הסוחר: הסודות של האלוף שמכר נשק ישראלי לעולם השלישי

לא זו בלבד ששקד זוכר עסקאות נשק שהכניסו לשלושת השותפים כסף רב, היום הוא לראשונה מביע חרטה על העיסוק במסחר בנשק. ״אף פעם לא היו לי ייסורי מצפון״, הוא אומר, ״אבל היום, כשאני בן 85, אני חושב שלא הייתי צריך למכור נשק. אומנם מכרתי רק על פי אישורים של משרד הביטחון ואני אכניס פליק בשיניים למי שיגיד אחרת, אבל לא הייתי צריך לעשות את זה, אתה אף פעם לא יודע לאן הנשק שאתה מוכר יתגלגל".

"קרה לי שמכרתי נשק למדינה באפריקה כדי שתוכל להגן על עצמה מפני אויביה, ואז התברר שהם יורים בנשק הזה אחד על השני או מוכרים אותו למקומות שלא הייתי רוצה שיגיע אליהם, פעם אפילו קיבלתי על הראש ממשרד הביטחון, קראו לי למשרד ואמרו לי להפסיק עם מכירת נשק למדינה מסוימת״.

זה לא נקי

בדירה קטנה, מבהיקה מניקיון ושטופת שמש בבית דיור מוגן בכפר סבא, שאליו עבר לפני חודשים ספורים, שקד מהסס אם לדבר על המסחר בנשק. ״אף פעם לא דיברתי על זה״, הוא מסביר, ״לא הרבה אנשים ידעו שאני עושה את זה. זה האופי שלי, אני לא אוהב לדבר״.

הוא בכלל העדיף לעבוד כיועץ ביטחוני, ״מדינה אפריקאית ביקשה שאסייע לה למגן את הגבולות, הקמתי גדר סביב כל המדינה, הרווחתי המון כסף, הייתי יועץ בי¬טחוני בפן, אבל גם מכרתי נשק״.

"לא הייתי צריך למכור נשק" עמנואל שקד. צילום: רענן כהן

הוא לא זוכר איך הגיע לגורודיש, בראיון עם אדם ברוך ב־87׳ גורודיש סיפר שהם הכירו בצבא כששקד היה קצין צנחנים וחי"ר ראשי והוא, גורודיש, היה ראש מה"ד. "הקשר אז נוצר על בסיס של שני פורשים מהצבא. הוא בחור טוב. ישר״, העיד גורודיש על שקד.

במחצית שנות ה־70 הם היו שני גנרלים בדימוס, מוכים וחבולים. האלוף גורודיש הודח מתפקיד אלוף פיקוד הדרום בעצם ימי המלחמה והועבר למרחב שלמה, ועדת אגרנט מצאה שיש לו ״חלק ניכר״ באחריות למצבם של כוחות צה״ל בדרום.

באפריל 76׳ הוא פרש מהצבא ולא הצליח למצוא עבודה שראויה למעמדו. לדבריו, משה דיין שהיה שר הביטחון זרק אותו לכלבים, ״היה רע, בן אדם, היה לי רע״, הוא אמר בראיון לאדם ברוך, ״נולדתי בצבא והחיים הצבאיים היו בשבילי יותר מקריירה. זה היה בית, כך שאני עובר משבר״.
 

תת אלוף שקד היה קצין צנחנים וחי״ר ראשי, וככזה פיקד על מבצע אביב נעורים שנערך באפריל 1973 כשלוחמים מיחידות מובחרות הרגו שלושה מבכירי הפת״ח בביירות. שני לוחמים ישראלים, אבידע שור וחגי מעין נהרגו, ארבעה אחרים זכו בעיטורים, אמנון ליפקין-שחק ומנחם זוטורסקי קיבלו את עיטור העוז, רפי איל ואהרון סבג קיבלו את עיטור המופת. אהוד ברק השתתף במבצע כשהוא מחופש לאישה.

״ברק היה טוב אבל לא טוב מאוד״, אומר שקד, ״ולכן המלצתי שאחרים יקבלו את האותות והוא לא יקבל כלום״. אחרי המלחמה הובטח לשקד תפקיד אלוף פיקוד הצפון, אבל הרמטכ״ל, דוד אלעזר, שהיה חברו הטוב, פרש מהצבא בעקבות דוח ועדת אגרנט שקבע שהרמטכ״ל נושא באחריות אישית בעניין הערכת המצב לפני המלחמה ובעניין מוכנותו של צה״ל.

