ארוחת ליל שבת בבית משפחת פרץ, משפחה המתגוררת בדולב שבמועצה האזורית מטה בנימין, יכולה להיחשב בקלות כמו תדריך פיקוד של בסיס קטן: מהבן הצעיר שהגיע בינתיים לדרגת סמל ועד לאב שטיפס עד לדרגת תת-אלוף, כמעט כולם בצבא או השתחררו זה מכבר.

האב, תא"ל ניסים פרץ, הוא ראש מנהלת צה"ל לנגב ואחראי למעשה להובלת הפרויקט למעבר בסיסי ההדרכה של צה"ל מצריפין שבשפלה ומאזור המרכז אל עיר הבה"דים שבנגב. האם, רב-סרן במיל' תרצה פרץ, הייתה קצינת בריאות הנפש (קב"נית) במגוון בסיסים ויצאה לפנסיה לפני שלוש שנים. התאומים עידן ולי-אור משרתים בתפקידי קצונה, וכך גם בעלה של לי-אור. 
 

היחיד במשפחה הזו, שאינו נושא דרגות קצונה הוא כאמור הבן הצעיר דביר, אבל אין בכך כדי להמעיט מכבודו: הוא משרת בתפקיד חשוב לא פחות - חובש באוגדה 91 (עוצבת הגליל). אפשר לומר בהחלט שמדובר ב"משפחה צבאית".
 

"יש קשר מאוד הדוק בין דת, אהבת העם ונתינה, לבין הצבא, על זה גם חונכנו בבית", אומרת לי-אור. אמה, תרצה, מוסיפה: "הילדים נולדו כשאנחנו כבר היינו בשירות קבע. הם התעוררו בבוקר וראו מדים. שמעו שיחות צבאיות לאורך השנים. זו הייתה חוויה בלתי נפרדת מהחוויה שלהם".
 

"אני דווקא לא רואה משהו חריג במשפחה שלנו", אומר האב. "יש משפחה נורמטיבית שבה ההורים שירתו בצבא והילדים לא הלכו לצבא? הצבא הוא חלק מחיי החברה במדינה ובעיני זה מאוד טבעי. הילדים בחרו בשירות משמעותי וזה באמת נמצא היום בחברה הישראלית. כשאני התגייסתי לגולני בשנת 1977, חצי מהפלוגה שלי בכלל לא רצו להיות שם. היום רבים על כל מקום בגולני". 
 

קשה לגדל משפחה ככשני ההורים משרתים כקצינים בתפקידים משמעותיים. 

"זה באמת קשה", אומרת האם תרצה, "אבל חלק מהיתרונות במגורים ביישוב כמו שלנו, למרות היותו מרוחק, זה המשפחה המורחבת. יש לנו כאן שתי סבתות מדהימות. בלי תמיכה מאוד גדולה של המשפחה, זה באמת לא אפשרי".
 

"קודם כל, מודה אני שנולדתי למשפחה הזו", אומר עידן, וגורם לאמו לחייך באושר. "כפרה, אמא", הוא אומר וממשיך: "לא הרגשתי שונה כי זה מה שאני מכיר". אחותו לי-אור קוטעת אותו ומתנצלת. "אני לא הרגשתי את אבא שלי נעדר", אמרה. "ההיעדרות שלו הייתה פיזית אבל רגשית הוא תמיד איתנו. במרחק טלפון".
 

לי-אור משרתת בדרגת סגן כקצינת ת"ש בבית הספר לאיסוף קרבי, בעלה נתנאל שלג הוא סרן ומשרת כקצין שלישות בגדוד רם חילוץ והצלה. 


דביר, אתה היחיד בבית שלא קיבל דרגת קצין.

"יש לי תחושות פספוס, אבל המשפחה שלי תמיד מכבדת אותי בכל החלטה שאני לוקח. יש עוד המון תפקידים שצריכים לעשות".


ויש במשפחה עוד בת אחת, ירדן, שעדיין אין לה אפילו דרגת טוראי, אבל נכונה לה קריירה צבאית מפוארת. היא הצטרפה לעתודה הרפואית של צה"ל ובימים אלו היא נמצאת במכינה. בשנה הבאה היא תתחיל ללמוד בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית ובעוד שבע שנים היא תהפוך רופאה בצבא. "העתיד שלי נקבע בעצם כבר ל-14 השנים הבאות", היא אומרת.