בחודש שעבר, כשציינו 40 שנה למותו של סמל איתמר בן-דוד, לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג בפריצה לשחרור בני הערובה במלון סבוי בת"א, הופתעו הנוכחים לשמוע הקלטות שעשה אזרח ששהה ברחוב, עד לפריצה שבסיומה נהרגו שמונה אזרחים ושלושה חיילים.

בסלילים הישנים שומעים את כוכבה לוי, אחת מאורחות המלון, שבשל העובדה שידעה ערבית שימשה כמתווכת בין החוטפים לבין רובי פלד, לוחם הסיירת. מיד אחר כך ניתן להאזין לקולות הקרב הקשים שבסיומם נהרג, בין היתר, אל"מ עוזי יאירי, מפקד הסיירת לשעבר ומח"ט הצנחנים. 
 

"זה העלה בי זיכרונות", אומר ח"כ אל"מ (במיל') עמר בר-לב, שנכח באזכרה. בזמן ההשתלטות על מלון סבוי היה בר-לב קצין צעיר בסיירת מטכ"ל, רק בן 21, שלקח פיקוד על אחד מצוותי הפריצה. 
 

"לא ידעתי על קיומן של הקלטות ולכן זה מרגש", מוסיף מי שברזומה שלו ניתן למצוא גם את מבצע אנטבה ופיקוד על הסיירת בשנות ה-80. "אני זוכר את הצורה שבה כוכבה ורובי ניהלו את המשא ומתן. כוכבה לא הייתה אשת מקצוע בתחום ובלטו האומץ, התבונה והיכולת שלה להעביר פרטי מודיעין חשובים. בקלטות שומעים אותה, למשל, מדווחת באיזו קומה נמצאים בני הערובה. היא אפילו הוציאה את אחד הפצועים החוצה וחזרה למלון. הייתה לה תחושת אחריות יוצאת דופן. היה צריך לתת לה ציון לשבח".
 

מפקד הסיירת באותם ימים, תא"ל (במיל') גיורא זורע, פחות נרעש מגילוי הקלטות. "אחד הקליט אז הקליט", הוא אומר. "הקלטות הרציניות שמורות איפשהו בצבא ושם אפשר להבין בדיוק מה קרה באותו לילה. מה שצרוב אצלי מהאירוע, ואמרתי זאת בסוף התחקיר, שאת המחבלים צריך לפגוש בשטח שלהם ולא לחכות שיגיעו לתל אביב. צריך לדעת איפה הם נמצאים ולדפוק אותם בבסיסים שלהם, שלא יהיה להם כוח לבוא אלינו".

"המשימה הייתה ברורה"

האירוע התרחש ב-5 במרץ 1975. שתי סירות גומי ועליהן שמונה מחבלים, חברי פת"ח, הגיעו לחוף ימה של תל אביב, לפינת הרחובות הרברט סמואל ויונה הנביא. סיור משטרתי שגרתי ראה אותם ופתח באש לעברם, סירה אחת עלתה באש, אבל המחבלים המשיכו בדרכם לזרוע הרס וחורבן.
 


ליוותה פצוע אל מוץ למלון וחזרה לשבי המחבלים, כוכבה לוי. צילום: שמואל רחמני
 

בהתחלה ניסו המחבלים לפרוץ לקולנוע סינמה 1 הסמוך, אבל כשלא הצליחו הגיעו למלון סבוי ששוכן ברחוב גאולה וריכזו את בני הערובה בקומה העליונה, כשהם ממלכדים את החדר. הדרישות שהגיעו מהמחבלים המבוצרים היו גדולות. הם דרשו שחרור 20 מחבלים בכירים ומטוס שיוציא אותם בשלום. במקרה ולא יענו תוך ארבע שעות, הודיעו, בני הערובה יוצאו להורג.
 

זה היה רק אחד מאותם אירועי פיגוע מיקוח שזעזעו את המדינה באותה תקופה. אחרי הפיגוע בנהריה ביוני 1974, שבמהלכו חדרו מחבלים דרך הים והרגו שלושה אזרחים וחייל אחד; מחבלים שחדרו מירדן לבית שאן בנובמבר של אותה שנה, ורצחו ארבעה תושבים, ואולי הפיגוע הזכור מכולם- הטבח בבית הספר במעלות בחודש מאי 1974, שבמהלכו נהרגו 22 בני ערובה.
 

לוחמי סיירת מטכ"ל שהגיעו לחוף הים בתל אביב באחת לפנות בוקר ידעו שאין להם שתי אופציות. "שאנחנו ניכנע? אל תגזים, מדובר בצה"ל בלב תל אביב", זורע לא הבין את השאלה. "אמרו שיש חטופים במלון וצריך לחסל את המחבלים, וזה מה שעשינו".
 

"התכוננו ותמיד מתכוננים לסוגים שונים של אירועי פיגוע מיקוח, גם על הפתעות כאלה", הסביר בר-לב. "היינו עושים תרגילי פתע שמעירים אותך באמצע הלילה, מקפיצים לאיזה מקום וצריך לבצע. אלה דברים שעושים כל הזמן".


מבחינת איש צבא, מה התרחיש הקשה ביותר?

"במקרה כזה היוזמה היא של הצד השני, והאירוע מתרחש במרכז עיר גדולה. המחשבה היא לאיזה בניין להיכנס ומתי, איך הבניין בנוי ומה קורה שם. כל השאלות האלו חשובות מבחינת הכוח שאמור להתמודד עם הנושא. אירוע כזה יכול להיות בתל אביב, באנטבה, או בדמשק. באירוע פתאומי כזה זו כמעט אותה רמת אי וודאות. המשימה שלנו הייתה ברורה ולא חשבנו שאולי נגיע לעמדות פריצה ולבסוף האירוע לא יסתיים בפריצה. היה ברור לנו שזה יסתיים בכניסה למלון".

