בפגישה עם סנ"צ בדימוס דני אלגרט, שאחיו איציק נחטף לעזה ב־7 באוקטובר, נוכחות תחושות קשות של אכזבה ומשבר אמון עם המדינה שהקדיש את כל חייו עבורה. דני, 65, נשוי לליזי ואב לארבעה, מתגורר בראשל"צ ומלמד בתיכון בעיר.
את מרבית שנות הקריירה שלו עד כה, עשה ביחידת החבלה של המשטרה ובהמשך גם פיקד על תחנת אשדוד. באמצע שנות ה־80 אף זכה בעיטור המופת לאחר שהצליח למנוע אסון כבד ולנטרל, יחד עם חברו לצוות, מכונית תופת שהוחדרה לאזור משטרת חברון.
"זה היה אירוע מאוד מורכב", הוא נזכר עכשיו, "כיוון שהמכונית הייתה עם כמות גדולה מאוד של חומר נפץ ואי אפשר היה לפוצץ אותה במקום, אחרת הממשל היה נהרס. כולם ישבו שם אז, הצבא, המשטרה, השב"כ, זה גם היה צמוד לכלא של השב"כ. לכן נאלצנו לעשות את מה שאף פעם לא עשו עד אז. וזה, לנטרל את המכונית הזאת מה שנקרא בידיים, בלי לפוצץ אותה. למזלנו הצלחנו".
ליל הפיטורים של גלנט טלטל אותו עד כדי כך שהוא רצה להשיב את עיטור המופת. הוא לא שיער שחודשים ספורים אחר כך יחווה משבר אדיר נוסף. "לא תיארתי לעצמי שאני אקלע לכזאת דרמה וכזאת טרגדיה בתוך המדינה. זה משהו שהוא מעל ומעבר לכל דמיון", הוא אומר בכאב.
שישה אחים היו במשפחת אלגרט. איציק, 69, הוא השלישי בסדר. דני החמישי. "היום אנחנו פחות, שני אחים שלי נפטרו, ועכשיו עם איציק אנחנו לא יודעים מה קורה". כל האחים גדלו בבת ים, אך כבר לפני עשרות שנים, לאחר השירות הצבאי, אחותם של דני ואיציק, רחל, הגיעה לניר עוז.
"היא באה עם גרעין נח"ל", מסביר דני, "ושם פגשה את אלכס דנציג ז"ל, שרק הסתיימה השבעה שלו. היא התחתנה עם אלכס, חיו חיים שלמים יחד, הביאו ארבעה ילדים לעולם והתגרשו לפני חמש שנים בערך. אחריה הגיע אלי, אחי שנפטר כבר, ואחריו הגיע איציק, ובעצם, שלושתם חיו בקיבוץ במשך עשרות שנים. איציק בשלב מסוים הכיר מתנדבת מדנמרק, נסע איתה לדנמרק, התחתן איתה וחי שם במשך 12 שנים. נולדו להם שני ילדים, מקס ורוני. ואחרי 12 שנים הוא התגרש וחזר ארצה, לקיבוץ. הוא בקשר מאוד־מאוד הדוק עם הילדים, חודש לפני שנחטף הוא היה בדנמרק".
יחלפו 52 ימים עד שדני יקבל אות חיים מאחיו. זה יגיע תחילה מילנה טרופנוב, ששבה במסגרת העסקה הראשונה, ולאחר מכן מעדות רופא שחקר השב"כ. "ילנה פגשה אותו שם. אני לא אשכח את שיחת הטלפון באמצע הלילה מלי, האחיינית שלי, שצעקה לי בטלפון: 'איציק חי, איציק חי, איציק חי', היא כבר שמעה על זה מהחבר'ה בקיבוץ".
דני מספר כי לאחר מכן זימן אותה השב"כ פעם נוספת, והיא סיפרה להם את הסיפור. בהמשך התברר שאיציק אכן היה בבית החולים נאסר, עד ל־24 בנובמבר. "הוא קיבל שם טיפול", אומר דני, "בדיעבד התברר שהשב"כ חקרו רופא מבית החולים שטיפל באיציק, והוא סיפר על כל הפרוצדורה הרפואית שאיציק עבר. הוא אמר שהיד שלו בסדר, שהעצבים לא נפגעו. הוא אפילו טרח לציין בסוף העדות שלו שאיציק הוא איש מצחיק. אז אמרתי לשב"כ, שאם זה מה שהוא טרח לציין בסוף העדות, העדות שלו מהימנה".
