון, "ואפשר להפנות הרבה אשמה. אנחנו מאשימים את כל הצדדים שיושבים ליד שולחן המשא ומתן. למה אתם קמים מהשולחן והולכים? למה אתם לוקחים שבועיים, שלושה שבועות חופש? למה אתם מעבירים כל כך הרבה זמן בלדבר אם להמשיך לדבר? לכו, שבו בחדר ואל תצאו עד שתחתמו על עסקה. העסקה הזאת היא לא רק עבור בני הערובה ומשפחותיהם, היא גם עבור העולם. העולם צריך לראות שזה לא בסדר שאנשים מוחזקים בניגוד לרצונם. כל מדינה בעולם צריכה להיות לא בסדר עם מה שקורה".
ב־6 באוקטובר משפחת גולדברג־פולין הלכה לבית הכנסת "הקהל" שבשכונת בקעה שבירושלים, כפי שהיא עושה מדי שבת. ואף שהירש הצהיר בפני הוריו לפני כשנתיים שהוא לא ישמור שבת כפי שהם שומרים אותה, הוא הצטרף למשפחה לבית הכנסת, מתוך הכבוד האדיר שיש לו כלפי הוריו ומשפחתו. "כשהוא אמר לנו את זה בזמנו, תהיתי איך זה יעבוד", משתפת רייצ'ל, "אבל נגיד אף פעם לא ראיתי אותו בלי כיפה, כי הוא לא רצה לפגוע בנו והוא באמת מאוד כיבד אותנו. הדבר הכי חשוב היה שהוא המשיך לבוא איתנו לבית הכנסת".
וכך קרה שבאותו ערב שבת הירש הצטרף למשפחה בבית הכנסת והמשיך איתם לארוחה אצל חברים. "כולם כל כך התלהבו לראות אותו בבית הכנסת", מספרת רייצ'ל. "הקהילה שלנו מאוד קרובה, והירש הוא אדם שמתיידד עם הילדים הכי קטנים בקהילה ועם האדם המבוגר ביותר בקהילה. אז כולם התרגשו לראות אותו".
בסוף הארוחה, בדיוק בשעה 23:00, הירש נפרד לשלום, נישק את אמו, נישק את אביו, חיבק את המארחת ופנה לצאת. בפתח, הוא הסתובב חזרה, הסתכל על אמו ואמר, "אוהב אותך, נתראה מחר". מאז עברו שמונה חודשים. הירש נפגש עם חברו הטוב, ענר שפירא ז"ל. הוא סיפר למשפחה ששניהם הולכים לעשות "משהו כיף". הוא לקח איתו תיק, והמשפחה תיארה לעצמה שהשניים יוצאים לקמפינג באזור. כידוע, הם נסעו למסיבה. בבוקר למחרת ג'ון, שמשמש כגבאי בית הכנסת, יצא מהבית בסביבות השעה 7:30. המשפחה, ששומרת שבת, לא ידעה דבר. מאוחר יותר, כשהאזעקות פילחו גם את האוויר הירושלמי, רייצ'ל העירה את הבנות והלכה איתן לממ"ד, חדרו של הירש. היא הבינה שהיא חייבת להדליק את הטלפון ולבדוק מה שלומם של הבנים. במקביל, בבית הכנסת גם ג'ון שמע את האזעקות. "הלכנו למקלט", הוא משחזר, "אבל זה לא היה ברור מה קורה". "הוא גם היה בלי סלולרי", מוסיפה רייצ'ל.
"יש הקלטת אודיו מהמיגונית", מוסיפה רייצ'ל. "הטלפון של אחד מהם הקליט את הרגעים האלה, ולכן אנחנו כן יודעים שאחרי שענר נפצע ומת, ואחרי שכולם צרחו, נהיה שקט, ושומעים את הירש אומר, 'אין לי יד'. הוא אומר את זה ממש ככה בשקט, הוא לא צרח, לא בכה, אלא פשוט אמר 'אין לי יד'. ואז חמאס הגיעו וריססו את כולם. רובם מתו במקום. חלקם היו מתחת לגופות והיו מכוסים בדם, כך שהם יכלו להעמיד פנים שהם מתים, והם אלה שסיפרו לנו מה קרה. הם גם סיפרו לנו שהם ראו שהזרוע של הירש, מהמרפק מטה, התפוצצה ושהוא קשר איזה בד סביב זה".
