"בשמונה השנים שחלפו מאז שהצטרפתי למשפחת וייס, שמוליק ויהודית לא בנו סוכה, אבל היינו מבלים את חג סוכות ביחד. יהודית תמיד רצתה שתהיה סוכה לילדים ושמוליק תמיד היה אומר בנונשלנטיות: ‘לא צריך סוכה, בואו נשב יחד, זה מה שחשוב’. בסוכות האחרון שמוליק ויהודית כן בנו סוכה, בפעם הראשונה מאז שאני בתוך המשפחה, ואמרתי לעצמי, שמוליק בנה סוכה? איך זה יכול לקרות? התפעלנו מזה מאוד, וזה היה כיף. ישבנו בארוחת ערב בסוכה".
"אנחנו גרים בקיבוץ יראון כ־12 שנים, בקו הראשון הצמוד לגבול", מספרת אורית אבולעפיה. "אנחנו מאוד אוהבים את חג סוכות, בונים סוכה בכל שנה, הילדים אוהבים מאוד להכין קישוטים ביתיים, לתלות אותם בסוכה ולבלות ולשחק בה. השנה אנחנו לא הולכים לבנות סוכה כי החג הזה מאוד טעון, אנחנו גם מפונים ומתגוררים עכשיו ביישוב הקהילתי מכמנים במועצה האזורית משגב, אחרי שגרנו בהתחלה ארבעה חודשים במלון 'מגדלה' (במגדל). לפני ה־7 באוקטובר היה לנו בחג מאוד כיף. אנחנו תמיד מארחים חברים ומשפחה, אנשים אוהבים לשבת אצלנו בסוכה, ובכלל זה חג שאנחנו מאוד־מאוד אוהבים, או ליתר דיוק אהבנו עד ה־7 באוקטובר".
“אנחנו גרים במושב דקל בדרום, ומבחינתי החגים באופן כללי מסמלים משפחה, זמנים של יחד, התכנסות פנימה, תחושה של ביטחון, תחושת חיוּת ומסורת”, מסבירה גפן חובה. “אנחנו לא דתיים בכלל, והחגים מאוד חשובים לנו, בייחוד הקמת הסוכה חשובה. גם מבחינת הילדים וגם לנו, יש בזה יציאה מהשגרה, פינוי זמן איכות עם חברים ועם משפחה. אחרי 7 באוקטובר פונינו מהבית וחזרנו בחודש מאי האחרון, ורפי בעלי החליט שלא לפרק את הסוכה, והיא נשארה עומדת בביתנו”.
"הסוכה מסמלת בעינינו את הזמן שנעצר, את הפצע הפתוח ואת חוסר היכולת להמשיך כרגיל. הסוכה היא סוג של עדות חקוקה ותקועה באמצע החצר לאירוע הזה. אמרתי לרפי שצריכים לפרק את הסוכה אז הוא אמר לי: ‘אני אפרק את הסוכה או כשהחטופים יחזרו או אחרי שמחת תורה הקרוב – מה מביניהם שיקרה ראשון’, ואני מקווה שהוא יפרק אותה לפני סוכות. אני מאחלת לכולנו שלום בית, אורך רוח, שולחת חיבוק חזק לכולם, החוויה היא כואבת ועוצמתית לכולנו, ואני רוצה שכולנו נעמוד איתנים אל מול הסערה ונצלח אותה".
"אני מתגורר וחי בכפר עזה כבר 15 שנה”, מספר אייל עטר. “זה אזור מדהים, גן עדן מלא עם 5% גיהינום, מקום מדהים לגדל בו ילדים, לא היה פחד והתחושה מדהימה, למעט הסיפור שכל כמה חודשים היינו צריכים לארוז את עצמנו ולהתפנות למקום אחר בכל פעם שסוער באזור. אנחנו תמיד היינו מאלה שמתפנים למקום אחר ואז חוזרים לשגרה האהובה. הקיבוץ הוא קיבוץ חילוני לחלוטין, אבל עבורנו החגים הם מסורת ומשהו שחשוב לנו ולילדים, ולכן הקפדנו לבנות סוכה מדי שנה. כיוון שזו סוכה מתכווננת, בכל פעם הייתי מקים אותה בגודל אחר. החשיבות של הקמת הסוכה הייתה שאני יכול תמיד לארח את ההורים שלי בסוכה בשביל ההרגשה הטובה, ומעבר לזה רציתי לארח בה חברים, זה היה נחמד לשחק שם משחקי קופסה, לקשט את הסוכה יחד עם הילדים ולחגוג יחד".