אחד מהשבעה הוא אלכס דנציג ז"ל, שמותו נקבע בהמשך. הבשורה הקשה הגיעה ב־22 ביולי. דובר צה"ל פרסם כי הוא אינו בחיים וגופתו מוחזקת בידי חמאס. עוד הצהיר צה"ל כי ההחלטה לקבוע את מותו התבססה על מידע מודיעיני ואושרה על ידי ועדת מומחים של משרד הבריאות ובשיתוף משרד הדתות ומשטרת ישראל.
"זה לא היה קל", מספר דני, "הייתי בארה"ב באמצע שליחות. זה מטורף שאדם כזה איננו, לא יודע אם את שמעת סיפורים עליו, אבל אלכס היה אינטלקטואל בצורה בלתי רגילה, היסטוריון, באמת אדם מיוחד במינו. המשלחות לפולין היו מפעל חייו, הוא כתב ספרי הדרכה. גם כשסיפרו לי שהוא הרצה לאנשים במנהרות על השואה לא התפלאתי, הוא היה כמו מעיין ידע".
בחודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר חילק דני את ימיו לשניים. בבקרים המשיך ללמד בתיכון שבו עבד גם לפני הטבח הנורא. "בעשרת החודשים האחרונים מאוד הקפדתי לשמור על שגרה", הוא מסביר, "את הבוקר השארתי לתלמידים, ומהצהריים התעסקתי במה שצריך. הייתה לי גם אחריות כלפי התלמידים, הם היו צריכים לגשת לבגרות". בינתיים התלמידים כבר יצאו לחופש הגדול, ואנחנו חצינו את היום ה־300 למלחמה. עוד מעט החטופים עלולים להיות בשבי שנה שלמה.
"אני מהר מאוד הבנתי שראש הממשלה לא מתכוון לטפל באירוע הזה כמו שאני חושב שצריך לטפל בו", אומר דני, "הבנתי שהוא לא מתכוון להביא את החטופים האלה מהר. הבנתי שהסיפור הזה הולך להיות מאבק ארוך וקשה. אני חושב שגם סינוואר קיבל יותר חטופים ממה שהוא יכול היה לבלוע, לכן הוא שחרר את מי שהוא שחרר. כלומר האינטרס של כולם היה כנראה שהם יגיעו לאיזשהו מספר שהם יכולים לטפל בו".
עוד אומר דני שבשלב מסוים הוא גם החליט לנתק את עצמו ממטה החטופים בכל הקשור למאבק להשבתם. "בעיניי המטה פעל באסטרטגיה שפוגעת בשחרור של החטופים", הוא טוען, "כי זאת הייתה אסטרטגיה של הכלה. המטה היה מטה ממלכתי מה שנקרא, מטה מחבק, מטה ששר בכיכר, מטה שעושה עצרות ולא הפגנות".
גם אל מול "פורום תקווה" מנהלות משפחות הקבוצה של שער בגין דיון ארוך ומתמשך כפי שדני מתאר. "אנחנו מדברים ואנחנו מתווכחים, וזה לגיטימי. אני חושב שבין המשפחות, אנחנו יכולים להגיד אחד לשני את דעתנו".
אלא שדיון אחד הסלים לתקרית קשה במיוחד שאירעה בכנסת, כשדני הוצא בכוח מוועדת החוקה לפני כחודש. "מה שקרה שם זה שישבנו בוועדת חוקה, והם ('פורום תקווה' - מ"ב) ישבו מולי, ואני דיברתי איתם והם דיברו איתי. שמחה רוטמן בכלל לא היה בחדר כשכל הדיון הזה התקיים, והכל היה בסדר. ואז רוטמן נכנס, וכשהוא נכנס שאלתי אותו אם הוא מכיר את התמונה של אחי, ואפילו הייתי קצת ציני כלפיו".
"הוא נתן ל'פורום תקווה' לדבר, וברגע שב'פורום תקווה' התחילו לדבר, אמרתי לו כהערת אגב, 'בכלל לא דיברתי ל"פורום תקווה", שאני רואה שהוא הביא תגבור מהבית'. עוד לא הספקתי לגמור את המשפט, והייתה הוראה להוציא אותי עד שהוא יחזור לחדר. כלומר, הוא אמר 'אני יוצא, ואני מבקש שעד שאני חוזר, הוא לא יהיה פה'. הוא רק חיכה לזה, אני אפילו לא הספקתי לסיים את המשפט".
