ימים ספורים לאחר שאדיסו מסאלה עלה לארץ הוא כבר הספיק להרגיש את האפליה נגד יוצאי אתיופיה. “שבוע אחרי שהגעתי למרכז קליטה בבאר שבע שינו לי את השם מ'אדיסו' ל'דוד' וגם דרשו מאיתנו לעבור גיור לחומרה למרות שאנחנו יהודים. סירבתי לקבל את השם 'דוד', ומנהלת מרכז הקליטה התפלאה. ‘למה אתה לא רוצה שיקראו לך "דוד"?', היא אמרה לי, ‘זה שם יפה, דוד המלך'. אמרתי לה שגם אדיסו זה שם יפה וסירבתי לשנות את השם וגם לעבור את הגיור. מאותו יום החלטתי שאני לא מוכן לקבל את הפטרונות הישראלית".
 
מסאלה היה חבר הכנסת יוצא אתיופיה הראשון ובמשך שנים רבות שימש קולה של העדה. הוא עלה לארץ בשנת 80'. חמש שנים מאוחר יותר ארגן הפגנה גדולה בירושלים במחאה נגד הדרישה לגייר את עולי אתיופיה גיור לחומרה שנחשב לקשה יותר. “מאז הפסקתי לספור את ההפגנות שארגנתי", הוא מספר.
 
את ההפגנות הגדולות השבוע הוא ראה בטלוויזיה באדיס אבבה. “ההפגנות מסוקרות פה גם בכלי התקשורת המקומיים וגם ברשתות הבינלאומיות", הוא אומר בשיחת טלפון מאדיס אבבה, “ואני מאוד דואג לתדמיתה של המדינה, זה פרדוקס שאני צריך להסביר לאתיופים למה זה קרה ולהגן על תדמיתה של המדינה. כבר שבוע ימים אני אומר פה שאנחנו מדינה דמוקרטית ויוצאי אתיופיה לא כל כך סובלים כמו שזה נראה בטלוויזיה, למרות שאני חושב שהמדינה כשלה ושום דבר לא השתנה בעשרות השנים האחרונות מאז שאני הנהגתי הפגנות גדולות. תמיד הסתובבתי באתיופיה בגאווה גדולה, בימים האחרונים הייתי מוכן שהאדמה תבלע אותי. קשה לתאר כמה אני מתבייש שהמדינה שלי עדיין מתייחסת באלימות ובגזענות ליוצאי אתיופיה. אם הייתי עכשיו בישראל, הייתי אומר לצעירים מפגינים שימשיכו להילחם וינסו להשיג את כל מה שאנחנו לא הצלחנו".
 

פצע פתוח
 
בשנים האחרונות מסאלה עובד כאמור באתיופיה, הוא מייצג חברות ישראליות שמנסות לחדור לשוק האתיופי. “התעייפתי, הייתי צריך להתרחק קצת אחרי שנים ארוכות של אפליה", הוא מספר. “בשנים האחרונות לא שומעים אותי, אני לא בפעילות ציבורית, כל כך הרבה שנים הפגנתי ופעלתי, קשה לי לשבת בחיבוק ידיים כשהעלייה עוברת כל כך הרבה קשיים. אם אין לי תפקיד ציבורי, אני מעדיף לעשות פסק זמן. היום אני עובד לפרנסתי וכדי לפרנס את המשפחה שלי. אני מכיר את שתי התרבויות ואת שתי השפות, אתיופיה היא מדינה שהולכת ומתפתחת, ויש כאן הרבה הזדמנויות".
 
