תשכחו מהתדמית הרווחת של ספרנית חמורת סבר שמהסה את קהל הקוראים בתנועת אצבע נוקשה. מתחת לאף מסתמנת ראשיתה של מהפכה שבמסגרתה מצטרפים גברים לתחום הספרנות.

כמו כל שינוי, גם הפעם ייקח זמן עד שהתופעה תהפוך לנפוצה, ובכל זאת, בלא מעט ספריות, את מקום הספרנית המיתולוגית מחליף ספרן, לעתים צעיר, שפעמים רבות זוכה גם לתגובות מופתעות. "זה תפקיד מגניב לאללה", אומר למשל רון ניסל מילר, תושב יובלים ומנהל הספרייה במועצה האזורית משגב, המעניקה שירותים ל־ 26 אלף איש. הוא נולד בירושלים וגדל בה. לספרייה הגיע מעולם החינוך הבלתי פורמלי והפורמלי, אחרי שעבד במכינות קדם צבאיות ובתנועות נוער, ולימד מחשבת ישראל.

"האם הגעתי לספרייה או היא הגיעה אלי? אני לא יודע להשיב על זה", הוא אומר. "בכל מקרה זה נקרה בדרכי לשמחתי הגדולה, וזה תפקיד, שטומן בחובו הרבה דברים".
 

מה למשל?

"ספרייה ציבורית כיום צריכה להיות מעודכנת. לפעמים הספרים מגיעים אלי לפני שהם מגיעים לחנויות הספרים. אוכלוסייה קוראת כמו במשגב היא סוג של שמורת טבע, היא מאוד אוהבת את הרעיון שהספרים הכי חמים מגיעים למדף. הדבר השני הוא פעילות התרבות: לרשותו של תושב תל אביב, שרוצה לראות מופע או הצגת איכות או להקשיב להרצאה, עומד מגוון גדול.

במשגב ובישובים פריפריאליים אחרים, אם הספרייה לא תעשה זאת, לאנשים לא תהיה הזדמנות לשמוע את שרית ישי לוי, עמוס עוז או אתגר קרת, ולילדים לא תהיה הזדמנות לראות הצגת ילדים של תיאטרון הקרון. אנחנו, בספריות הציבוריות הפריפריאליות, עושים מאמץ, כולל כספי, להביא את הדברים הללו אלינו".
 

כמה פעמים שאלו אותך: סליחה, איפה הספרנית?

"בהתחלה יותר, כיום כולם יודעים. ברוב דברי הדואר שמגיעים אלי כתוב: 'לכבוד: מנהלת הספרייה'. זה בעיני סימפטום מאוד מעניין. בעתיד, ייתכן שהמוטיבציה של גברים בתחום תהיה משהו רווח יותר".
 

היום, הוא כבר לא מסתפק בספריה שבה הוא עובד. "מהנקודה שלי בגליל לא הצלחתי לקדם דברים כפי שרציתי, והחלטתי להיכנס למועצה הארצית של הספריות הציבוריות", הוא מספר. "ממנה אני מצליח לשנות ולחולל מהפכות קטנות. אחד הדברים שאני מנסה להוביל הוא עיוות התקציב לטובת הספריות של הרשויות הקטנות. פרויקט נוסף שאני שואף לסמן עליו וי הוא קידום השאלת הספרות הדיגיטלית. נכון להיום זה לא קיים בספריות הציבוריות בישראל, אבל בעולם זה קיים".
 

ספרייה ציבורית היא לא עולם הולך ונעלם?

"אני לא מודאג. הרבה אנשים ימשיכו לשאול ספרים מודפסים, וסופרים ימשיכו להגיע אלינו כי כאן נמצא הקהל הביתי שלהם והספריות תמשכנה לקיים חוגי קריאה וכתיבה יוצרת. הספרייה לא תאבד את מקומה".
 

