החוסן המשפחתי שניכר מיד, לא מפחית כמובן מגודל הכאב והאובדן. רק לפני 11 חודשים נרצחה נעם באכזריות. אמבולנס, הרכב שמזוהה יותר מכל עם הצלת חיים, הפך באותו הבוקר לזירת מוות איומה. 18 צעירים וצעירות איבדו את חייהם ב"אמבולנס המוות" ברעים, אחת מהן היא נעם שלום, בת 25 במותה.
"ראיתי בסטורי שלה באינסטגרם תמונה מהרכב", מספר גל ומסביר כי היא יצאה למסיבה מתל אביב. הדס: "היו לה כמה מסיבות באותו שבוע, אז זאת הייתה פשוט עוד מסיבה מבחינתנו. אני לא יודעת אם ידענו שזה בעוטף, אבל ב־6 באוקטובר גם אם היא הייתה אומרת שזה בעוטף, הייתי אומרת לה, 'תיהני, מאמי', כלומר מי חשב".
"גרתי ביפו והיו אזעקות בתל אביב, ממש מוקדם בבוקר", משחזר גל, "התעוררתי מהאזעקות וכתבתי בוואטסאפ המשפחתי, בעיקר כדי להרגיע את ההורים, 'היי, יש פה אזעקות. תדעו שאני בסדר, מה שלומכם?', כזה. ואז נעם ענתה שהיא במסיבה בעוטף וגם שם יש אזעקות והיא לא רוצה שנילחץ".
בשיחה האחרונה עם נעם, היא לחשה להוריה שעל ידה ישנה בחורה שירו לה ברגל ואז סיימה את השיחה, כדי לשמור על הסוללה, במילות אהבה. "הדבר האחרון שהיא בעצם אמרה לנו היה 'אני אוהבת אתכם', זה הדבר האחרון שהיא אמרה", מציין תומר.
הדס: "במהלך השבעה הגיעו לפה כמה אנשים שהיו איתה בבוטקה הזה שהיא התחבאה בו, וסיפרו שמתישהו נכנסה לשם שוטרת, פתחה את הדלת, ואמרה: 'מי שרוצה לחיות, שיברח מפה'. ומשם, היא עברה לאמבולנס. ההשערה שלנו, שבגלל שהיא הייתה חובשת בצבא וגם בגלל שהיה לה לב כזה מדהים, היא אמרה לעצמה שהיא לא יכולה לרוץ ולהשאיר את הבחורה הפצועה מאחור. אבל זאת רק ההרגשה שלנו, זה לא משהו שאפשר איכשהו לאמת".
התיעוד האחרון של נעם מתוזמן לשעה 9:14, בסרטון שצולם בזירת האמבולנס, תשע דקות בלבד לפני שירו עליו. "רואים שם את נעם בהיסטריה", אומרת הדס, "ככה נראה פחד מוות. אין לזה שם אחר. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לראות את הסרטון. הוא הגיע אלינו כבר בימים של החיפושים וניסינו לאתר אותה דרכו".
הבשורה על מותה של נעם הגיעה בשישי בלילה, 13 באוקטובר. כעבור יומיים היא הובאה לקבורה בעין עירון. הדס: "זה היה כזה שוק, שאני חושבת שבחודשים הראשונים יכולתי רק לתת מקום לזה שהיא איננה. אמרתי שלא מעניין אותי איך, מתי, באיזה אופן זה קרה. הילדה שלי לא פה, זה הדבר היחידי שיכולתי להתעסק בו. לקחו כמה חודשים עד שאספנו פרטים, אחר כך גם כבר נאלצנו להבין את התמונה המלאה".
רק לאחרונה השלימה המשפחה את פרטי האירוע. במשך חודשים הם ביקשו, כאמור, לא לדעת. רצו לתת מקום לאובדן ולא לשאלות סביב. "הבנו שכמות הזוועות היא כל כך גדולה, שכדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות בעולם הזה, אסור לנו לראות את הכל ולשמוע הכל כרגע", ממשיכה הדס.