ברגע שהם שמעו על הזרוע שלו, הם רצו שהעולם יידע שיש ישראלי־אמריקאי שזקוק לטיפול רפואי דחוף. ״זו הייתה ההבנה שגרמה לנו להתחיל לדבר עם התקשורת. אבל כשדיברנו עם התקשורת, מדי יום, הם תמיד היו מתחילים עם השאלה, כמה ימים כבר חלפו? וזה עצבן אותי. זה עצבן אותי שאנשים לא ידעו איזה יום זה, והרי גם ערכנו 10 או 12 ראיונות ביום, אז גם לא רציתי להמשיך להגיד איזה יום זה״.
המשבר שאליו מתייחסת רייצ'ל נמשך 444 ימים, מנובמבר 1979 עד ינואר 1981. בתקופה הזאת הוחזקו 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקאים כבני ערובה בטהרן על ידי השלטון האסלאמי המהפכני החדש. רייצ׳ל: ״לכן ביום ה־26 החלטתי שאני לובשת עליי את המספר בכל יום. זאת גם הזהות שלי. זה כמו שיש תגי שם בכנסים, אז לי קוראים לי 234. ואני חושבת שיש כוח בכך שזה משתנה, זה לא חקוק באבן. זה לא ללבוש חולצה של הירש, זה גורם לאנשים להרגיש לא בנוח״.
רייצ'ל מספרת שמבחינתם הם חיים בפלנטה אחרת, שבה הם שמים על עצמם תחפושת אנושית מדי יום, מעמידים פנים שהם בני אדם, כשכל מה שהם רוצים לעשות הוא לשכב על הרצפה ולבכות. אבל במקום זאת, הם רצים לסוף העולם כדי לנסות להציל את הירש ואת החטופים כולם, כפי שהם מתארים, ״והוא במרחק של 45 דקות מאיתנו״, מוסיף ג'ון.
אות החיים הראשון מהירש לאחר חטיפתו התקבל בחודש אפריל: סרטון וידיאו שבו נראה הירש מול מצלמות חמאס, כשידו קטועה, והוא פונה לציבור בישראל ולמשפחתו. לצד ההבנה הברורה שחמאס מפרסם סרטונים כאלה על מנת לזרוע טרור פסיכולוגי, הוריו של הירש ביקשו לפרסם את הווידיאו, והציבור הישראלי התרגש מכך שהירש בחיים.
מציאות שבה משפחה נאחזת בווידיאו היא בלתי נתפסת, אבל העובדה שמשפחתו של הירש יכלה לראות ולשמוע אותו גם יחד, ריגשה אותם יותר ממה שניתן לתאר במילים. "כשהוא התחיל לדבר, אפילו לא שמענו מה הוא אמר", מספרת רייצ'ל. "הרי בחיים לא שמעתי את הירש מדבר עברית. אנחנו משפחה דוברת אנגלית, כך שמעולם לא דיברתי איתו בעברית. אבל כשהוא התחיל לדבר ושמענו את הקול שלו, התחלנו לבכות". "היה בזה כוח בכך שזה היה וידיאו", מוסיף ג'ון. "לשמוע את הקול שלו, או לראות תמונה שלו היו גם בסדר, אבל לראות ולשמוע אותו ביחד היה עוצמתי".
כל פיסת מידע הופכת בימים אלה לדרמטית במיוחד. בוודאי כשמשפחה מקבלת מידע כי חמאס עתיד להעלות סרטון עם היקר להם בשעה הקרובה, בלי לדעת מה תוכן הסרטון. "לא ידענו למה לצפות", אומרת רייצ'ל, ומספרת כיצד היא וג'ון עדכנו בינתיים את כל בני המשפחה שסרטון עתיד לצאת. הם ביקשו מהם לא להדליק את הטלפונים, עד שהם עצמם לא יצפו בו. הרי אין לדעת מה יופיע על המסך. במציאות שלא מפסיקה לטלטל, ג'ון מבין שעל מנת לראות מה עלה בגורלו של בנו, הוא צריך להוריד מהר את אפליקציית הטלגרם. ואז, הסרטון עלה והם ראו - הירש בחיים.
התרעות פיקוד העורף