"אני רואה לנגד עיני תמונות. תמונה אחת. אלה הן שניות בעצם, רק שניות, שניות של פרידה חטופה שאחריה אמי הסתובבה והתחילה להתרחק לעבר הבתים האפורים האלה של המחנה. היא לבשה שמלה דקה שהתעופפה בדוח הקלה ואני ראיתי אותה הולכת ומתרחקת".

"ציפיתי שתסובב את ראשה, ציפיתי לסימן כלשהו. אמא לא סובבה את הראש, והלכה, הלכה עד שהפכה לנקודה בקצה האחר, נקודה שידעתי שהיא אותה שמלה דקה של קיץ, ונעלמה. אינני יודע כמה זמן נשארתי עומד באותו מקום. לא יכולתי להבין, תהיתי כל הזמן על פשר החידה הזאת, על קשיחות הלב הזאת שבה התרחש האקט הזה, שאחריו באה אותה היעלמות איטית שהפכה רק לנקודת צבע. מאז אני תוהה, ותוהה עד עצם היום הזה: מדוע לא הסבה את ראשה, לפחות פעם אחת...״ (אוטו דב קולקה, ״נופים ממטרופולין המוות״).

איתי הרשקוביץ הוא צעיר בן 30, נשוי ואב לתאומים בני שבעה חודשים. הוא עובד כמעצב גרפי בחברת סטארט־אפ. קובי חסון הוא בן גילו, נשוי לירדן. שניהם לומדים hit, מכון טכנולוגי חולון, בפקולטה לעיצוב במסלול לתקשורת חזותית ומתמחים במדיה אינטראקטיבית. אוטו דב קולקה הוא היסטוריון בעל שם עולמי בן 82 ופרופ' אמריטוס מהאוניברסיטה העברית, חוקר האנטישמיות המודרנית מהעת החדשה המוקדמת ועד לגילויה הנאצי ב"פתרון הסופי". המציאות הישראלית הפגישה בין השלושה דווקא סביב אותם רגעים בלתי ניתנים לתפיסה - לא של הדעת ולא של הלב - הרגעים שבהם נקרעו זה מזה קולקה ואמו.
לרגעים הללו, שקולקה עטף במילים ספורות, מדויקות ומפלחות, בחרו הרשקוביץ וחסון לתת ביטוי ויזואלי. בסרטון שיצרו שזורים רגעים מהמלחמה, בסצינה יומיומית מושלמת לכאורה של הכנת ארוחת ערב במחנה ההשמדה, שמסתיימת בפרידה האיומה מכל, שאותה תיאר קולקה בספרו ״נופים ממטרופולין המוות" (ידיעות ספרים).

Testimony by Dov Kulka, Kobi & Itay project from Kobi Hasson on Vimeo.

   
הסרטון הוא חלק בלתי נפרד מפרויקט ייחודי של סטודנטים מהפקולטה לעיצוב hit ובבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ב"יד ושם", שמוצג כחלק מתערוכה חדשה על ילדים בשואה, ״ילדות בשואה - כוכבים בלי שמיים". במסגרת הפרויקט עוברים הסטודנטים תהליך של לימוד וחשיפה לנושא השואה על היבטיו הכלליים והאנושיים, לצד היכרות עם סוגיית ההנצחה ועיצוב הזיכרון ב"יד ושם".
״מטרת הפרויקט כפולה: יצירת שיח עכשווי בנושא השואה בקרב יוצרים צעירים ובניית פלטפורמה חינוכית חדשה באמצעות תוצרי הפרויקט, לעבודה הנעשית בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה", מסבירה מנהלת מגמת הדרכה בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ב״יד ושם״, מאשה פולק־ רוזנברג. דנה בן דוד, מנחת קורס מדיה ב־ hit, מוסיפה כי השנה מתמקד הפרויקט בסיפורים של הניצולים בהיותם ילדים בשואה, ״מדובר בסרטי אנימציה לסיפורי ניצולים אשר לא היו להם עד כה ביטוי או עדות ויזואלית".
כאבו של אלוהים
פרופ' דב קולקה יושב בחדרו באוניברסיטה בגבעת רם. החוקר המוערך, שהמציא בספרו לשון מטאפורית ייחודית כדי לתאר את המאורעות שהוא מסרב לכנות בתוקף "שואה" אלא "הפתרון הסופי", ראה רק אמש את הסרטון הנשען על אחד מהרגעים הקשים בספרו. כילד בן 10 זיהה את מה שהוא מכנה ״חוקיות המוות״. זה קרה בעת שגורש עם אמו ועם עוד כ־5,000 יהודים אל מחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו ממחנה טרזיינשטט, שהיה ״מחנה לדוגמה״, מהתלה נאצית מרושעת וערמומית שהוקמה לטובת ביקורי הצלב האדום ומראית העין.
מחנה המשפחות הוקם בספטמבר 1943, כ־200 מטרים מרציף הסלקציות וכ־400 מטרים מן המשרפות, ואת קורותיו עתיד לתאר קולקה ההיסטוריון. במרץ 1944 חוסלו בתאי הגזים כמעט כל דרי המחנה, להוציא חולים ורופאים בודדים שהיו בבית החולים במקרה והושארו בחיים לצורך הטעיית האחרים. בין החולים היו גם קולקה הילד ואמו. אחרי חיסולו הסופי של המחנה ביולי 1944 נמצאו כמה עשרות ילדים ובהם קולקה כשירים לעבודה. אמו, לעומת זאת, נשלחה למחנה הריכוז שטוטהוף. וזהו.
 

