אין ספק שכל אדם היה רוצה להגיע למצב שבו הוא גם מגיע לגיל 98, וגם יש לו מישהו שיכתוב לו ברכה מלאת תשוקה שכזו. אחת לכמה זמן סבתי נוסעת לבקר את ריימונדה ואת בתה סוהא בביתן במלטה. הדבר המדהים שאי אפשר להתעלם ממנו, הוא שבכל ביקור שלה נוצרת סיטואציה הזויה למדי, שבה שתי נשים, שהבעלים שלהן נלחמו זה בזה (משה דיין מצד אחד, יאסר ערפאת מצד שני), יושבות אחת עם השנייה ומנהלות חברות אמיתית מלב אל לב. כלומר, אי אפשר להתעלם מזה שסבתי וריימונדה וסוהא הן ההוכחה לכך שהאנושיות גוברת על הסכסוך הלאומי, ואי אפשר לא להניח, שאם הן יכולות להסתדר זו עם זו בצורה מופלאה, גם העמים עצמם יכולים להסתדר. לא בהכרח בצורה מופלאה, אבל להסתדר.
״כן, והוא נישק אותי שלוש פעמים. זה היה כשבאתי לבקר את סוהא בעזה. הוא שמע במשרד שאני אצל סוהא, הגיע במיוחד, וסיפר לי שהוא תמיד העריך את משה ואת גבורתו״.
״לא ידעתי את זה״, אני משיב לה, ״אבל אני בהחלט יודע שהמוות של זוריק הוא אירוע טראומטי במיוחד במשפחה. את זוכרת את היום הזה?״. ״ודאי שאני זוכרת״, היא אומרת, ״נסענו משה ואני להביא אותו (את גופתו) מתל יוחנן״.
אני זוכר שכשאבי נפטר בחודש מאי, במשך השבעה הגיעו לביתה של סבתי לניחום אבלים כל מי שהיו חלק מההיסטוריה הארץ ישראלית - ממאיר שמגר עד לשמעון פרס וכן הלאה, אנשים שכלל לא ידעתי שסבתי מכירה ושקשורה אליהם. זה חלק מהיופי והפלא בסבתא הזאת, מה שהיא מספרת זה עוד הגרסה הצנועה של השתלשלות חייה.
לא יכולתי לעצור בעדי. מיד קפצתי ואמרתי: ״סבתא, הבן אדם הזה מצא את אייכמן בסוף של בואנוס איירס, נראה לך שהוא לא ימצא איפה הוא חנה?״. ״זה ממש לא אותו הדבר״, אמרה לי ברוגז אופייני.
כשחזרתי הביתה מהשיחה עם סבתי חיפשתי את השירים השונים שהוא כתב לה לימי ההולדת וקראתי אותם. במיוחד כבש אותי שיר אחד שכתב לה עוד כשהייתה צעירה ומלאו לה 93.
התרעות פיקוד העורף