גל: "אני נפגש הרבה עם הרצון לדעת, בין אם זה ממני או מאנשים שאני מכיר. כל השאלות שעולות, עולות באופן טבעי. אבל בשלב די מוקדם הבנתי שאם אני ממשיך לנבור בזה, זה כאילו אני ממשיך לסובב את רולטת הסוף הטוב. כי אולי אם אשאל עוד, אז אקבל איזו תשובה שתנחם אותי, אבל ככל שאני חופר יותר, אני מנסר את הענף שאני יושב עליו, אני חופר לעצמי בור עוד יותר עמוק. אני נחשף לדברים שעוד יותר עושים לי רע".
ליבי: "עם כמה שזה היה קשה לפתוח את הקבר חמישה חודשים לתוך הסיפור הזה, לי זה נתן עוד ודאות, והיום בדיעבד אני אומרת מזל".
תקופת האזכרות לנרצחי ונופלי 7 באוקטובר כבר החלה. משפחות רבות מתכנסות בשבועות אלה בבתי העלמין ברחבי הארץ לזכור את היקרים והיקרות להן. בתחילת השבוע התבשר הציבור על הירצחם של הירש גולדברג פולין, עדן ירושלמי, אלמוג סרוסי, אלכס לובנוב, אורי דנינו וכרמל גת, שנחטפו מהמסיבה ומבארי. מותם הקשה מדגיש את הזמן שחלף ומעיד כי עבור חלק מהמשפחות תהליך האבל בשיאו, ועבור חלקן הוא רק מתחיל. אני שואלת את בני המשפחה על המחשבות שצפות עכשיו, כמעט שנה אחרי.
ליבי: "עם הזמן זה לאט־לאט יותר נתפס לנו. הכאב לא קטן, אולי אנחנו נהיים יותר חזקים מולו ויותר מבינים אותו, מכירים אותו, אבל לפעמים זה הרבה יותר כואב. כי יום אחרי שזה קרה הייתי בהלם, וכשהודיעו לנו שהיא איננה, זה היה רק שבוע שלא ראיתי בו את אחותי, זה לא היה 11 חודשים. אז יש דברים שהם אפילו נהיים כואבים יותר, כמו הגעגוע לפיזיות, לריח, לחיבוק, לצחוק, זה כאב שהוא לא נעלם".
"שמת את הבושם של נעם", אומר גל לליבי, "אז היום כשחיבקתי אותך, חיבקתי אותך והרחתי אותה".
תומר: "אני מרגיש שגם השבר האישי שלי ושל המשפחה שלי, וגם השבר הכללי של השבט הזה שנקרא עם ישראל, שאנחנו חיים בתוכו, הפך פתאום את הדברים למוחלטים בעיניי. כלומר, מאוד ברור לי מה חשוב ומה לא חשוב. מאוד ברור לי הכורח לבחור מחדש. עכשיו, אני כל הזמן שואל את עצמי 'מה אתה בוחר?', אני מרגיש שזה קריטי שנהיה עם תודעת בחירה, כי זה זמן של שבר. כשאני מסתכל על המשפחה שלי, אני רואה שברים גדולים שאפשר להרכיב מחדש, אבל צריך לבחור איך אנחנו מרכיבים מחדש".
גל: "ממרחק של כמעט שנה אחרי זה, אני יכול להגיד באופן אישי שאני נהייתי בן אדם הרבה יותר רגוע. אם היית רואה אותי לפני שנה, זה בן אדם אחר. אי אפשר לזהות אפילו. אנשים באמת לא מזהים אותי. כמעט שנה אחרי זה, אני כמו פעוט שלומד ללכת. ושם הפוקוס שלי, לא באיך נראו בדיוק הדקות האחרונות של כל אחד מהאנשים ב'נובה', או של כל הקורבנות של 7 באוקטובר, כי הרי אין שם סופים טובים".
הדס: "אנחנו באמת אנשים אחרים לגמרי. מבחוץ הכל נראה פחות או יותר כמו שהיה, אבל התפרקנו לחתיכות הכי קטנות שאפשר, מבפנים, כל מה שהיינו, כל מה שהייתי, קרס. וצריך להתחיל מההתחלה כדי לחבר משהו חדש. צריך לבחור מה לשים במבנה החדש ומה כבר לא משרת אותך. אבל יש ימים שזה עדיין נראה שזה הולך ונהיה יותר קשה. עדיין, שנה אחרי, זה מאוד־מאוד קשה, כואב, עצוב ובלתי נתפס".