לו היה עכשיו בישראל, הוא אומר, בוודאי היה משתתף בהפגנות. “כשהתחלתי להפגין הייתי רווק, היום יש לי שלוש בנות, הן השתתפו בהפגנות ביחד עם אשתי זהבה. למרות שבנותי נולדו בארץ הן עדיין סובלות מהגזענות שאני נחשפתי אליה. לצערי הרב, הלקח לא נלמד. לי יש מבטא אתיופי כבד, אבל לצעירים שנולדו בישראל יש מבטא ישראלי, והם חוו רק חוויה ישראלית, כמעט כולם שירתו בצבא, יש לנו אפילו חללים אתיופים, הם למדו באוניברסיטה אבל לא מצליחים למצוא עבודה רק כי הם ממוצא אתיופי. אפילו למועדונים לא מכניסים צעירים אתיופים רק בגלל צבע עורם. אני מתבייש לראות שאחרי שפעלתי רבות למען הקהילה האתיופית שום דבר לא השתנה".
 
מסאלה (54) זכור בעיקר מהנאום הנוקב שנשא מעל בימת ועידת מפלגת העבודה אחרי שנכשל בפריימריז במפלגה ב־99' ובמקומו נכנסה לכנסת במשבצת העולים סופה לנדבר. מסאלה עלה לבמה וטען בנאום נרגש שתוצאות הבחירות זויפו. בניסיון לסלק את מסאלה מהבמה הכריז מזכ"ל מפלגת העבודה, רענן כהן, שהישיבה ננעלה, אבל מסאלה לא ויתר ואל מול מצלמות הטלוויזיה דחף את הנוכחים על הבמה וסירב לרדת. 
 
דווקא אהוד ברק, שהיה אז יו"ר המפלגה ועד היום נחשב בעיני מסאלה לאויב הגדול ביותר שלו, התיר למסאלה לדבר. ומסאלה דיבר. “אני האתיופי הראשון שהצטרף למפלגת העבודה. רציתי שמפלגת העבודה תנצח, כדי שאהוד ברק יהיה ראש הממשלה הבא", הוא אמר בקול חנוק. “הערב הפכתי להיות קורבן פוליטי עבור שריונה של סופה לנדבר. אני הולך להקים סערה ציבורית. מי שרוצה לעלות לשלטון ולהיות ראש ממשלה לא יכול להפקיר בצורה גזענית את יהודי אתיופיה. לא אסלח למפלגת העבודה. לפני שנה ברק ביקש סליחה מעדות המזרח, בעוד 20 שנה הוא יבקש סליחה מעדת האתיופים".
 
לנדבר לא השיבה למסאלה, אבל לעיתונאים אמרה שהוא צריך להתבייש על הניסיון להכפיש את שמה. כפי שהבטיח על במת הוועידה, מסאלה אכן ניסה לעורר סערה ציבורית. הוא הגיש תלונה במשטרה על זיופים בספירת הקולות בפריימריז של מפלגת העבודה ואף הגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד המפלגה וברק. בתביעה מסאלה דרש פיצוי בגובה של 400 אלף שקל בטענה שהזיופים בפריימריז דחקו אותו מהמקום ה־19 המשוריין לעולה חדש והאשים את אהוד ברק בכך שגילה רשלנות בבדיקת הליקויים. העובדה שלא נבחר לכנסת, כתב מסאלה בתביעה, פגעה בכבודו וגרמה לו נזקים כספיים. המשפט הסתיים כעבור שלוש שנים בהתנצלות של מפלגת העבודה. 
 
“מפלגת העבודה הישראלית מעריכה ומוקירה את פעילותו של מר מסאלה", נכתב בהודעת ההתנצלות שפורסמה בעיתונים, “ומושיטה יד לשלום ולפיוס למר מסאלה ומקווה כי בכך יבוא לסיומו סכסוך זה".


מחאת יוצאי אתיופיה בשבוע שעבר. צילום: אבשלום ששוני
 
סופה בעבודה
 
הסכסוך מבחינת מסאלה לא בא אל סיומו. הוא פרש ממפלגת העבודה ועבר למפלגת עם אחד של עמיר פרץ. “המפלגה תהיה בית חם לבני העדה האתיופית", הבטיח עמיר פרץ, אולם מסאלה שלא הצליח להיבחר לכנסת בשתי מערכות בחירות, נואש מהחיים הפוליטיים והתרכז בעבודתו בהסתדרות כאחראי לפעילות בקרב יוצאי אתיופיה. “אבל אחרי שמונה שנים עזבתי", הוא אומר. “עופר עיני היה מקורב לברק והרגשתי שאני לא מסתדר איתו".
 