ואכן, אם עד לפני מספר שנים, לספריות לא היה מה להציע מלבד ספרים ישנים, חוק הספריות המשופר משנת 2007 הגדיל את תקציבי הרכישה של הספריות והביא עדנה לתחום. כיום רבי המכר מגיעים במהירות רבה למחזורי ההשאלה ולקוראים. גם המחשוב המתקדם בספריות הביא לשינוי עצום. היום, הקוראים יכולים לעיין בקטלוגים המקוונים מבתיהם ולהזמין ספרים אותם הם מעוניינים לקרוא.

יש גם לא מעט ספרים אלקטרוניים, מה שאפילו חוסך את ההגעה לספרייה. ואם צריך הוכחה לעדנה המחודשת של הספריות, המספרים יספקו אותה: למעלה מ־ 11 מיליון השאלות נרשמו בשנת 2014 , ומיליון איש רשומים כיום בכל הספריות הציבוריות בארץ. "אין מועדון חברים בסדר הגודל הזה", אומר מנכ"ל מרכז הספר והספריות, צביקה מאיר. "זה מספר מאוד מפתיע, ומורה על הקשר של האנשים בקהילה לספרייה".

מחייך בשתי העמדות

את ארז יעקבי ( 45)מכירים תושבי הצפון כדי־ג'יי, מפיק מסיבות ואיש רדיו, אבל בחצי שנה האחרונה הוא גם מנהל את הספרייה בקריית אתא. את אהבתו למוזיקה הוא משמר בדמות סדרת מפגשי אמן עם מאור כהן, ערן צור, דנה ברגר ודן תורן. "אין לי אישיות שונה בספרייה או אישיות שונה כדי־ג'יי", הוא מדגיש. "אני אוהב אדם, שמח ומחייך בשתי העמדות".


"היום צריך לסחוף אנשים לספרייה". ארז יעקבי. צילום: אלבום פרטי 


20 שנה עבד יעקבי ברדיו חיפה במגוון תפקידים, עד שהגיע לרוויה. "הגעתי לספרייה אחרי תחושה של מיצוי", הוא מודה. "ראיתי בעיני רוחי מרכז תרבות, הרבה יותר מהשאלת ספרים. אני רחוק מדמות הספרנית וה'ששש'. דבר ראשון חשוב לי שזו תהיה ספרייה שמחה. אם ילדים עושים רעש, זה מעולה. שברתי את עניין הסטריליות של הספרייה והבאתי רעיונות שיווקיים, למשל להקים מרכז משפחתי לגיל הרך כדי שנשים יוכלו לבוא בבוקר, לדבר ולשמוע הרצאות.

ברור לי שכיום כדי לסחוף אנשים לספרייה, אם להשתמש במונחים מתחום הטלוויזיה, אתה צריך מצד אחד להיות ערוץ 8 ומצד שני ערוץ 2. צריך ליצור גירויים, להתקרב לקהילה ולהיות חלק ממנה. השאיפה היא לגדל דור צעיר לתוך המקום הזה, כשהמסר הוא שלא צריך להישאר בבית ולשחק במחשב, כי יש שפע של דברים מעניינים בספרייה".
 

ירון גולדפרב (38) הוא מנהל ספרייה בבת ים מזה שש שנים, שבהן הוא משמש בכמה תפקידים: הוא מנהל את רשת הספריות, את מרכז התרבות ואת מוזיאון מורשת העיר בבת ים.
 

אפשר להניח שכשהיית ילד להיות ספרן לא היה מחלומותיך המקצועיים?

"כשהייתי קטן חלומותי המקצועיים נעו בין רפואת שיניים, אמנות וסימן שאלה גדול. המציאות הובילה אותי, או אני אותה, לכיוונים היותר חברתיים וחינוכיים לא פורמליים, אם בשליחויות למחנות הקיץ, הנחיית קבוצות וניהול מתנ"ס ברמלה, עד שהגעתי לתפקיד".
 

בוא נדבר על היתרונות שלך כספרן מול יתרונות של נשים בתפקיד.

"אני חושב שדווקא גילי שובר את תפיסת הספרניות של ילדותנו: נשים מבוגרות יותר, חמורות סבר בהכללה גסה ומשתיקות סדרתיות. ייתכן גם שבעבודה עם הקהל תגובות מול גבר הן אחרות. ההערות החוזרות הן 'יש גברים בספרייה?' וגם 'לא רואים עליך'".
 