מחליפו, מרדכי גור, לא מילא את הבטחתו של אלעזר לשקד, וב-74׳ שקד חלה ופרש מהצבא אחרי למעלה מ-20 שנות שירות וקבלת עיטור המופת על חלקו במבצע ירקון בסיני לפני מלחמת קדש.
 

שקד אומר שאחרי השנים הארוכות בצבא הוא החליט לעבוד מחוץ לישראל. ״רציתי להסתובב בעולם והתחלתי לחפש חברים שאוכל למכור איתם נשק, אני הרי הבנתי טוב מאוד בכל מה שקשור למלחמה״. את עסקת הנשק הראשונה הוא עשה עם ספרד, גורודיש לא היה מעורב באותה עסקה.

״היה לי חבר ספרדי, נסעתי לבקר אותו, הוא אמר שהם צריכים נשק אז מכרתי לו נשק. לא מכרתי מכנסיים או נעליים, מכרתי נשק וידעתי מה אני עושה. אומנם בהתחלה אמרתי לעצמי: אל תמכור נשק, אל תיגע בזה, ולא עשיתי הרבה נשק, אבל אחר כך הגעתי למסקנה שזה בסדר אם יש לי אישורים״.

חברו הטוב, הרמטכ״ל לשעבר אלעזר, הוא אומר, לא הביע תרעומת על הכיוון שאליו הלך שקד. ״הוא אמר לי שאם אני עובד עם אישורים, אין לו בעיה עם זה״.
 

ביחד עם גורודיש הוא עבד באפריקה ובדרום אמריקה. שקד זוכר איך החליטו ביחד ״למכור את מה שאנחנו רוצים, למכור הכי טוב שאפשר". בראיון לאדם ברוך, גורודיש היה הרבה יותר מעורפל, התפתל רבות ולא היה מוכן להודות שהוא סחר בנשק. הוא סיפר שראש הממשלה, יצחק רבין, שאל אותו מה יעשה עכשיו כשהשתחרר מהצבא. גורודיש ביקש רישיון להקמת בית חרושת לאקדחים, "אחרי מספר שבועות קיבלתי את הרישיון, זאת אומרת רבין ניסה לעזור. מה פתאום אקדחים? חוץ מנשק לא ידעתי שום דבר. זה נשק. זה שוק אזרחי. זה, אתה יודע, יותר נקי קצת".
 

גורודיש ניסה למצוא משקיעים אבל בסופו של דבר מאמציו לא נשאו פרי. השותפות שנרקמה בינו לבין שקד, פלאטו־שרון והקלן אברהם פילץ, הייתה רצינית יותר.

״החלטנו לעסוק בייצור נשק ישראלי לארצות זרות״, הוא אמר לברוך, ״אני חושב שהייתי מבין האלופים המשתחררים סוחר הנשק הראשון, אני אומר זאת עם אירוניה, שלא תהיה טעות. מהר מאוד הבנתי שעסקי נשק זה לא דבר נקי. לא רציתי להיות סוחר נשק. בן אדם מסיים 30 שנות שירות בצה״ל ומגלה שהוא לא יודע מה לעשות בחיים האזרחיים, שהוא לא מבוקש, שיש לו פנסיה קטנה, גרו־ שים, ושהממשלה שבדרך כלל דואגת לא־ לוף, נותנים לו תפקיד ממלכתי כזה או אחר,

לא מסתכלת לכיוון שלו. שום הצעה. אנשי דיין התנגדו להעסיק אותי. כן, התנגדו בפועל, תקשיב לי, תקשיב ותאמין ותבין. לא נתנו לי לסחור בנשק. אני לא יכול להגיד לך לאיזה ארצות מכרתי נשק או רציתי למכור. היו נגדי, לא נתנו לי לעשות עסקאות, חסמו אותי. עזבתי את סחר הנשק״.

שקד, בניגוד לגורודיש, דווקא זוכר היטב את המסחר בנשק. בקיסרות המרכז אפריקאית הם נפגשו עם הקיסר ז׳אן בדל בוקאסה, שעלה לשלטון ב־65' בעקבות ניסיון הפיכה, הכריז על עצמו כעל קיסר ושלט במדינה האפריקאית במשך 14 שנים שכללו רצח של יריביו הפוליטיים באמצעות השלכתם לאריות.

