השנה הקודמת עמדה בסימן מלחמת יום כיפור ו־ורדה פומרנץ, שאיבדה את צעיר בניה דניאל במלחמת צוק איתן, נקראה לשלב כוחות עם גל הפקת הלקחים ששטף את יחידות הצבא. זה קרה לפני שהכורת כרת והשוחט שחט והעולם השתנה והשחיר, ואך טבעי היה שפומרנץ, האישה והסמל שהקדישה את חייה לסיוע לחיילים, פצועים ומשפחות שכולות, תישאב למלחמה ההיא. "זה לא היה רק 50 שנה לכיפור, אלא גם הידיעה הברורה שדבר כזה לא יכול לקרות לנו שוב", היא אומרת היום. "אני זוכרת את אחד המפגשים המרכזיים על מלחמת יום כיפור בחיל המודיעין, בראשות האלוף חליוה וקצינים בכירים. הם הפיקו אותו לעילא ולעילא, לא רק צבא אלא גם תרבות, מוזיקה, שירה, מין חיבור הוליסטי כזה. יצאתי מהמפגש ההוא זקופה, גבוהה ב־5 ס"מ, בתחושה שמה שקרה לפני 50 שנה לא יקרה יותר. אין סיכוי. אין צ'אנס".
יש לה צבעים מגניבים בשיער, מגפיים לבנים ונוכחות מתפרצת. היא תמיד עסוקה ותמיד מדוגמת, אבל מאחורי החזות הגדולה מהחיים מסתתרים חמלה, הכלה ולב בגודל של מגרש כדורסל. "אני פנסיונרית עליזה שמתחברת לטוב", היא מעידה על עצמה, "במקום של שכול קל מאוד לרדת לרצפה, אבל אני מעולם לא הרשתי לעצמי להגיע לשם". משפחתה מתגוררת בכפר אז"ר, פנינה פסטורלית בלב המרכז האורבני, מקום שהיה בתחילה מושב עובדים שהוריה, אסתר לבית בקרמן ופנחס נימצוביץ, היו בין מקימיו. והבית גדול, עשוי ביד אומן, רחוב הולנדי קסום מוביל אליו, מנוקד שיחי סברס הכורעים מרוב בשלות. כאן, במקום הירוק והשקט הזה גדל דניאל פומרנץ עם שלושת אחיו הבוגרים, אלעד, ליאור ונמרוד, ואיש לא שיער שיבוא יום וישוב אל ביתו מוקדם כל כך כדי להיטמן בקבר יחיד בין רגבי האדמה המקיפים אותו.
סמל ראשון פומרנץ, לוחם גולני בן 21, נפל במבצע צוק איתן באסון הנגמ"ש שהתרחש במהלך הכניסה הקרקעית לעזה. ומאז אמו חיה את חייה בשליחותו. "לכל אורך חיי הבוגרים ידעתי שיבוא יום שבו הטוק־טוק בדלת של מבשרי הרעה יגיע גם אל הדלת שלי", היא אומרת בכאב.
פומרנץ שובץ לגדוד 13 ולא היה מאושר ממנו. למשפט "הכל אפשרי" שליווה אותו לאורך חייו התווסף גם הביטוי "הכל דבש". הוא היה גולנצ'יק שרוף, מורעל, גאה. "אהבו אותו גם כחייל וגם כמפקד", דומעת אמו. "ודניאל מצדו אהב את החיילים שלו והיה מוכן לעשות למענם הכל. אני יודעת שהיה מכניס כסף לתיקים לאלו שלא היה להם, נשאר לשבת עם מי שקיבל ריתוק, עורר את המוטיבציה שלהם. היה בחור אחד גדל מידות שלא הצליח לעבור את הקיר, ובגולני, אם אתה לא עובר קיר אתה לא נחשב לוחם. אז פומרנץ שלי אמר לו, אני איתך ואתה תעבור את הקיר. כמה שבתות הוא נשאר בבסיס ורץ איתו, ובסוף הבחור עבר את הקיר וסיים כלוחם".
ביוני 2014 התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לשטח ישראל בתגובה למבצע שובו אחים שלאחר חטיפת שלושת הנערים. בעקבות הירי יצאה ישראל למבצע צוק איתן נגד חמאס. הלחימה החלה בהפצצות מהאוויר וכעבור תשעה ימים החלה הכניסה הקרקעית לעזה. חטיבת גולני וגדוד 13 בתוכה היו בין הנכנסים לרצועה. ב־20 ביולי, במהלך קרב קשה בשג'אעייה, נהרג פומרנץ מטיל שפגע בנגמ"ש שבו שהה, במה שייקרא לימים "אסון הנגמ"ש". יחד איתו נפל סמל ראשון אורן שמח נח ז"ל, מפקד הכיתה של המחלקה החמישית במסייעת של גדוד 13 וכן הלוחמים סמל ראשון אורון שאול, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן וענונו, סמל מקס דונלד שטיינברג וסמל שון מונדשיין. באותו לילה מר נהרגו 13 לוחמי גולני.