דב קולקה. צילום: יוסי זמיר

״הסרטון הוא התמודדות נפלאה. מצד אחד יפהפה, מצד שני תוקף אותך במקום הרגיש ביותר. זו יצירה בפני עצמה שממשיכה את הלשון המטאפורית שבספר. אין סבל או עינויים, אבל יש אימה גדולה״, אומר קולקה זמן קצר לאחר הצפייה בתוצאה המוגמרת, ״אתה צריך לחוות את הפרטים בלי להיכנס למוחשיות יתר, שהורגת את הקריאטיביות של המיתולוגיה מרחיקת הלכת״.

הסטודנטים שלו, רבים מכפי שאפשר לספור, וכן מרבית הקולגות מהקהילה האקדמית, לא ידעו על עברו, שכן דאג להנהיג הפרדה מוחלטת בין האישי לכללי, בין הסיפור הפרטי ל״פתרון הסופי״, מהכתמים השחורים והאפלים בהיסטוריה, אם לא האפל שבהם. את הקורס הפרונטלי הראשון באוניברסיטה העביר בנושא גרמניה הנאצית כדי להבין בשם מה פעלו הנאצים כפי שפעלו. ״לא השתמשת שנה שלמה בביטוי שואה״, הסב את תשומת לבו אחד המתרגלים הצמודים. קולקה לא התפלא.
את הזיכרון, פרי עיבוד לשל חלומות שהתפרצו אל המציאות בחסות הלילה, יומנים שכתב לאורך שנים ארוכות ומונולוגים שהקליט, עיבד לכדי ספר עטור שבחים שתורגם ל־17 שפות. הוא גילה שכמעט הכל סר למרותו של המוח האנושי, פרט לחלומות. לאלו ישות עצמאית, עיקשת ובלתי אמצעית. ״על החלום החוזר שפוקד אותי אני מדווח מילה במילה בתוך היומנים שלי״, אומר קולקה, ״בחלום אני מגיע לתוך המשרפה יחד עם כל חברי, וכולנו יודעים מה גורלנו. ברגע האחרון אני נמלט לתחנה עזובה ועולה על רכבת. הרמקול קורא בשמי ואני חוזר לאותו מקום. בכמעין מעגל קסמים, אני נמלט ומוחזר לשם. נמלט ומוחזר. אני חושב מדוע אני נמלט ולא מומת עם כולם, אבל יחד עם זה חי באותו הגורל ויודע שאשוב אליו״.
עד כמה באמת אפשר לערוך את ההפרדה?
 ״אמרתי גם לתלמידי שאנחנו צריכים לטפל בתקופה הזאת בכלים ההיסטוריים העומדים לרשותנו כמו לגבי כל תקופה אחרת. אולי זה נשמע כפרדוקס, אבל הייתי מהישראלים הראשונים שנסעו לחקור בארכיונים בגרמניה. פיתחתי שיח עם בוגרי הדור הראשון באוניברסיטאות בין ההיסטוריונים הגרמנים, והבנתי שצריך לטפל הן באידיאולוגיה ובמדיניות הנאצית, הן ביחס של האוכלוסייה הגרמנית כלפי אותה מדיניות והן בחברה היהודית עצמה ובהתמודדותה עם השלבים השונים״.
השיח המחקרי־היסטורי הוא אחד. והנפש?
