"שנה שלמה עברה מאותו יום שבו נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. שנה ועדיין לא שבתי לביתי", היא אומרת בעצב. "שנה מאז שאיבדנו חברים, מורים, שכנים. שנה מאז שמאות מחברי הקהילה שלנו, בהם נשים, קשישים וילדים, נחטפו למנהרות חמאס בעזה".
לדברי כהן, במהלך השנה החולפת היא השקיעה אנרגיות רבות בניסיון להשתקם מהטראומה שחוותה: "זהו תהליך קשה, סיזיפי, מלא בעליות וירידות. לפעמים אני מצליחה לחוות שמחות קטנות של היום־יום, אבל גם אז הכאב הזה יושב לי עמוק בנשמה ודואג להזכיר לי שהשמחה עדיין לא יכולה להיות שלמה. רק כשכל החטופים ישובו הביתה ורק אחרי שנסיים לקבור את אחרון מתינו נוכל לחשוב על שיקום אמיתי".
גם בצפון מתמודדים תושבים רבים עם המציאות המורכבת של חיים מחוץ לביתם.
לגזיאל, שהיה במילואים בכיתת הכוננות באבן מנחם במשך 150 יום עם פרוץ המלחמה, ממשיך להגיע לאזור בשל עבודתו כחקלאי. "לא רצינו ללכת למלון, אז שכרנו דירה בנהריה מיד כשפינו אותנו – מתוך ידיעה שבית מלון עלול לפרק את התחושה המשפחתית", הוא מסביר. "בחודשים האחרונים רבים מהתושבים המפונים עזבו את המלונות ועברו לדירות שכורות. מלון זה סיר לחץ. אתה שומע שם מהמפונים כל הזמן כמה קשה, וזה מוביל לאיבוד תקווה".
לגזיאל מספר כי המורל בקרב התושבים השתפר בשבועות האחרונים בזכות פעולות התקיפה הממוקדות של צה"ל בצפון. "מאז שהחלו לחסל את בכירי חיזבאללה ואת נסראללה אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב, אבל יעבור עוד זמן רב עד שיהיה בטוח לחזור".
התרעות פיקוד העורף