אהוד ברק היה ונשאר אויב מר, בכל הזדמנות מסאלה יצא נגדו ונגד מפלגת העבודה. “מאז שניצחתי בבחירות הפנימיות ב־96' ונכנסתי לכנסת", הוא אמר למאות תומכים בכנס בתל אביב זמן קצר אחרי שפרש ממפלגת העבודה, “לא ידעו איך לאכול אותי. שמעון פרס קרא לי תקלה. את התקלה הזאת העבודה תיקנה". גם הליכוד חטף ממסאלה. הליכוד שקיבל את קולות האתיופים באופן מסורתי לא הכניס לרשימה לכנסת נציג אתיופי, הוא אמר בכנס בתל אביב. מעכשיו לא נהיה בכיס של אף מפלגה, הוא הודיע.
 
בראיון עיתונאי הוא אמר שהפריימריז היו נגועים בגזענות, שב והאשים את המפלגה בזיופים בעיקר במגזר הדרוזי “אני מקלקל את הצבע של מפלגת העבודה כשאני נכנס לרשימה שלה. המנגנון של מפלגת העבודה ובראשו אהוד ברק התגייס נגדי. אדיסו מסאלה היה הילד היתום של מפלגת העבודה", הוא אמר וטען שלנדבר לא תביא שום קול למפלגת העבודה. 
 
16 שנים עברו מאז, אבל מסאלה בשיחת טלפון מאדיס אבבה עדיין כועס כאילו כל זה קרה אתמול. “ב־96' נבחרתי בפריימריז במשבצת של העולים למרות ששמעון פרס רצה את סופה לנדבר שהייתה המורה שלו לרוסית ואחר כך בכלל נתנה בעיטה למפלגת העבודה ועברה לישראל ביתנו. למרות שפרס רצה את לנדבר, אני זכיתי באמונם של מתפקדי מפלגת העבודה. כשהרשימה של מפלגת העבודה הוצגה בוועידת המפלגה שמעון פרס אמר בנאום שלו: התכוונו למועמד רוסי ובסוף קיבלנו אתיופי. אני הבלגתי אבל עם כל הכבוד לעלייה הרוסית, ב־99' הוציאו אותי מהרשימה בעזרת זיופים. סופה לנדבר קיבלה למעלה ממאה אחוזים מקולות הדרוזים וככה הוציאו מהרשימה. האכזבה שלי הייתה מברק. הוא ניצח באופן גורף בבחירות ב־99' והייתה תקווה שהוא יהיה ראש ממשלה טוב ולא רק שהוא לא היה ראש ממשלה טוב, הוא גם חיסל את מפלגת העבודה, ומאז המפלגה לא מצליחה להמריא".
 
גם לנדבר, כך התברר, לא פעלה רבות למען קהילת יוצאי אתיופיה. על פי נתוני היומן שלה שנחשפו השבוע, היא השתתפה ב־2014 רק בשמונה פגישות ואירועים הקשורים ליוצאי אתיופיה לעומת 12 פגישות ואירועים הקשורים ליהודי צרפת ומספר דומה של פגישות ואירועים הקשורים לעולי רוסיה. ממשרד הקליטה נמסר בתגובה על הפרסומים ששרת הקליטה עוסקת במגוון נושאים הקשורים לעלייה, וכי היא השקיעה תשומת לב רבה לשילובה של העלייה מאתיופיה.
 