"דניאל עוד הספיק לבוא הביתה לבת מצווה של אחות של אחת הידידות שלו", מספרת אמו. "ואני עוד התגריתי בו בצחוק, אמרתי לו, 'מה זה יא נקניק, ככה מפקיר את החיילים שלך בשביל בת מצווה?', והוא צחק ואמר, 'איזו אמא את, יותר צהובה ומורעלת ממני, במקום שתשמחי שמפרגנים לילד שלך ונותנים לו לצאת את יורדת עליי?'. היום אני מודה לאלוהים שנתנו לו לצאת, כי אלו היו התמונות האחרונות שנחקקו, השמחה האחרונה איתו".
כשחזר לשולי החרמון, לא דאגה. גם לא אחרי שירדו לעזה. "לא הייתה היסטריה, בכלל לא הלכתי עם זה, אבל אחרי זמן קצר נכנסה לי לתודעה שמשם לא הולך לבוא טוב. לא אמרתי את זה לאף אחד אבל הייתה לי תחושה שדניאל לא יוצא משם. וזה מאוד ישב עליי. מתוך המועקה הזאת ארגנתי טייפ מנהלים והחלטתי שכשהוא יצלצל אליי, אקליט את השיחה איתו כי זו בטח תהיה השיחה האחרונה. אבל בתחילה כשהוא התקשר לא הצלחתי להקליט אותו. גם בגלל שאני לא טכנולוגית וגם בגלל שזה לא היה מתאים לקשר בינינו. לא יכולתי להקליט אותו בסתר. אבל בשיחה הבאה, האחרונה, זה הצליח".
נדמה שגם דניאל פומרנץ ז"ל ידע, שכן לפני שיצא בפעם האחרונה אל הקרב הכין למשפחתו מכתב פרידה. "למשפחה האהובה שלי, בחיים לא חשבתי שאכתוב דבר כזה כי הכל כבר אמרתי בפלאפון, ומה יש לי להוסיף? אבל אולי זה משהו בשבילי, לתת לכם להיאחז בו. אז חשוב שתדעו שאני שמח שנולדתי למשפחה הזו, ואני שמח שהתגייסתי לגולני ועשיתי את הכי טוב שלי. אם אתם קוראים את זה, סימן שאני סיימתי את הקריירה שלי, אבל לפחות לחמתי בכבוד ואני שמח, תהיו בטוחים שאני שמח". עוד הוסיף במכתבו: "אני אוהב אתכם המשפחה שלי, ויש לי בקשה אחת: אני רוצה שינציחו אותי בדרך מיוחדת. הדבר שאני הכי אוהב, חוץ מכם כמובן, שתעשו כל שנה מסיבה בחוף הצוק הדרומי, שכולם יבואו ויחגגו. תהיה מסיבה שכולם יחגגו, גם אתם".
"בשיחה האחרונה דניאל ביקש שאעיר את אחיו נמרוד. אמרתי לו, 'למה להעיר?', ובתוך לבי אני יודעת שזו השיחה האחרונה. והוא ענה, 'את לא חושבת שכדאי שהוא ישמע אותי בפעם האחרונה?'. ואני צעקתי עליו, 'מה פעם אחרונה', ושוב אני יודעת בלבי ומבינה שגם הוא יודע. שמעתי את זה בקולו. ואז הוא אמר, מה שהתברר כשקר צרוף, שאמרו לכל חייל לכתוב משהו למקרה שהגרוע מכל יקרה. מאוחר יותר הבנו שאף אחד לא אמר להם לכתוב ואף אחד גם לא כתב חוץ מחיימק'ה שלי. ו־24 שעות אחר כך הוא נהרג".
בלילה ההוא ישנה בשלווה ולא הרגישה דבר. "ובבוקר הבנתי שגורלנו נחרץ כי היו מסוקים באוויר לכיוון תל השומר ואני אמרתי לבעלי, 'אבי, זה לא יום טוב בשבילנו'. והקפצתי את נמרוד שכבר היה חייל משוחרר לעבודה שלו ואמרתי לו, תעשה לי טובה נמצ'ו, תבדוק עם החברים שלך מה קורה עם דניאל".
הנגמ"ש שעלה באש המשיך לבעור כל אותו הלילה והיום, ועל כן אספו מה שהצליחו לאסוף ובשעות הראשונות הפרטים לא היו ברורים דיים. "הם עוד לא התכוונו להודיע לנו, אבל אני לא יכולתי יותר. בזמן שחיכינו, כל החברים של נמרוד ראו את השמות בוואטסאפ, כל העולם כבר ידע, ואני, שלבי ניבא הכל, כבר התחלתי לארגן את השירותים שיהיה מספיק נייר טואלט לאורחים. ולנמרוד אמרתי, 'גולני חטפו אותה'. וברחוב ראיתי אמבולנס, ואת המחנך של דניאל בחוץ, כולם יודעים חוץ ממני, שיודעת אבל לא מקבלת הודעה רשמית. ורק אז כתבתי לראש מחלקת נפגעים הקודם: 'אתה יודע שאני לא אוהבת להשאיר הודעות במכשירים האלה, אבל אני מאוד מקווה שאתה לא מחפש אותי בשביל שום הודעה, ואני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך פה היום'".