"בשנה האחרונה, במקרה, החלטתי לקנות סוכה חדשה וקניתי את הסוכה הכי גדולה שהייתה בחנות. אשתי ואני הסתכלנו בסוכה והתפעלנו מזה שהיא מאוד גדולה, וכל יום בחג הזמנו מישהו אחר, זה עשה לנו תחושה טובה, וזה מה שרצינו. אולי מצוות האושפיזין הזו היא שהצילה אותנו. ב־7 באוקטובר, בשעות הבוקר המוקדמות, התחילו להגיע הידיעות על חדירת מחבלים, הגפנו תריסים ולא היינו כל כך מעודכנים במה שקורה אלא הסתגרנו בממ”ד. בדלת האחרונה שבאתי לסגור ראיתי את המחבלים עומדים לי מול העיניים דרך חריץ קטן, במבט מצמרר שאני לא יכול לשכוח עד היום. אחרי שחולצנו פונינו ועברנו לקיסריה לשהות אצל קרובי משפחה שהתארחו אצלנו בסוכה בחג האחרון".
“אנחנו בונים בכל שנה סוכה, כבר למעלה מ־30 שנה, וכשיצאנו מהבית בחצות של אותה שבת שחורה, היה איזה רגע סוריאליסטי שבו אמרנו לחיילים שחילצו וליוו אותנו: ‘הסוכה עומדת והאורות מנצנצים – ומסביב קולות מלחמה’, זה היה מאוד הזוי”, מספרת מירל'ה אלווס־לוי. “כשהגענו לכפר עזה בפעם הראשונה אחרי שלושה חודשים מאז שפונינו למושב ניר בנים, הדבר הראשון שתפס את עינינו הייתה הסוכה שעדיין עומדת, החשמל עדיין מחובר, הקישוטים נשארו, השולחן והמפה נשארו. הסוכה נראתה חגיגית, ומפעם לפעם, בכל פעם שאנחנו מבקרים בקיבוץ, אנחנו מסתכלים על הסוכה, היא מעין סמל שאנחנו עוקבים אחריו. בשלב מסוים העשבים מסביב הגיעו עד לסכך, אבל מתנדבים באזור עיצבו את האזור, והיא חזרה להיראות סוכה. המפה, השולחן וחלק מהקישוטים ממש לא שם. הקצין שחילץ אותנו ביקר אותנו וסיפר שהסוכה שימשה את הצוות כי האורות המנצנצים בה היו ללוחמים נקודת ציון במהלך הלחימה, וגם כשהם היו צריכים לעבור ממקום למקום אז הם נכנסו לסוכה כמחסה, כך שהיא שימשה גם אותם”.
“בדרך כלל חג סוכות הוא חג מאוד חזק אצלנו במשק קורלנדר”, מספר דרור קורלנדר, בעל המשק. “כל שנה בחג הסוכות יש מלא אנשים שפוקדים את הרפת שלנו ואת המשק, והשנה לא נשארו הרבה אנשים, אם נגדיר את זה בעדינות. להגיד לך שיש תשובה חד־משמעית למה לא פירקנו את הסוכה? אין לי, אבל פשוט לא הרגיש נכון לפרק את הסוכה. אני מרגיש שאנחנו ב־HOLD, פאוזה על החיים שלנו. רוב הזמן הייתי במילואים בעזה, ועכשיו מתארגנים להמשך, והמשפחה חזרה לבית הלל אחרי שפונתה למשך חודשים רבים”.
התרעות פיקוד העורף