גורודיש ומטוס תובלה צבאי מדגם "ערבה" מתוצרת ישראל. צילום: נאור רהב

בוקאסה רצה רובי גליל ומטוסי ערבה אבל לא היה מוכן לשלם, הוא דרש שמדינת ישראל תמכור לו את המטוסים באשראי או תמורת קפה ועצים, ״אבל אף אחד לא סמך עליו בעולם״, אמר גורודיש לאדם ברוך. בוקאסה שרצה את גורודיש לצדו והבין שעסקת המכירה של מטוסי ערבה לא תתממש, הציע לגורודיש זיכיון לכריית יהלומים, ״אז האמנתי שיהלומים יודעים איפה זה, באים לשטח, מתכופפים, לוקחים אותם. גדלתי על הסיפורים של אוצרות המלך שלמה״, אמר גורודיש לאדם ברוך.
 

את אוצרות המלך שלמה גורודיש לא מצא בקיסרות המרכז אפריקאית, אבל יחד עם שקד הוא מכר נשק למדינות אחרות באפריקה. ״הצלחנו למכור. לא תמיד הסכמתי למכור״, נזכר שקד, ״היו מקרים שסירבתי למכור נשק למדינות שהיה חשש שהנשק שהן יקנו מאיתנו יופנה בסופו של דבר נגדנו. פעם מכרתי למישהו שהעביר את זה הלאה והחלטתי לא לעשות את זה יותר. היו כמה מקומות שהשתמשו בנשק שאנחנו מכרנו להם לדברים שאני חשבתי שאסור לעשות, אבל לזה אני לא רוצה להיכנס״.
 

״כן, זה מאוד הטריד אותי״.
 

״לי זה לא הפריע״.
 

יואל גונן, אחיו של גורודיש, זוכר את השותפות בין השלושה. ״אני לא הייתי מכנה את אחי סוחר נשק״, הוא אומר, ״זה מינוח לא נכון, אולי יותר נכון להשתמש במילים 'יועץ צבאי'״.
 

״הוא לא הצליח למצוא בישראל עבודה,  אז הוא הלך למכור את הידע שלו. הוא הגיע לקיסרות המרכז אפריקאית כדי למכור נשק וקיבל שם זיכיון לכריית יהלומים. הוא לא מכר שם נשק אלא עסק בכריית יהלומים, וכל מה שקרה מסביב, את זה אני לא מכיר ולא יודע״.

גם שמואל פלאטו שרון זוכר מסחר ער בנשק. גורודיש אמר עליו שהוא אדם סימפתי, ״דיבר יידיש״. פלאטו שרון זוכר את הצרות שאליהן נקלעו גורודיש ושקד. ״מכ¬רנו נשק באפריקה ובדרום אמריקה״, הוא אומר. לדבריו הוא הקים חברה למסחר בנשק בשם ״נמד״ אחרי מלחמת יום הכיפורים, בשותפות שווה עם שקד ועם גורודיש.
 

״לי היו 50% בחברה ולהם היו 50%״, פלאטו שרון מספר. ״גורודיש ושקד באו אלי ואמרו לי שרבין מבקש שאארגן איתם את החברה. הם הבטיחו לי שהם יקבלו נשק ישראלי שאותו ימכרו באפריקה. הם הפסידו את העבודה שלהם אחרי מלחמת יום הכיפורים ורבין רצה לעזור להם. גם הוא בעצמו דיבר איתי על זה״.
במשך שנה וחצי הם עבדו ביחד. ״הם מכרו נשק אבל לא נשק כבד. אחרי שנה וחצי הייתי קצת עייף מהחברה, מפני שהיא עבדה בצורה כזאת שבמשך למעלה משנה. הם לא עשו שום דבר ואז בתוך חודשיים פתאום הם עשו ביזנס והכניסו בבת אחת הזמנות לנשק בסכום של 40 מיליון דולרים. הרווח היה כל כך טוב שאני לקחתי את כל הכסף שהשקעתי בחברה, שני מיליון דולר, ועוד נשארו בקופה אחרי הרווחים 1.8 מיליון דולרים".

"אמרתי להם קחו את המניות שלי בחינם, אני יוצא. לא רציתי שתעבור עלי עוד שנה וחצי כזאת שאין בה רווחים. הם לקחו את הכסף ואת החברה וצ'או במבינו אני הייתי בחוץ. אחר כך הבנתי שהם ניסו להמשיך למכור נשק אבל לא הרוויחו, ואני אמרתי תודה לאלוהים שנתת לי לצאת מזה״.

