המשך מערכת "חרבות ברזל" מגביר את הדיון הציבורי בעניין מטרות המלחמה. מטרות אלה הן גם המניע לנכונותם של הכוחות להתגייס וללחום. עיקר המחלוקת הוא המתח שבין שתי המטרות – הכנעת חמאס בעזה ושחרור החטופים. שתי התפיסות מוצגות תדיר כסותרות זו את זו, אך התמקדות מקצועית באתגר הניצב בפנינו עשויה להצביע על כך שלא קיימת סתירה כזו.
ברצועת עזה נמצא כעת ארגון שספג פגיעה קשה. הזרוע הצבאית שלו אינה מתפקדת כמערכת סדורה ופעיליו עברו לדפוסי גרילה. התשתיות שלו נפגעו משמעותית, גם יכולות הפיקוד והשליטה שלו נפגעו, ולמעשה מדובר כרגע בקבוצת טרוריסטים המחזיקה בבני ערובה ומנהלת משא ומתן על שחרורם. מצב זה שונה מהותית משהיה לפני שנה וחצי. אז, ישראל הייתה בעיצומה של מלחמה בכמה חזיתות, כשהחזית הצפונית הייתה המאיימת ביותר. מציאות זו דרשה כוחות רבים והקשתה על ריכוז המאמץ בעזה. כיום, חיזבאללה מנוטרל מערכתית ומבצעית, ובצפון הארץ שוררת הפסקת אש.
בתחילת המערכה בעזה היו לחמאס הנהגה מתפקדת, ביצורים רבים מעל לקרקע ומתחתיה, עשרות אלפי לוחמים מאומנים במסגרות סדורות ומלאי רקטות ומרגמות המוערך בעשרות אלפים. השלב הראשון במערכה התמקד בפגיעה ביכולות האויב ובהסרת האיום המיידי. במהלך שלב זה התאפשרה מעת לעת השבת חטופים כתוצאה מלחץ מבצעי על חמאס.
בשלב הנוכחי הנסיבות האסטרטגיות והמערכתיות השתנו לחלוטין. כעת זהו אירוע מיקוח ממוקד, ותכלית הפעולה הצה"לית במצב זה היא חילוץ בני הערובה והכנעת גרעין הטרור שמחזיק בהם – שניהם יחד. לתהליך זה יש כללים: מתנהל משא ומתן כשהאויב נצור ומכותר, תוך התפשרויות טקטיות שמטרתן חילוץ בני ערובה.
אירוע מיקוח מסתיים כשכלל בני הערובה מחולצים, וקבוצת הטרור נכנעת או מחוסלת. מובן שלא ננהל משא ומתן לנצח, וגם לא נקבל מציאות שבה קבוצת הטרור תישאר במקומה בסוף המהלך. לכן, מאמצי התמרון של צה"ל יתמקדו כעת בלחץ מרבי על חמאס בהקשר של בני הערובה, בצמצום האספקה לחמאס עד ניתוקו ממנה, ובמוכנות של כוחות מיוחדים לפעולת חילוץ אם תהיה הידרדרות במצבם של בני הערובה.
רבים אינם מגיעים לשיח בנושא מטרות המלחמה מנקודת מבט רציונלית ולוגית, אלא בעיקר מנקודת מבט רגשית, המושפעת גם מלוחמה פסיכולוגית ממוקדת של חמאס. מכאן שלא קיימת סתירה מהותית בין מטרות המלחמה, אלא מתח מובנה בין רציונל לרגש. הדילמה האמיתית במצב הנוכחי היא כמה זמן עוד ניתן לאירוע המיקוח להתנהל בטרם נפרוץ בכוח.