הבית החל להתמלא באנשים. "ובעלי עוד מצלצל אליי ואומר לי, 'ורדה, איך את כותבת מינצ'ו (כפר בארגנטינה - שמ"ב) באנגלית בדרכון, כי תכננו נסיעה לדרום אמריקה'. זה היה בלתי נסבל. ישבתי וחיכיתי שיבואו ויגאלו אותי מההמתנה הבלתי אפשרית הזאת. אני זוכרת שדיברתי עם עצמי ואמרתי ליושב במרומים, אני אעמוד בכל, רק אל תעמיד אותי בפוזיציה של אמא לחייל נעדר, כי ידעתי שזה משהו שלא אוכל לעמוד בו. והמשכתי להמתין שיגיעו. עד היום אני מריחה את הריח של המודיע בשער. והם באו ואני אמרתי מיד, 'בסדר, הבנתי, בואו נתקדם'. כנראה שהייתי מאוד נחמדה. והוצאתי את ההודעה כמו שהוצאתי בשעתו בתפקידי כקצינת נפגעים. ידעתי מה צפוי, מה מחכה לי ולבני המשפחה שלי, איש לפי אישיותו. וידעתי מה התהליכים והלכתי לפיהם: צריכים להודיע ומודיעים".
דניאל פומרנץ ז"ל הובא למנוחות בכפר אז"ר, נחלת אבותיו, בקבר יחיד. שני ברושים עתיקים שומרים את שנתו, והם נטועים במקום עוד מימי הקמת המושב. "לקח קצת זמן עד שקברנו אותו כי אני התעקשתי שפומרנץ ייקבר רק במקום הזה. הבאתי תצלומי אוויר, אמרתי פה ופה ופה אפשר להקים חלקת קבר. ועשו איתי דיונים וכל הבכירים אמרו שאי אפשר. ובסוף היה אפשר והוא נקבר לבד, רק הוא, מאה מטר מהבית שלנו. אפילו בקורונה יכולתי ללכת אליו. לא ויתרתי כי גם דניאל תמיד אמר, אין לא אפשרי, הכל אפשרי. וככה הוא גם חי".
כתבו עליו שהיה הילד הכי חי שמת, ועוד כתבו עליו שכולם מיוחדים, כולם יפים וכולם מצחיקים, אבל דניאל יותר. חלקת הקבר הייתה ל"זולה של דניאל" שהפכה למקום עלייה לרגל לחברים שהכירו אותו וגם לאלה שלא. "ימי זיכרון והאזכרה של דניאל הם משהו מטורף", מחייכת אמו. "בכל שנה אני אומרת, נו, טוב, כמה כבר יבואו, אבל מאות ממשיכים להגיע לזולה של פומרנץ. מתכנסים ומדברים וזוכרים ובעיקר שמחים על פי בקשתו".
בדרכו הטובה, הייחודית, החזיר דניאל פומרנץ ז"ל את אמו ורדה לתפקידה המקורי כקצינת נפגעים על אזרחי. כי דווקא אחרי נפילתו מצאה את עצמה מול משפחות הנגמ"ש השכולות כשניסיונה באסונות הקשים ביותר שיודעת משפחה מעודה, עמד לה מולם. ומאז, ולאורך עשור, היא הפכה לאזרחית שעסוקה בסיוע למשפחות חללי ופצועי המבצע ההוא. "עשיתי את הכי טוב שאני יודעת", היא אומרת בפשטות. "תמכתי במשפחות, עודדתי את הפצועים והשתדלתי לפתור בעיות".
לצד הפעילות, ישנם הגעגועים המייסרים. הזמן לא מקהה את הכאב, היא אומרת, להפך, הוא רק הולך ומתגבר. "בתחילה לא יכולתי לישון, ולא רציתי לצאת מהמיטה ובהחלט הייתי מעדיפה להיכנס מתחת לשמיכה. גם היום הגעגוע בלתי נתפס, ממש עד כדי כאב פיזי, אבל הזמן לפחות מלמד לעשות את הדברים היומיומיים ביתר קלות וגם יודעים להניח מהר יותר את המסיכה על הפנים. היום אני הולכת למשפחות ואומרת להם, 'שזה לא יפחיד אותך, כל הכאבים הממשיים והזעם והכעס, זה טבעי, זה קורה וזה מתרכך עם הזמן'. ואני חושבת שקל להם לשמוע את זה ממני, כי זר לא יבין. ולכן זה מה שאמשיך לעשות כל עוד נשמה באפי".
התרעות פיקוד העורף