ליבי: "זה מעבר לתכנון, זאת הייתה ידיעה. היא ידעה איך דברים הולכים לקרות. גם היה איזה משפט שהיא אמרה להורים, שהיא לא רוצה ללמוד, היא רוצה לדעת".
הדס: "זה היה כשהיא הייתה בת 7. היא למדה לנסוע על הרולר־בליידס והיא כל הזמן נפלה, ואז אמרתי לה שצריך להתאמן. אז היא אמרה לי: 'אני לא רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת'. אמרתי לה שאם היא מפצחת את זה שתלמד אותי גם. היא כזאת, היא הייתה כולה אש, לא היה לה זמן לתהליכים, היא הייתה מסמנת מטרה ועושה עליה וי. ליבי אמרה שהיא ידעה, זה נכון, עברתי על פתקים שהיא השאירה בטלפון ומצאתי פתק שבו היא מתארת את בית החלומות שלה עם בן הזוג שהיה לה אז. עם פירוט ברמת הכפית, ברמת התחתית, ברמת איזה וו יהיה איפה ומה גובה הווילון. וכל מה שהופיע בפתק היה בבית שלהם. לא היה משהו שהיא רצתה ולא השיגה".
המשפחה כולה עוסקת באומנות. המשיכה ליצירה הגיעה מההורים והמשיכה לארבעת הילדים. שלושה חודשים לפני שאיבדה ליבי את אחותה במסיבה, היא אף כתבה שיר. ולפתע, עת שחיפשה המשפחה אחריה, קיבל השיר משמעות נוספת. "אבל הבדידות תמיד כאן", שרה ליבי, "לפעמים מורגשת קצת יותר / לפעמים קצת פחות / אבל היא כאן / מחכה / מחכה בערנות / פרצה בגדר / היא רק צריכה שייתנו לה הזדמנות / היא תבוא / אל דאגה / היא תבוא".
כשהם כולם מקובצים סביב השולחן, אוחזים זה בידיו של זאת כמבקשים לנחם, אני שואלת אותם על ההתמודדות כתא משפחתי. "זה הפרויקט הכי מוצלח שלנו", אומרת הדס, בעיניים נוצצות, "המשפחה היא מפעל החיים של תומר ושלי. פה השקענו".
הדס: "קודם כל אני מציעה לקבל עזרה, מציעים לנו הרבה עזרה וטיפול, ואנחנו צריכים ללמוד לקבל אותם. אני גם מציעה לחפש ערך ומשמעות בחיים. שכל אחד ימצא את מה שעושה לו טוב ולדבוק בזה. אני כל הזמן אומרת לתומר ולילדים, 'מה שעושה לנו טוב מבורך'. מבחינתי אנחנו שמנו את כל המניות שלנו על משפחה, על להיות ביחד, על החיבור, על להתעסק במתנות שכן קיבלנו בחיים האלה, לכן בשבילי העיקר הוא להשקיע בתא המשפחתי ובילדים".
ליבי: "אנחנו מדברים איתך עכשיו על הנקודות לאורך השנה האחרונה שהיו מאוד קשות, אבל אנחנו גם כל הזמן מסתכלים על זה ממקום של אור. אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא שאנחנו מזכירים אחד לשני כל הזמן, וזה לא קל, להסתכל על האור, להגיד תודה, לראות את הטוב, לתת חיבוק, להסתכל בעיניים, לעשות 'לחיים', אלה הדברים הקטנים שמעניקים לנו נקודות אור קטנות שבסופו של דבר מזכירות לנו כל הזמן שיש גם טוב בחיים האלה".
הדס: "נראה לי שזה מה שנעם הכי הייתה רוצה, שנמשיך לחיות בטוב ושנמשיך להיות משפחה מלוכדת ואוהבת".
התרעות פיקוד העורף