"אנחנו רואים, כל מה שמעניין את ראש הממשלה במהלך כל החודשים האלה זה רק איך הוא משמר את עצמו בשלטון. זאת מטרת המלחמה היחידה שלו. הרי בכל המטרות האחרות הוא נכשל. הוא לא מוטט את חמאס, הוא לא החזיר את כל החטופים, הוא לא החזיר את האנשים לבתיהם, והוא גורר אותנו למלחמה אזורית. בשביל ראש הממשלה הניצחון המוחלט הוא כנראה להישאר בשלטון".
ח״כ רוטמן מסר בתגובה: ״בוועדת החוקה בראשותי משפחות חטופים ומשפחות שכולות מקבלות את האפשרות לדבר ולומר את אשר על לבן. במקרה המדובר, דני אלגרט הפריע שוב ושוב לבן משפחת חטופים, בועז מירן. כאשר התבקש לצאת, צעק שלא ייצא אלא לבית חולים וסירב לכל הבקשות שהופנו אליו במשך למעלה מ־20 דקות על ידי אנשי המשמר וגורמים נוספים שהשתתפו בוועדה, וביניהם משפחות חטופים בעצמן.
בסופו של דבר הוא הוצא על ידי אנשי משמר הכנסת תוך כדי שהוא תוקף אותם (חלקם נזקקו לטיפול רפואי בשל כך). אשמור מכל משמר על האפשרות של בן משפחת חטופים לומר את דבריו ולדבר מדם לבו בוועדה מבלי שיסבול מהפרעות ומביזיונות. שמחתי לשמוע שדני התחייב בפני מנכ"ל הכנסת שלא לחזור על התנהגות שכזו, ואני מאחל ומתפלל לשובם של החטופים כולם ובהם איציק אלגרט ועמרי מירן״.
התסכול העמוק אל מול ראש הממשלה בא לידי ביטוי גם בספר שיוצא ממש עתה ושמו "מר הפקרה". את הספר, מסביר דני, הוציא "פורום חיים", כאשר קבוצת משפחות בגין היא חלק מאותו הפורום. הספר מורכב ממאמרים של בכירים לשעבר במערכות הביטחון, פרופסורים, אנשי תרבות ומשפחות חטופים. "'דני, זה הסוף', ניבא איציק אחי, וצדק", כותב דני בספר.
לפני כשלושה שבועות, ימים ספורים לפני נסיעתו של נתניהו לנאום בקונגרס, התעוררה סערה בעקבות קריאות לנועה ארגמני, שחולצה משבי חמאס והצטרפה לנסיעתו של ראש הממשלה לוושינגטון, לבטל את נסיעתה. "נסיעה עם ביבי משמעותה הכרה בכך שביבי לא אחראי למחדל ב־7 באוקטובר ובעצם הוא משתמש בך להצדיק זאת", פנה אלגרט אל ארגמני בציוץ בטוויטר (X).
"אני כמשפחה של חטוף מאושר שהצלחת להיחלץ משם. אני מצפה ממך לפעול לשחרור יתר החטופים או לא להוות מכשול לכך. לצערי, על פי דעתי, חבירה לנסיעה עם ראש הממשלה מחבלת בסיכוי להחזיר את השאר. אנחנו נהיה שם בארצות הברית ונפגין, ובעצם אם את בפמליה שלו, נמצא עצמנו במצב אבסורדי מפגינים כנגדך ולא היינו רוצים לעשות זאת".
"אני מאוד מעריך את נועה, היא שורדת אמיתית שעברה את מדורי הגיהינום של חמאס", הוא אומר עכשיו. "אכן היה חשש שנועה תיקלע שלא בטובתה להפגנה נגד ראש הממשלה כשהיא בפמליה שלו. במקרה הזה כמובן שהיינו נמנעים מלהפגין מחשש שתחשוב כי אנו מפגינים נגדה. גם בתוך האולם נועה התקבלה על ידי כולם כולל חברי המשלחת של שער בגין בהרבה כבוד".
בסוף הפגישה מבקש דני לספר לי שלפני זמן מה מסר לידיו של ראש הממשלה מכתב, בשם איציק. במעטפה הניח גם את חלקה השני של הדסקית שאותה הוא עונד. "ביקשתי ממנו לפתוח אותו אם יודיעו לי שאיציק כבר לא בחיים חלילה. כפי שמשאיר חייל מכתב למפקד שלו לפני שהוא יוצא למבצע, מבחינתי המפקד הוא ראש הממשלה. אני כבר אומר שלא יבואו להודיע לי על מותו של איציק בלי המכתב הזה".
התרעות פיקוד העורף