שנה אחרי שאלי כהן נתלה בדמשק, מרגל גם אחיו אחר סוריה. "רוצה לראות עמדה של המודיעין הסורי?", הוא מעביר לי את המשקפת, "כוון אל הרכס הירוק, לך עד הקצה ותראה אנטנה". אני שואל אם ידווח עכשיו למוסד. אברהם כהן מחייך ויורד מגג הבניין שהיה המפקדה הסורית בקוניטרה.   

עלינו לגולן בשרב אביבי. האוויר היה סמיך והכנרת עמדה. ערפילים התרוממו מהגולן וסחפו את כהן למחשבות. "כל חייו שירת אלי את הארץ היפה הזאת", אמר לי, "אך כמעט לא זכה לחיות בה".
 

אלי כהן היה הגדול והידוע שבמרגלי ישראל. איש מרשים ואמיץ, שתשדורותיו מלב הממשל הסורי סייעו לצה"ל גם במלחמת ששת הימים. "לולא נתפס היה עוד נבחר לנשיא סוריה", אומר לי אחיו. 


האקדח המעשן


אברהם כהן (70) הוא גמלאי של הבנק לפיתוח התעשייה, צעיר ב־21 שנה מאלי. זמן רב היה נעול רגשית בעקבות הפרשה, אבל לפני כמה שנים משהו נפתח בו. קשה להגדיר מה. ייתכן שהשנים החולפות יצרו מרחק שמאפשר לו לצלול עד לקרקעית. ואולי עבודתו הגמלאית בארכיון ויצמן סחפה אותו לנבירה בארכיון נפשו. לא שיחשוף את אזמל הכאב שחותך בו מאז, אבל פה ושם יסנן אות של געגוע. רסיס של תוגה.

ומיד ינסה למחוק מהם כל הילה פטאלית. כשאמרתי שעיניו מזכירות את אלה של אחיו הבכור, השיב "אבל השיער שלו היה שחור, ואני הייתי בלונדיני". הוא נפרד מאלי פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשעלה עם משפחתו ממצרים ואחיו נשאר מאחור. אבל מאז הפרידה הסופית אלי כהן גר בתוך אברהם. לבנו האמצעי קרא אליהו כהן. הוא למד ערבית במיוחד כדי לחקור את פרשת חייו ומותו של אחיו. הוא סורק כל אות בספרים, בפרסומים ובאתרים. בקרוב הספר.  

נסענו על עקבותיו המשוערים של אלי כהן בין חמת גדר לקוניטרה. על הדרך שחרר כהן הצעיר כותרת. מהתחקיר שלו עולה כי בפעילותו החשאית של אחיו היה מעורב ה־CIA. האמריקאים סייעו להחדיר אותו כדי ללמוד על הנשק הסובייטי שבידי הסורים. "פרשת המיג־21, שטייסו ברח מעיראק, התחילה אצל אלי", יאמר לי, "האמריקאים לחצו לקבל מידע על המטוס הזה".   
 

את חידושיו מבסס אברהם כהן על מסמך של אכרם חוראני, שהיה סגנו הסורי של נאצר בקע"ם (האיחוד בין מצרים לסוריה שנקרא "קהילה ערבית מאוחדת"), על פרוטוקולים מהמשפט המבוים שעשו לאחיו ועל פגישה מקרית עם בן למשפחה סורית מיוחסת ושמו ג'ריר אל־אטאסי. 
 

הסיפור שלנו מתחיל כשאביו, פרחאן אל־אטאסי, נוסע ללמוד בארצות הברית ומגויס ל־CIA. בשובו לדמשק הוא מופעל בידי המזכיר השני בשגרירות האמריקאית, וולטר סנודון, והסוכן הארי קנט. אל־אטאסי האב מגייס את מועין אל־חאכמי, רב סרן בחיל הים. שניהם מתחילים להריץ מידע על האמצעים הסובייטיים בסוריה. באיזשהו שלב הם מנסים לצרף את מי שמכונה בביטאון הבעת', "הקצין הישר". הקצין זוכה לכינוי זה, משום שדיווח לשלטונות על הרשת. אל־אטאסי ואל־חאכמי נתלים בכיכר מרג'ה ב־20 בפברואר 1965, כשלושה חודשים לפני אלי כהן. 