כרוניקה של מאבק
 
מסאלה הוא ללא ספק אחד מסמליה הבולטים והחשובים של העלייה מאתיופיה. הוא נולד בכפר אוזאבה בצפון אתיופיה, בתיכון למד בעיר גונדאר והצטרף לארגון מחתרתי שנלחם בשליט היילה מריאם מנגיסטו. יחד עם פעילי הארגון ברח לסודן וביוני 80' נחת בישראל לבדו, ללא בני משפחתו. בעבר סיפר שבשנים הראשונות שלו בארץ הרבה לשמוע את הכינוי “כושי סמבו", וכשעלה לאוטובוס הנוסעים הסתכלו עליו כאילו היה חיה מוזרה. “באתיופיה חשבנו שאנחנו היהודים הכי טובים שיכולים להיות, ובארץ ראו בנו זרים", הוא אומר. 
 
ב־85' הוא התחיל לעבוד בסוכנות בסיוע לעולים שהגיעו במבצע משה ולמד עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. זמן קצר אחר כך הצטרף למפלגת העבודה. די מהר הפך לקולה של העלייה מאתיופיה. עוד נשמע עליו, נכתב בכתבת פרופיל עליו באחד העיתונים. “אנחנו לא פרימיטיביים", מסאלה אמר באותה כתבה, “קבלו אותנו כפי שאנחנו".
 
האמביציות היו בשמיים. מי יודע, אולי בעוד 40 שנה תרוץ לכנסת מפלגה אתיופית, הוא אמר בראיון עיתונאי אחר. יעברו עוד עשר שנים לפני שמסאלה ייבחר ב־96' לכנסת במקום ה־32 ברשימת מפלגת העבודה שהיה משוריין לעולים כשהוא מתחרה עם סופה לנדבר. “אז מה אם היא לימדה את פרס רוסית", הוא התריס במהלך הפריימריז, “אני יכולתי ללמד אותו אמהרית".
 
לטקס ההשבעה בכנסת מסאלה הגיע עם אשתו ועם מוחמד מסרי, חבר בדואי. השניים הדגישו את הקירבה האידיאולוגית ביניהם וגם את צבע העור הכהה. אני לא רק נציגם של האתיופים אלא נציגם של כל המקופחים והנאבקים למען צדק חברתי, הודיע מסאלה, אם כי היה מזוהה עם מאבקם של יוצאי אתיופיה יותר מאשר עם כל מאבק אחר. חצי שנה לפני שנבחר לכנסת הוא עלה לכותרות כשארגן הפגנה גדולה בעקבות תחקיר של רונאל פישר ב"מעריב". פישר חשף שבנק הדם משמיד תרומות דם של יוצאי אתיופיה בטענה שאין דרך לוודא שדמם נקי מאיידס. ההפגנה הסוערת בירושלים בינואר 96'  הייתה דומה לזו שנערכה השבוע בתל אביב. אלפים מיוצאי אתיופיה הסתערו על בניין ראש הממשלה, המשטרה הפעילה רימוני גז וזרנוקי מים “בכמות שלא זכורה כמותה", נכתב ב"מעריב". 
 
שרי הממשלה שהיו בבניין הוברחו החוצה מדלת צדדית, נציגי העדה האתיופית הוזמנו לשיחה עם ראש הממשלה, שמעון פרס. “המדיניות של בנק הדם חסרת אחריות, טיפשית ועגומה", אמר פרס והתנצל בשם ממשלת ישראל ובשמו על הפגיעה בבני העדה האתיופית. פרס אף הודיע על הקמה של ועדת בדיקה ממשלתית. הוועדה קבעה שאין לפסול באופן גורף את בני העדה האתיופית והמליצה שמי שעלה לפני למעלה מעשר שנים יוכל לתרום דם, אבל כשנה אחר כך מסאלה מצא שהמדיניות המפלה בכל מה שקשור לתרומות דם עדיין נמשכת. ועדה נוספת שהקימה שרת הבריאות הקודמת, יעל גרמן, בנושא, עדיין לא הגישה את מסקנותיה.
 