״זה לא הפריע לי, כי אם אנחנו לא נמכור נשק,מישהו אחר ימכור, ומלבד זאת אני השתמשתי בכסף למטרה טובה, כל חודש אני עוזר ל־20 אלף בני אדם, קשה להבין איזה צרות יש במדינה הזאת וכמה אנשים זקוקים לעזרה״.
 

שקד זוכר שהוא הרוויח הרבה כסף מעסקאות הנשק, "אבל לא זה היה המניע. כשהייתי בצבא נפצעתי, כולם אמרו מנו כבר לא יהיה גיבור, ואני אמרתי שקו לי בתחת אני עוד אהיה נמר, חזרתי לשירות צבאי אבל יש לי אחוזי נכות שמהם אני מקבל קצת כסף ממשרד הביטחון. עם הכסף שהרווחתי מעס־ קאות הנשק נסעתי לחוץ לארץ, טיילתי בכל העולם ונתתי מתנות לילדים ולנכדים".
 

הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה, שלוש בנות ובן, יש לו תשעה נכדים, "עם אחד מהם נסעתי לא מזמן לאפריקה, בלי נשק ובלי כלום, סתם טיול, היה נהדר".

השותפות בינו לבין גורודיש, הוא אומר, התפרקה אחרי זמן מה. "הפסקתי לעשות איתו עסקים, מפני שלא רציתי כל הזמן להתווכח ולריב איתו.

הוא עשה דברים שלא הייתי מוכן להם או שהוא אמר שהוא עשה דברים למרות שבסופו של דבר התברר שהוא לא עשה אותם, או שהוא עשה דברים שלא יצא מהם שום דבר. שמחתי שהשותפות התפרקה, הוא כבר היה אדם אחר. באתי לאפריקה לבקר אותו.

הוא לא רצה שאבוא ואמר לי: 'מנו, אני לא עושה שום דבר, אין טעם שתבוא לבקר אותי'. בכל אופן נסעתי. אני הכרתי אותו כאדם יודע כל ואמיץ מאוד, אבל בתקופה האחרונה הוא היה מדוכא ומיואש. זמן לא רב לפני שהוא מת דיברתי עם רופא ממכרי  ותיארתי לו את מצבו של גורודיש, הוא אמר שיש לו תחושה שהוא לא יחיה עוד הרבה זמן, וזה באמת מה שקרה״.

אחרי שהשותפות התפרקה שקד עבר לעבוד בחברה לייעוץ ביטחוני והיה מרצה מבוקש בארצות הברית לנושאי ביטחון. לאחרונה השתתף בכמה פעילויות שלום ואף חתם על עצומה הקוראת לממשלה הבריטית לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית.

״מאז שאני זוכר את עצמי החזקתי בדעה שהפלסטינים זקוקים למדינה משלהם, בעבר נסעתי לא אחת לשטחים, ניסיתי לסייע לפלסטינים שהמתנחלים פגעו בהם. מה שקורה היום לא יביא אותנו למקום טוב, אבל בשנים האחרונות אני מתעסק בזה קצת פחות, יש לי תחושה שאני לא אצליח לשנות שום דבר״.
 

גורודיש נשאר באפריקה וידע תלאות רבות. עשר שנים לפני שנפטר נקלע לסכסוך עם הממשלה בקיסרות המרכז אפריקאית שטענה שהוא חייב לה מסים בגובה של מיליוני דולר, הוא נכלא במעצר בית, ומדינת ישראל הפעילה את ממשלת בלגיה בניסיון לסייע לו.

גם בארץ היו לו חובות, אחיינו תבע אותו בבית משפט בתל אביב בדרישה לתשלום חוב של כעשרת אלפים דולרים אחרי שלטענתו עבד כמאבטח במכרה היהלומים של דודו באפריקה ולא קיבל תשלום. גורודיש טען להגנתו שבמהלך שהותו של האחיין באפריקה נגנבו ממנו 300 אלפי דולרים.

בית המשפט פסק לטובת האחיין. לאדם ברוך סיפר גורודיש שכבר שנתיים הוא לא שולח כסף הביתה, ״אין לי״, הוא אמר. ״אם כל זה לא היה קורה, הייתי עכשיו אחרי רמטכ״ל, מנהל מחלקה בכור״.
 

במרץ 91' גורודיש נפטר מהתקף לב במילנו. הוא קבור בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, ״הייתי ברכבת שנסעה קדימה״. הוא אמר לאדם ברוך ארבע שנים לפני שנפטר, ״והרכבת הזו עזבה אותי באמצע הדרך״.