הבניין בו נמצאה דירתו של אלי כהן בדמשק 

 

חולפות כ־46 שנה ואברהם כהן מרצה על אחיו במזרח ארצות הברית. בתום הסיבוב הוא מוצא מייל ממתין וכותרתו: "היכרות קרובה". "שמי ג'ריר אל־אטאסי", נכתב במייל. "אבי נתלה שלושה חודשים לפני אלי כהן. אחרי זה אמי ואני גורשנו מסוריה. אנחנו חיים כיום בסטייטן איילנד". כהן נפגש איתו בביתו. אל־אטאסי מביא את אמו שלא חדלה לבכות. "לא הכרתי את אלי", אמרה בין הדמעות, "אבל בעלי עבד איתו". 
 

בנובמבר 2011 שב כהן לארץ וקורא שהאלמנה נדיה קיבלה חומר מארכיון צה"ל. מנהלת הארכיון מסכימה לתת גם לו דיסק עם פרוטוקול המשפט. פה הוא מגלה את עמוד 20 מישיבת בית המשפט ב־1 במרץ 1965. העמוד הזה נפקד מהחומר שקיבל 30 שנה קודם לכן משמואל שגב, מחבר הספר "בודד בדמשק". וכך נאמר בסייפא של העמוד האבוד:

בית הדין: "ספר איך התחלת איתו (לא נאמר עם מי - מ"ח)".

אלי כהן: "היה יום גשום. עלינו אליו ואמרתי לרס"ן שהאמריקאים מוכנים לשלם 50 אלף דולר על אינפורמציה בקשר לחיל הים הסורי". 

"בשבילי זה היה האקדח המעשן", אומר כהן, "זה הסתדר עם מה שסיפרה אלמנת פרחאן אל־אטאסי". 


הדרך למוסד


אלי כהן נולד ב־6 בדצמבר 1924 באלכסנדריה. הוא התקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטה, היה חבר במסדר הבונים החופשיים והתחנך בתנועת "החלוץ הצעיר". באחת התמונות נראה עם רפאל רקנאטי, אז שליח תנועת העלייה במצרים, לימים מראשי בנק דיסקונט.  
      

הקשר של אלי כהן עם המודיעין הישראלי מתחיל בראשית שנות ה־50. בשמו נשכרת דירה שמשרתת את פיליפ נתנזון, שבמכנסיו הופעל המטען שהצית את פרשת עסק הביש. כהן נעצר, אך טען כי רק השכיר את הדירה לנתנזון בלי לדעת מיהו. משפחתו לא יודעת על קשריו החשאיים. כשעמד מוריס אחיו בתור לקבל ויזה, אמר לו אחד הממתינים: "אתה עומד איתנו? אחיך מחלק ויזות". אלי הכחיש, אבל את האמת יגלה ראש הממשלה יצחק רבין במלאת עשר שנים למותו של כהן: "מה עיכב את צאת אלי כהן ממצרים? התשובה היא אחת: אהבתו לעמו ולמדינתו. מטרתו הייתה הצלת יהודי מצרים והעלאתם ארצה". 
 

לאחר שנתלו משה מרזוק ושמואל עזאר, מנידוני קהיר, הובא לארץ לקורס מודיעין והוחזר לאלכסנדריה. באוניות "הלניק מדיטרניאן ליין" שיגר לישראל נשק שגנבו הבדואים משדות הקרב הנטושים באל־עלמיין. לאחר מבצע קדש נעצר עם הזרים, גורש ממצרים וב־8 בפברואר 1957, ערב שבת, נחת בנמל חיפה. מכר נותן לו את הכתובת של מוריס אחיו, אך הוא תועה בדרך. מוריס יוצא אליו ומביא אותו לבית המשפחה בבת ים. "אני זוכר אותו בחליפה, פנים קורנות, משדר שהוא איש לא פשוט", אומר אברהם.


על מה דיברתם?

"שאלתי על 'עסק הביש'. הוא ענה: 'אני כאן העולה החדש, אולי תספר לי אתה'".