“היו צריכים להסביר לנו מה הבעיות שקשורות לתרומות הדם שלנו, ואז היינו מחליטים אם אנחנו רוצים לתרום דם או מוותרים על זה", אומר מסאלה, “הרי אף אחד מאיתנו לא רצה לסכן את בריאות הציבור, אבל במקום זה החליטו בשבילנו בצורה מקפחת וגזענית שנמשכת כבר שנים. במצב הזה לא הייתה לי ברירה והייתי חייב לארגן הפגנות". 
 
והם הפגינו. הפגנה גדולה נערכה מול הרבנות הראשית בירושלים נגד הדרישה לגיור לחומרה של עולי אתיופיה. “חודש ימים ישבנו מול הרבנות, גם ביום כיפור המשכנו להפגין למרות שראש הממשלה ביקש שנחזור הביתה לפחות בחגים", נזכר מסאלה. “לא הסכמתי. אחרי 32 ימים דרישות הגיור השתנו".
הפגנות רבות נערכו בדרישה להעלות את בני המשפחות שנשארו באתיופיה, הפגנה נערכה אחרי ששוטרים ירו באילן בהטה טפארה, בן העדה האתיופית ומתנדב של המשמר האזרחי בבאר שבע. ביולי 97' טפארה שלף בנסיעה במונית אקדח דרוך, נמלט מהמונית והסתתר בדירה בבאר שבע. שוטרים פרצו לדירה וירו בטפארה למוות. השוטרים טענו שבהטה היה חמוש באקדח שכוון אליהם. במח"ש סגרו את התיק, שופט חוקר קבע שמותו של טפארה לא נבע מעבירה של השוטרים. יוצאי אתיופיה הפגינו, מסאלה היה נרגש. ירו בנו פעמיים, הוא אמר, “פעם אחת ביום הרצח ופעם אחת עם הזיכוי". 
 
ניסיתי הכל
 
לא כולם התלהבו מהפעילות של מסאלה שלצד עבודתו בכנסת עמד בראש ארגון הגג של עולי אתיופיה. היו מי שאמרו שמסאלה מדבר הרבה ועושה מעט וכי יותר מאשר הוא מקדם את עולי אתיופיה הוא מנסה לקדם את עצמו בתקשורת. “ההיסטוריה תשפוט אותי", אמר מסאלה בתגובה על הפרסומים.
מאדיס אבבה הוא השקיף השבוע על ההיסטוריה במבט כואב. “כואב לי הלב שזה מה שקורה לעדה האתיופית", הוא אומר. “כל הממשלות לדורותיהן נכשלו כישלון חרוץ ושום לקח לא נלמד. זה התחיל עם הרבנות הראשית, כשפוגעים במנהיגים הרוחניים שלנו, פוגעים בעדה כולה, ומשם הדרך לגזענות ולאפליה קצרה. יש הרבה בורות בחברה הישראלית, יש הרבה סטריאוטיפים ודעות קדומות. גם בשנות ה־50 הייתה בישראל גזענות, אבל הדור השני והשלישי של מי שסבלו מהגזענות שכח, והיום יש יישובים שבעבר סבלו מגזענות והיום לא מוכנים לקלוט אתיופים. האתיופים חיים בחצר האחורית. אתם לא מוכנים להכיר ברקע ההיסטורי העשיר שלנו, בתרבות, בשפה שלנו".
 
ואיפה האחריות שלך אחרי שנים בהנהגת העדה?
 
“עשיתי מה שיכולתי, פעלתי רבות למען המדינה מיומי הראשון בישראל, נאבקתי והפגנתי. היום אני כמעט מצטער שעשיתי את זה. למעלה מ־30 שנה אחרי שעליתי לארץ הקהילה שלנו לא מצאה את מקומה הראוי. חבל שאתם לא מבינים שזה לא רק המאבק של העדה האתיופית אלא המאבק של החברה הישראלית כולה. חברה שנותנת מקום ראוי למיעוט שלה תהיה זקופה למען עצמה. זה לא הכישלון שלנו אלא הכישלון של החברה הישראלית".