 ״בתוך היומנים, החלומות והמונולוגים, שכל אחד מהם מתנהל במסוע אחר, ההיסטוריון נוכח כמעט תמיד. לכן הלשון שבחרתי אינה היסטורית או אמוציונלית. אין בספר תיאור של סבל אישי. השפה שהתפתחה באופן ספונטני באותם הטקסטים ושמדברת על חוקיות המוות, היא שפה של זיכרון, בהייה והתבוננות של ילד שאינו יכול להבין את המתרחש סביבו. זיכרון של אותה התבוננות דרך הפריזמה של הילד הגדול, שהוא גם היסטוריון. תלוי על חוטי התיל המחושמלים, המחשבה הראשונה שלי הייתה 'איך זה להיות מת'. הסקרנות הבלתי נלאית הביאה אותי לנסות להבין את הדברים ואת המתרחש בדרכים שונות".
בפרק האחרון בספרו הוא חולם את כאבו של האלוהים על מעשי שליחו האפל, זה שקיבל את האוטונומיה של הרוע. ״התחושה שלי, שהוא בחר בי והגן עלי במצבים הבלתי אפשריים והאבסורדיים ביותר, פעם אחר פעם, הייתה תשובה לנוכחותו של האל במקום ההוא, אבל כל מה שהוא הקרין היה הכאב הנורא של אין אונים, כי בשבילי, בן השיח היה השליח האפל", אומר קולקה. יומנים נוספים שכתב ימצאו אולי את ביטוים בספר המשך.
כניסה לחלום בלהות
זהו קצה קצהו של עולם שלם שנברא, נחרב כמעט עד היסוד של רוע בלתי מוסבר, נולד מחדש ונשזר בתוך עולמות אחרים. אך טבעי היה שהרשקוביץ וחסון ניגשו אל הפרויקט במעט חשש. ״עם זאת, במהלך העשייה הרגשנו שדווקא העובדה שאנחנו לא באזור הנוחות שלנו נתנה לנו יותר חופש ויצרה אצלנו תהליך שונה, פתוח ומעניין, תהליך שהשאיר אצלנו חותם משמעותי", הם אומרים, ״כשניגשנו לעדות של דב, ראינו אותה כעדות המפרקת את חוויית הפרידה לתמונות, לשניות, לרגעים, ומדברת על רצף פרטים המרכיב ביחד את זיכרון הפרידה. הבנו שאנחנו רוצים ליצור רצף סצינות מהירות שמדברות על ספק זיכרון, ספק הזיה, ולהעביר את חוויות המלחמה והפרידה מנקודת מבט של ילד".
העבודה על הסרט החלה במחקר ובחיפוש חומרים בארכיון "יד ושם" כדי ליצור עושר ומרחב ויזואלי, שיהיו רלוונטיים ככל האפשר לעדות ולמקום, אושוויץ־בירקנאו, ובפרט למחנה המשפחות, שהיה מעין עוף מוזר וניסה להציג תמונה נורמלית במציאות האכזרית. הם יזמו שיתוף פעולה עם הצלם ההודי אשיש גופטה, ששלח תמונות עדכניות באיכות גבוהה מהמחנות, תמונות שהצליחו להעמיק את המעברים בין העבר, ההווה וההזיה שבהם עסקו בסרט. בנוסף, הם נחשפו למכתבים ולעדויות של ילדים - חלקם ניצלו וחלקם נספו בשואה.
״הבהירות והרהיטות בהתנסחות של הילדים תפסו אותי קצת לא מוכן״, אומר הרשקוביץ, ״בימי הזיכרון בבית הספר התלוויתי לסבא שלי, שסיפר את הסיפורים הנוראיים שעברו על משפחתו ועליו בשואה. כיום כל יום זיכרון לשואה ולגבורה אני דבוק למסך, צופה בסרטים המביאים עדויות של ניצולים נוספים, אך מעט מאוד יצא לי להיחשף לסיפורם של הילדים בשואה".