וחוץ מזה היה מצחיק, אבהי "ואפילו גלותי כזה". כשהיה רואה את אחיו הקטן משחק כדורגל, היה זורק לו: "אולי תתפוס ספר?". אבל את אברהם סקרנה במיוחד המזוודה הקטנה שהביא איתו. פעם פתח אותה וגילה חומר של הבונים החופשיים. כשהרים את הראש, ראה את אלי עומד מעליו: "מוצאת חן בעיניך המזוודה שלי?", שאל בחיוך. מתברר שידע שמישהו מתעסק לו עם המזוודה לאחר שהניח עליה סיכה ומצא אותה על הרצפה. "עד כדי כך היה זהיר", נזכר אברהם.      
 

חמישה ימים לאחר שעלה לארץ, מתייצב אלי כהן במשרדי יחידת המודיעין 188 שתהיה למוסד. בשמונת עמודי קורות חיים שכתב בצרפתית, נאמר שהוא שולט גם בערבית, באנגלית, באיטלקית ובעברית, מדבר ומבין יוונית וספרדית, וגם שגורים בפיו הלהג המצרי, הסורי והלבנוני. המסמך נחתם בהצהרתו: "מוכן לעבוד בשליחות המדינה בכל ארץ ערבית שאתבקש". ב־12 במרץ 1957 נשלח המכתב לגרפולוג. ב־2 ביוני ניתן פסק הדין: "היות והנ"ל היה מעורב בעסק הביש ומוכר למודיעין המצרי, הוא יורד מהפרק". 
 

במקביל לכל התהליך הזה, עבד במודיעין ביחידה לתרגום עיתונים ושידורים בערבית. אבל המחלקה הצטמצמה וכהן נאלץ לעזוב. הוא מתקבל כמבקר חשבונות במשביר המרכזי ברח' סלמה בתל אביב. המשביר מכר אז ציוד למושבים ולקיבוצים וכהן יצא לעתים לביקורות פתע בדרום. בראש השנה הוא משגר כרטיס ברכה לאחד מראשי המוסד, מה שמביא לחידוש הקשר איתו. "ונשאלת השאלה איך זה? הרי התיק שבידי המצרים, זה שבגללו הורד אלי מעל הפרק, לא נעלם בתוך שנתיים", אומר אברהם כהן.    
 

בלחץ המוסד הוא מפוטר מהמשביר, כדי לאלצו לעבור למודיעין. הפיטורים מתרחשים בתקופה קריטית, בדיוק כשהוא מתכנן את נישואיו לנדיה, אחותו של הסופר סמי מיכאל. 

בית הדין: "מסרת בעדותך, כי בישראל היית במספר מוסדות ומקומות ולפתע הפסיקו את עבודתך והציעו לך לעבוד במודיעין. האם זה היה כדי ללחוץ עליך?"
 

אלי כהן: "המזרחים שבאים לארץ, לא נותנים להם עבודה".


בית הדין: "יש הבדל בין המזרחים למערביים?"


אלי כהן: "למשל, בממשלה יש מערביים ואין אף מזרחי. אותנו המזרחים קוראים 'שחורים' והם 'לבנים'. יש את ההסתדרות. זאת לשכת עבודה לפועלים. אם אתה רוסי או גרמני, מדברים איתך ביידיש, והם מדברים ביניהם בשפה זו".

(מתוך פרוטוקול המשפט כפי  שהוא מופיע בארכיון צה"ל) 

בארץ מתהדק באינטנסיביות הקשר החדש עם המוסד. "סמעאן" (שמעון סומך) מציע שיתגייס, ובמכתב מ־25 באוקטובר 1959, עונה אלי כהן: "החלטתי שתשובתי תהיה חיובית". הוא מיועד לקע"ם, אך כשהאיחוד בין מצרים לסוריה מתפרק, הוא מתוכנן לסוריה ומתחיל לעבור הכשרה.

בית הדין: "לשם מה לימדו אותך את הדת המוסלמית?"

אלי כהן: "פשוט. תעודת הזהות תהיה מוסלמית".

בית הדין: "כלומר, אתה רוצה להיכנס לדת המוסלמית דרך הריגול".

כהן: "לא".

בית הדין: "זאת אומרת אתה מנצל את הדת".

כהן: "הכוונה בתעודת הזהות".

בית הדין: "תנצל את הדת המוסלמית, תיכנס לסוריה על יסוד זה שאתה מוסלמי".