לא נכנעים 

בקלטות שומעים את קולה הברור של כוכבה לוי שדיברה בקור רוח מעורר השתאות עם אנשי הצבא והעבירה להם נתונים מהחדר הממולכד. זורע, מפקד היחידה, זוכר איך מנהל המלון נתן להם תרשימים של הבניין בכדי להאיר מעט את הדרך. "זה היה בניין בן ארבע קומות: קומת קרקע, שתי קומות של חדרים וקומת גג קטנה", הוא משחזר. "ידענו שיש הרבה מחבלים, אבל לא ידענו את מספרם. ארבעה כוחות פעלו מכיוונים שונים, כשכל אחד מהם יכול היה להשלים את המשימה לבד".
 

בר-לב לא שוכח את חלקו: "התפקיד של הכוח שלי היה לפרוץ מהחלק האחורי של המלון. התגנבנו בין הבתים השכנים והגענו לאולם אירועים, שממנו היינו אמורים להיכנס. בפיגועי מיקוח אתה לא מטהר חדר אחר חדר כמו בלוחמה בשטח בנוי. אתה רץ בשיא המהירות לאזור שבו אתה חושב ששם נמצאים בני הערובה, בשביל לשחרר אותם. הזמן הוא מאוד קריטי: זה עניין של שניות ספורות בין רגע הפריצה עד הרגע שבו המחבלים אולי יתחילו לירות. יש סיכון, ולצערנו זה בדיוק מה שקרה".
 

במהלך הקרב נהרגו כל שמונת המחבלים שהשתלטו על המלון. "כוח שהגיע עם סולם מגג הבית הסמוך הרג מחבל", מספר זורע. "בקומה הראשונה נהרגו שניים, עוד שלושה בקומה השנייה ואחד נהרג על ידי צלף שלנו מיד אחרי שנפתחה אש. המחבל השמיני היה מכוסה בהריסות של פיצוץ חומר הנפץ. מצאו אותו בבוקר".


מפקד חושב פעמיים אם לשלוח חיילים לאירוע כזה?

"מכל אלף בחורים שרוצים להגיע לסיירת מטכ"ל, מתחילים 30 מסלול ומסיימים 12. יש חבר'ה טובים ויש משימה שצריך לבצע".




לוחמי סיירת מטכ"ל לפני הפריצה למלון.  צילום: שמואל רחמני


עם פריצת החיילים פוצצו המחבלים את החדר הממולכד, שמונה בני ערובה נהרגו. שלושה חיילים איבדו את חייהם במהלך הפריצה: טוראי משה דויטשמן, חייל גולני שהיה בחופשה ונקלע למקום; סמל איתמר בן דוד, לוחם הסיירת; ואל"מ עוזי יאירי, שהיה אז סגן ראש חטיבת המחקר למודיעין ומבצעים.
 

יאירי אומנם פיקד בעבר על סיירת מטכ"ל, אבל לא היה אמור להשתתף בפריצה למלון. עם השנים נודעו מספר גרסאות שניסו להסביר את החלטתו, בין היתר היו אלו תיאוריות פסיכולוגיות על המצב שבו היה שרוי איש הצבא המהולל לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה הגדוד עליו פיקד נקלע למארב ו-38 חיילים נהרגו.  
 

"למה הוא לא היה צריך להיות שם? הוא היה בתפקיד באמ"ן", מבהיר זורע. "יאירי נכנס לבניין רק אחרי שהכוחות נכנסו. הוא פעל בשיקול דעת, עשה זאת בזהירות ולא התפרץ ראשון. אבל בגלל שעבדנו מהר והיה אבק מהפיצוץ, לא זיהינו מחבל אחד שהתרומם והרג אותו ואת איתמר בן דוד".
 

גם אחרי 40 שנה, הפיגוע במלון סבוי נותר כאירוע טראומטי. הוא הוכיח שלא רק אזור הגבול בסכנה, אלא גם תל אביב נמצאת על הכוונת ואפשר להגיע אליה גם דרך הים. "הפעולה במלון סבוי מסמלת את חיזוק עמדתה של מדינת ישראל באותה תקופה, שהיא לא נכנעת למחבלים", אומר בר-לב. "זה היה הישג חשוב, למרות שברמה האנושית המחיר היה מאוד כבד. אומנם עוד היו מספר אירועי פיגוע מיקוח לאחר מכן, אבל בסדר גודל הזה הם נעלמו. המדיניות של ישראל הוכיחה את עצמה והראתה למחבלים שהשיטה שבהם הם נוקטים לא תגרום לנו להיכנע".
 

זורע עדיין לא רואה את הסוף. "חלק מהמחבלים יוצאים היום מהשטחים המוחזקים, מהגדה והרצועה", הוא אומר. "הם מתארגנים שם ולא צריכים להגיע דרך הים. יש פה ושם פיגועים שיכולים להתגלגל לפיגוע של בני ערובה. זה לא קרה בשנים האחרונות, כי יש להם שיטות אחרות. היום פלסטיני עולה על טרקטור מבלי שאף אחד שלח אותו, והורג יהודים. רק בקיץ חטפו ורצחו שלושה בחורי ישיבה, ואפילו אירוע של בחור לא אחראי שנעלם באזור חברון הקפיץ את כולם והוכיח שיש עדיין חשש מאפשרות כזו. זו מלחמה ארוכה ומתמשכת".