קובי חסון ואיתי הרשקוביץ. צילומים: יח"צ
 
חסון אף הוא נכד לניצולת שואה, אלאונורה פייגלין, שהלכה לעולמה השנה. ״אמי השתתפה גם כדמות ראשית בסרט, וכך התווסף חלק נוסף לפאזל המשפחתי שהוא זיכרון רגשי ואישי עבורנו. במהלך העבודה הצטרפה עדותו של דב לעדויות של סבתא שלי ונעשתה מוחשית עבורי. סיפורים ששמעתי מסבתא לימדו אותי שיחד עם היותה אישה מדהימה וחזקה, זיכרונות אלו צרובים בה ומלווים אותה יום־יום.
״מצאתי את עצמי בזמן הצילומים מפחד, מפחד שהדבר הזה היה יכול לקרות לי. כשצילמתי את הסרט, יחד עם אמא, יכולתי לרגעים להיות שם איתה בתוך הסיפור בצורה מוחשית יותר. לראשונה קיבלתי הזדמנות לחוות, דרך פריטי תפאורה קטנים, את העדויות שתמיד שמעתי ממרחק מסוים. הפרויקט הזה אפשר לי להתחבר לסיפורים שלה, והיום חלק קטן ממנה נמצא בי והולך יחד איתי", מספר חסון.
מה הוביל אתכם לבחור בדברים של פרופ' קולקה?
הרשקוביץ: ״הירידה לפרטים והתיאור המפורט של רגע הפרידה משכו אותנו מהרגע הראשון וגרמו לנו לדמיין סצינות ותמונות ללא הרף. זה בדיוק הדלק שחיפשנו כדי להיכנס לפרויקט מורכב רעיונית, גרפית ונפשית. נוסף לכך, היה לנו חשוב לבחור בזיכרון של אדם שעוסק בזיכרון השואה ובהתמודדות איתו באופן יומיומי. העניין של החיים המלווים תמידית בזיכרון הוא נושא מרכזי בעבודה. ב'נופים ממטרופולין המוות' הוא מספר את סיפורו בזמן הווה, נותן את ההרגשה שהסיפור קורה עכשיו, ממש מול העיניים שלנו. ממש כמו נקודה קפואה בזמן שנותנת לדב את היכולת לתאר סיטואציות בצורה צלולה ועוצמתית, מלאה בפרטים״. חסון: ״ההרגשה בקריאת הטקסטים של דב היא של כניסה לתוך חלום בלהות. ידענו שעלינו לדייק בכל פרט ובכל פיסת מידע שנכניס אל תוך הסרטון, כיוון שדב נחשף בכמה שלבים לעבודה שלנו. זה יצר אצלנו קונפליקט מורכב וקשה לפיצוח: מצד אחד המספר הוא היסטוריון העומד על דיוק בעובדות, ומצד שני ניסינו להעביר את העומק ואת היקף הזיכרון והעדות הללו בדרך המקורית שלנו. הכניסה שלו לפרטים והתיאור המדויק של כל רגע מהפרידה הנוראית הזאת יצר אצלנו תחושה של אשמה".
אשמה?
״השואה היא אירוע שקשה לתפוס ולעכל.
זו אולי קלישאה, אבל כשעברנו על עוד עדות וקראנו עוד סיפור, הבנו עד כמה מדובר באירוע אדיר, מטורף ומורכב. רצינו להעביר את זה בכל שנייה בסרט וליצוק את המורכבות ואת העומס של מהלך המלחמה אל תוך סיטואציה בעלת זיקה יומיומית, כמו הכנת ארוחת ערב, סיטואציה שקרתה במחנה המשפחות והסתירה אמת שונה לחלוטין. רצינו להשתמש בפעולות המוכרות כדי ליצור חיבור לעדות ולמהלך המלחמה.
״האשמה נובעת מההרגשה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו את העובדה שאמא שלנו בחיים, שיש לנו קשר טוב איתה, שבכל רגע נתון אנחנו יכולים פשוט להתקשר אליה, לדבר איתה. ניסינו לתאר לעצמנו את הסיטואציה שבה, חס וחלילה, צריך ביום בהיר אחד פשוט להיפרד מאמא, בפעם האחרונה. מחשבה ושמעולם לא עברה בראש לפני, נכנסה ולא עוזבת אותנו עד עצם היום הזה״.