כהן: "אני מוסלמי".

בית הדין: "ככה, יחרב ביתכם, אלוהים סימא אתכם, עיוורים. לימד אותך (המדריך שלו – מ.ח) להתפלל?"

כהן: "לכרוע ברך".

בית הדין: "לימד אותך הכל?"

כהן: "תמיד עשיתי שגיאות".

בית הדין: "הדת, יא כהן, זה דבר יקר, אין זה סתם טקס, אין פירושה שאם מישהו אמר: 'אללה אכבר' הוא נעשה מוסלמי".  


הטופ שבטופ


בונים לו פרופיל חדש. מעתה הוא איש עסקים ארגנטינאי ממוצא סורי. בראשית 1961 יוצא כאמל אמין ת'אבת (השם שניתן לכהן) לבואנוס איירס. הוא מתערה בקהילה הערבית, מתיידד עם פיגורות בולטות ומקושרות כאמין אל־חאפז, אז נספח צבאי בשגרירות הסורית וכעבור ארבע שנים הנשיא והתליין של אלי כהן. באוקטובר 1961 שב כהן מארגנטינה כדי לקבור את אביו שאול. עוד לפני סיום השבעה, הוא מצטווה לצאת לדרך. "אני מקווה שאתם ממשיכים לומר קדיש על אבא", הוא מדגיש במכתב לאמו ממש לפני שנכנס לסוריה.
 

לפי מה שנכתב עד כה, חדר כהן לסוריה בעזרת איש שפגש במקרה על האונייה "אספרייה", ששטה במסלול גנואה־אלכסנדריה־ביירות. מאג'ד שייח' אל־ארד שמע בדמשק על סיפור השיבה המופלא של כאמל אמין ת'אבת. עכשיו הוא מציע לו לשים את מטענו במכונית האופל קפיטן 62' שלו. אבל מתמליל החקירה בערבית במשפט עולה תמונה אחרת. אל־ארד היה איש עסקים סורי שחי בזמן המלחמה בגרמניה הנאצית והיה נשוי ליהודייה, מה שיעורר תמיהה.

אב בית הדין: "איך התחתנת עם יהודייה?"

אל־ארד: "לא ידעתי שהיא יהודייה. כשנודע לי התגרשתי". 

אבל מתברר עכשיו שהאיש הבריח יהודים מגרמניה. לאחר שהנאצים עלו על עקבותיו, נמלט לצרפת, גויס ל־CIA, נשלח לקוריאה ושירת גם את נאט"ו. במשפט מפליל אלי כהן את אל־ארד: "קיבלתי הוראה מהמפעיל שלי הארי סלינגר (המנוח ישראל זלינגר) בבריסל להיפגש עם אל־ארד. "איך נכנסתם? ספר לנו בפרוטרוט", מצווים השופטים על אל־ארד. "הכל במקרה", הוא משיב. 
 

האמת היא, אומר אברהם, שאלי לא רצה לרדת מהספינה באלכסנדריה. הוא חשש שהמצרים יעלו עליו בגלל התיק מימי הפרשה. אבל אל־ארד שכנע אותו, כדי שגם החותמת של אלכסנדריה תוטבע בדרכונו. כעבור ארבע שעות שב לספינה עם דרכון חתום ובקבוק מיץ מנגו למאג'ד שייח' אל־ארד. 
 

בבואם לביירות אל־ארד מטלפן לנאצר א־דין וונאלי מהשב"כ הסורי. וונאלי המכונה "אבו חלדון" מתבקש לדאוג שהאופל קפיטן עם כל ציוד העבודה תשוחרר במעבר. במכונית יש בין השאר מחזיק נייר ובו מכשיר קשר אלחוטי, מכשיר רזרבי עם כל החלפים, מכונת כתיבה, מכונת גילוח שהחוט שלה הוא חלק ממכשיר קשר. אבל בהגיעם לגבול סוריה, הם מגלים שהכל כבר סודר. אלי כהן נותן לאל־ארד 600 לירות סוריות, וזה מביא אותו לבית מלון בדמשק. קובע איתו שבערב יבוא לאחוזתו שליד הבירה למסיבה בהשתתפות שגרירי כווית, ירדן והשגריר הבלגי בדמשק. "תשים לב לעומק החדירה של אלי כבר מההתחלה", אומר לי אברהם כהן, "תמיד ילך על הטופ שבטופ".  
 