ערן מוסקוביץ (34) מהספרייה בבית שאן, למד פסיכולוגיה ותואר שני בספרות באוניברסיטת חיפה ופרסם שני ספרים פרי עטו בהוצאה עצמית. "התנדבתי בספרייה בתור סטודנט, במסגרת סטאז' קהילתי שלא התבקשתי לעשות, אבל היה לי חשוב", הוא מספר כיצד התגלגל לתפקיד. "אחרי שסיימתי את המאסטר עשיתי עבודה קהילתית בפרויקט פר"ח בעיר ופגשתי לראשונה את השטח, את השכונות. הבנתי שאני רוצה לתרום. שאם יש משהו משמעותי בחיים האלה, זה לתת במקום שבו צריך אותי, במקום שבו גדלתי".
 

כשנפתח המכרז לניהול ספרייה, בתום קדנציה בת ארבעה עשורים של המנהלת הקודמת, ניגש והתקבל. "הגעתי עם רשימה מסודרת של רעיונות", הוא מספר. "קודם המקום היה מחסן ספרים, ואנחנו החלטנו שכדי להפריח אותו צריך לצאת מהקופסה וליצור רשת ענקית של שיתופי פעולה עם מוסדות וגופים שלא קשורים בהכרח לספרייה: מאגודות לילדים עם צרכים מיוחדים, עמותות של בעלי חיים, דרך ערבי זמר וגם סדנאות ומפגשי סופרים שיש בכל ספרייה".
 

תוך זמן קצר, הפכה הספרייה לרועשת, חיה וצבעונית, ומושתתת רובה ככולה על 40 מתנדבים, 15 מתוכם בני נוער. הצעיר שבהם בכיתה ג' והבוגר בי"ב. המתנדבים הגיעו בשיטת חבר מביא חבר, קיבלו תגים והם עוברים ערבי גיבוש. "התברר לנו שההעצמה הזו מאוד תופסת", אומר מוסקוביץ. "המתמידים והוותיקים הפכו להיות שגרירי הקהילה ובכל אירוע הם אמונים על הפצת המידע. בשלוש השנים שאני פה צמחנו ב-900 מנויים. בקנה מידה של עיר שיש בה 20 אלף תושבים, זה מספר יפה. במקום כזה פצפון יש משמעות אדירה לשיתופי פעולה קהילתיים".
 

לאט־לאט החל לאתר כישרונות הפועלים מסביב לספרייה ושינה עם אנשיה את התוכן, במטרה להביא אליה אנשים מוכשרים ולתת להם במה. "יש לנו מישהי שיש לה משרד הפקות קטן ופתחנו איתה רצועת זמר", הוא מספר. "לאחר שהכנסנו אותה למאגר הספקים שלנו, היא יכולה להופיע כיום בכל ספרייה בארץ. בעקבותיה התחלנו את התהליך של תמיכה בעסקים מקומיים קטנים עם עוד אנשים מוכשרים".
 

בוא נדבר על העובדה שאתה ספרן ממין זכר.

"בהתחלה זה התקבל בפליאה. כבר בכנס הראשון שהגעתי אליו, אמרה לי עדת נשים מבוגרות: 'אתה מוריד לנו את ממוצע הגיל'. לא רק שאני גבר, אני גם יחסית צעיר וזה בעייתי. כשאני שואל תלמידים על הציפיות שלהם מהספרייה, הם מיד מדברים על דמות הספרנית הממושקפת, עם המבט החמור בפנים והאצבע על הפה.

אנחנו עובדים מאוד קשה כדי לשנות את זה. בדלפק השירות שלנו מחכים המתנדבים התיכוניסטים, בנים ובנות חייכניים ותוססים. כשאנשים מקבלים חיוך ממישהו שיכול להיות הבן שלהם, הם מגיבים אחרת. ממוצע הגיל של המקום ירד פלאים. תמיד יש פה בני נוער וילדים, וזה לא מובן מאליו. לי זה גורם לחזור לילדות שלי. אני לא יודע אם זה היה עובד כך עם אישה.