המרגל הטרי עובר לדירה בבית בן ארבע קומות בשכונת אבו רומנה. "הרחוב נמשך מסוף הרובע ומתחבר עם רחוב כיואן. הוא אחד השקטים והיפים ביותר של דמשק", מדווח זוהיר אל־מרדאני כתב 'אל־אוסבוע אל־ערבי' בדמשק. הבניין עצמו ממוקם ליד בית ספר מקצועי ומול ארמון ההארחה של הנשיא. במשפט ידגיש אב בית הדין כי כהן בחר במקום קרוב לשגרירויות כדי ששידוריו יתערבבו בשידוריהם.
 

אבל אלי כהן לא משדר רק מביתו ולא רק בחשאי. ג'ורג' סיף, מנהל השידור בספרדית ברדיו דמשק, מסדר לו פינה קבועה בתוכניתו. בפתיח לתוכנית ב־21 בפברואר 1962 אומר הקריין: "נמצא איתנו היום בדמשק האח כאמל אמין ת'אבת שחי בנכר, צעיר שהיגר מארצו כעלם ושב אליה כגבר. לבו מלא באהבת הארץ, אשר בה חייך לראשונה חיוך של אור. הוא חזר כדי לחיות בין פרחיה בצל החירות והתפארת הלאומית". כאן פונה המגיש אל כהן ושואל: "האם ארצך נראית לך כמו שחלמת?".

כהן: "ישנם דברים טובים. טובים מכל מה שחשבתי וחלמתי. וישנם דברים טובים פחות". 


הגיחות לאל־חמה


16 במרץ, 1962. כוח של גולני ושייטת 13 יוצא למבצע סנונית, הידוע כפעולת נוקייב. על הכוונת מוצבים סוריים בגולן. צה"ל סופר שבעה הרוגים, שניים מהם נעדרים. אלי כהן מתבקש לברר מה קרה עם אחד מהם, יעקב דביר, שלא נמצא עד היום. במברק לאחר הפעולה הוא מדווח: "מצב רגיל בכל המחנות, אין תנועת טנקים לכיוון דרום. יש טנקים שלנו נטושים. ארבעה מיגים חגו מעל דמשק". במברק נוסף הוא מוסר: "מוכתר נוקייב נעצר. המטכ"ל מואר". 
 

אלי כהן סייר בין שלוש לחמש פעמים בגולן. הוא לא יואשם בריגול אלא בחדירה לאזור אל־עאל (בערבית: מקום גבוה), שהיה אז שטח צבאי סגור. בחקירותיו יודה כי את הידיעות הצבאיות החשובות דלה מסיוריו באל־חמה. במיוחד כשנלווה למועזא זאהר א־דין, אחיינו של הרמטכ"ל הסורי שחתום על הנייר הבא:

אישור מס' 1/31/251/17265 לאל־חמה: 

1. אמין כאמל ת'אבת.

2. אזרח ארגנטינאי אבל סורי במקור.

3. מטרת הביקור: רחצה.

4. תאריך היציאה: 19.10.62. חזרה ב־30.10.62 

הערה: על נושא אישור זה לפנות לענף המודיעין בקוניטרה כדי להחזירו.

על החתום: עבד אל כרים זהר א־דין, מפקד הצבא"

 


אישור הנסיעה של כהן לאל-חאמה

בית הדין: "הלכת גם למקומות אחרים?"

כהן: "ביקרתי באל־חמה".

בית הדין: "שם העברת ידיעות על הצבא והגבול?"

כהן: "פעם אחת קיבלתי ידיעות".

בית הדין: "מה ראית באל־חמה?"

כהן: "נועדתי שם עם הקצינים. פעם בדרך חזרה ראינו טנקים. אימונים, זאת אומרת".

בית הדין: "ביקרת בחזית?"

כהן: "לא. מעולם". 

בית הדין: "איך כתבו העיתונים שביקרת בחזית?"

כהן: "לא ביקרתי בחזית מעולם". 

בישיבה אחרת של בית הדין נחקר נאשם אחר, מחמד מעדי, ממקורותיו של אלי כהן.

בית הדין: "מה הם האזורים שעברתם דרכם, ועל מה שוחחתם ביניכם?"

מעדי: "אדוני, נסענו במכונית".

בית הדין: "אני מציג לך שאלה מדוע אינך משיב עליה? האם אינך רוצה לענות?"

מעדי: "אדוני, אלוהים עדי, אלוהים עדי, אלוהים עדי".

בית הדין: "אל תישבע, מה הדברים שמסרת? אמרת כי מסרת לו דברים, ספר אילו דברים מסרת לו".

מעדי: "אלוהים עדי שלא מסרתי לו שום ידיעות". 

בית הדין: "פעם בא אליך ופעם ביקר אצלך במיניסטריון ומשם יצאתם לאל־קוניטרה".

מעדי: "הראיתי תוכניות על תכנון העיר קוניטרה עצמה". 

בית הדין: "מדוע הראית לו את התוכניות?"

מעדי: "לא הראיתי לו. במחילה ממך, אדוני, היינו ארבעה אנשים במשרד".

בית הדין: "מדוע אתה משקר?"

מעדי: "אלוהים עדי שאיני משקר".

בית הדין: "אתה משקר. כהן, ספר על המברקים. הידיעות שלקחת ממנו ושלחת אותם לישראל ואשר אמרת כי קיבלת אותם ממעדי".

כהן: "כאשר הלכתי איתו לאל־חמה, אמר לי כי שם, למטה, הכנרת".


ביקור מתוח בארץ


כשהכנרת מאחור יורדים לחמת גדר. מאחורי שער ברזל ירוק חבויה אנדרטה קטנה לזכר "איש הסוד והסתר". אנשי קבע שעושים מנגל 20 מ' ממנה לא מבחינים בה. אבל היא אבן הדרך הראשונה ב"שביל אלי כהן", שיזם מורה הדרך גיל ברנר. לידה מבנה אפל. חלונותיו סתומים וכתליו מרוטים. זה מלון "אל־חמה". אלי כהן ביקר כאן ב־7 באוקטובר 1962 ושב לדמשק. 
 

פעם בחצי שנה הוא מגיע לחופשה בת חודש בארץ. תמיד עמוס מתנות. גם לאחיו מוריס, שעובד אף הוא במוסד בלי שיידעו זה על זה. פעם הוא מביא לו נעלי בית שעליהן מילים בערבית. סביב זה מתפתח דיאלוג שמתנהל בערך כך:

מוריס: "איפה קנית?"

אלי:  "בגאלרי לפאייט".

מוריס: "בלפאייט כותבים בערבית?"

אלי: "אולי הביאו מטורקיה".

מוריס: "בטורקיה הפסיקו מזמן לכתוב באותיות ערביות".

אלי: "טוב, אני רואה שנעלי הבית לא מוצאות חן בעיניך, בוא תחזיר אותן".     
 

במרץ 1964 מאדימה כיכר אל מרג'ה. במרכזה נתלים 11 ערבים שריגלו למען ישראל, אך לא היו קשורים לאלי כהן. פחות משנה אחר כך מוציאים שם את נשמתם של פרחאן אל־אטאסי ומועין אל־חאכמי שהוזכרו לעיל. כל הסיכויים שאלי כהן ראה הכל מביתו הסמוך. באוגוסט 1964 הוא משגר אות מצוקה.

מוריס, שעובד במחלקת הפענוח ובאקראי נודע לו שאחיו משרת בדמשק, זועק: "תעשו משהו". כעבור חודש מגיע אלי כהן לארץ. כתמיד הוא נרתם לבית ובמיוחד לילדים. משעשע אותם. נשכב במיטת התינוק, שם בפיו מוצץ ומעמיד פני בוכה. הקטנים גועים בצחוק. אברהם, ששירת בצבא, לא הגיע לברית של שי, בנו של אלי. ואולם המשפחה מספרת על אלי אחר. מתוח, עצבני, רגזן. כשאחותו אודט מבקשת ממנו הלוואה הוא צועק עליה: "שתי הידיים שלי באש ואת מבלבלת את הראש". 


ידעתם למה הוא מתכוון?

"אז כבר ידענו מפי מוריס המנוח".

אז למה חזר לדמשק? אברהם מסביר שפעמיים בשנה, כשאחיו הגיע לחופשות, נפגש עם אלופי צה"ל. מספק, לבקשתם, הבהרות והרחבות על המידע שהעביר. הרמטכ"ל דאז יצחק רבין ראה אותו כמה ימים קודם שעזב את הארץ בפעם האחרונה. "אלי הבין שאין לו תחליף, קיבל עליו את הדין באהבה ובמסירות נפש ונסע לדמשק".     


העסקה שנפלה


דמשק, 18 בינואר, 1965. השעה היא 8:00. אנשי המודיעין הסורי פורצים לדירתו של כהן ותופסים אותו משדר. מילותיו הראשונות הן: "דחילקום, אני ערבי, אני ארגנטינאי". אחר כך הוא מודה. הסורים משתמשים בציוד שלו כדי להעביר מסר לראש הממשלה לוי אשכול: "כאמל וחבריו מתארחים אצלנו זה זמן רב. נודיע לכם על גורל היתר. המודיעין הסורי". 
 

אברהם כהן, ששירת אז בחיל הקשר, ראה בוקר אחד ידיעה קטנה בעיתון: "סוריה טוענת שתפסה מרגל". "הייתה לי הרגשה לא טובה", הוא נזכר. כשהגיע לביתם של נדיה ואלי ראה התקהלות. "הבנתי שהאסון כבר קרה".


עכשיו אני שואל אותו אם לדעתו נתפס אחיו בגלל שידוריו הצפופים והארוכים. הוא משיב שזאת למעשה הגרסה הסורית לנפילת המרגל. המוסד ומפעיליו, כך כהן, עטו עליה כמוצאי שלל רב. זה מנע מהם חיבוטים, חרטות, האשמות עצמיות וועדות חקירה. "הרבה יותר נוח להכות על חטא על כתפו של חברך, במיוחד כשהוא נדם לנצח".

לא ייתכן שאחיו שידר על דעתו עצמו. תמיד הקפיד על הנהלים, על הכללים. לדוגמה, הוא מספר את זה: לחנוכת ביתו ברמת יוסף הזמין את חבריו מהמוסד. אבל ברגע האחרון גילה לאכזבתו מרצפת שבורה. אחיו אפרים הציע לרדת למחסן של הקבלן ולארגן מרצפת. אלי התנגד בתוקף. הוא לא יגנוב דבר שמגיע לו בדין. "אם במקרה הזה שמר כל כך, על אחת כמה וכמה בענייני מודיעין". מפעיליו, הוא ממשיך, נהנו מאוד מהמידע שלו ודרשו עוד ועוד. אלי כהן הלך הכי רחוק שאפשר.






דרגים נמוכים כבכירים. היה מגיע ללשכות המובילות ומרפד את המזכירות בבשמים ותכשיטים. מקצוע הריגול מתסכל מאוד והופך את העוסקים בו לפרנואידים. "אם אינך שולח חומר, טוענים שאינך מתפקד, ואם אתה מספק מידע יקר, חושדים בך שאתה מפברק". כיום יש יותר מגרסה אחת לסיבת הנפילה של אלי כהן. נציגי המוסד אומרים עתה, לדבריו, שאינם יודעים מה הסיבה האמיתית, "וזאת התחלה טובה לדרך ארוכה של למידה".      
 

101 ימים חלפו בין תפיסתו של אלי כהן להמתתו. "ואתה חייב לשתוק. דיבורים, כך אומרים לך, יפגעו במאמצים להחליף אותו, להמתיק את עונשו". למשפחה מבטיחים שמנסים הכל. שגם אם יראו אותו תלוי, ייתכן שזה לא הוא. "הרבה זמן חשבנו שעוד יחזור".


אתה יודע על ניסיונות לסגור עסקה עם סוריה?

"מאיר עמית (אז ראש המוסד) הציע, באמצעות עורך הדין הצרפתי ז'אק מרסייה, למסור לראש המודיעין הסורי אחמד סווידאני מידע על קושרים נגד הנשיא אמין אל־חאפז תמורת המתקת העונש של אחי".


מדוע זה נכשל?

"לא ידעו שסווידאני הופעל בידי צלאח ג'דיד (גנרל, ממנהיגי הפיכת הבעת') נגד הנשיא. למעשה, הציעו לקושרים מידע נגד הקושרים".    

אותם ימי חרדה עוברים על סופיה, אמו של אלי, עם טרנזיסטור באוזן. בליל פורים היא שומעת את רדיו דמשק מעריך שבנה יוצא להורג. היא מזעיקה את הבנים. הם רצים עם ההקלטה למוסד. יוסק'ה יריב, מפקדו של אלי, יוצא אליהם ממסיבת פורים שהייתה שם. מאחוריו בוקעת המוזיקה ויריב מתנצל, "החיים צריכים להימשך". 
 

ב־18 במאי 1965, לפנות בוקר, העירו את אלי כהן בתאו בקומה השלישית של הכלא הצבאי בדמשק. נסיעה קצרה, מעבר חפוז בתחנת המשטרה ותפילה. מעמידים אותו בלב הכיכר. התליין הראשי אבו סלימאן כורך את החבל סביב צווארו. בתנועה מהירה הוא בועט בשולחן שמתחת לרגליו. שבע שעות נשאר אלי כהן תלוי בכיכר. 
 

באמצע שנות ה־70 יובא בחשאי לארץ הרב נסים אנדבו-כהן, שהיה עם אלי כהן בשעותיו האחרונות. הוא נפגש עם נדיה. עוזרו יספר כי הנידון למוות ידע בעל פה את התפילה שלפני. הרב הוא שהתרגש והתבלבל. אלי תיקן אותו. 


לסובב את המנעול


אנחנו נוסעים בגולן על כביש 98. עוצרים בהמשך "שביל אלי כהן", בקטע שמצפון לאל־חמה. מחסומי טנקים בצדדים ופסל של יובל לופן מגינוסר. ראש פעור עיניים שמביט לכל הצדדים. זכר לאלי כהן שראה הכל. תחתינו האון ותל קציר, שחייבים משהו לשליחותו הגורלית.   


אחרי 50 שנה, הזיכרון לא מתפורר, כמו בהתחלה?

"אלי לא עוזב אותי. הוא כל הזמן במחשבות. אבל חומרים חדשים מעניינים אותי יותר מסמלים".


למה?

"כי הרבה שאלות לא נפתרו. לפני עשר שנים אמר לי המפעיל שלו בארגנטינה: 'אתה יודע שאלי בכלל לא היה בגולן?'. שאלתי: 'היית המפעיל שלו בסוריה?', הוא אמר שלא ונאלם".


זה משא כבד להיות האח של אלי כהן?

"כבד, אבל לא בחרתי בזה". 


מושב אליעד נקרא על שמו של אלי כהן. אברהם שומע את קולו שלו בוקע בהקלטה שעולה מהאנדרטה. הוא מתיישב על הארץ ונסגר בתוך עצמו כמבקש התייחדות פרטית. בקטע שאחרי אליעד, עובר לצד 98, הכביש הישן לדמשק. אין ספק שאלי כהן נסע על האספלט הזה. עכשיו יש שם כתובת בזלת ושני ברושים קטנים. מקבלים מים בטפטוף מתחנת השאיבה של מקורות. אברהם מרחף בגובה 30 אלף רגל. אשתו דליה מניחה יד רכה על כתפו ולוחשת: "סע, אברם". 
 

ליד בניין המפקדה הסורית בקוניטרה קריאת העורב נשמעת. הערב יורד, והלהקות מתכנסות אל צמרות קירחות. לאברהם דחוף להכניס אותנו לחדר האלוף זיאד אל־חרירי שישב פה. בתקרת המסדרון שלידו חור סימטרי מפצצה של חיל האוויר. והנה חדר המודיעין שפרוץ לרוח. לוע הארי. כאן היה אלי כהן מציג את אישור הכניסה לגולן ולכאן היה מחזיר אותו. דליה ממש מצליחה לראות אותו. מוקף אנשים, אבל בודד. רגוע, אך משהו מתוכו זועק: "זהירות, זהירות".

כשהתנים מייללים בחשיכה, אנחנו יוצאים מהבניין החרב. מוצאים לפנינו פסל של מנעול, שמסמל את בית הסוהר שבו נכלא אלי. אברהם שולף את צרור מפתחותיו ומנסה לפתוח את המנעול.