"תהרסי את עצמך, לא תתחתני", איימו עליה הדודות ואמה של דאליה פדילה מטירה, כשהלכה ללמוד באוניברסיטת בר אילן. ״את הורסת את המשפחה״, אמרו לה הסבתות בפנים חמוצות. כשהמשיכה בלימודים לתואר שני ושלישי (בספרות אמריקאית) - וכבר הייתה נשואה ואם לשלושה - המשפחה המשיכה: "הגיע הזמן שתשימי כיסוי ראש ותיראי כמו אישה מוסלמית מהוגנת". כשהתחילה ללמד אנגלית במכללה האסלאמית לחינוך הייתה אישה יחידה בצוות של גברים. כשהפכה למנהלת צוות במכללה, המורים פשוט לא הופיעו לישיבה. מה פתאום שאישה תנהל אותם?

אפשר בהחלט לומר שד״ר דאליה פדילה (42), אישה מרשימה שמלהטטת בין אנגלית, ערבית ועברית, רגילה להתנגדות כמעט בכל מהלך שעשתה בחייה. במקרה שלה נראה שהקשיים רק חיזקו אצלה את כוח הרצון והיצירתיות. ״ישבתי שם, בחדר הריק, כשהמורים הגברים לא באו, וחשבתי מה אני עושה עכשיו. כמעט התייאשתי, אבל לא רציתי לוותר״, היא מספרת, ״היה לי בראש מודל של אישה ערבייה מודרנית, וידעתי שאני מסוגלת להגשים אותו, 'להביא את הבשורה' לעצמי ולנשים אחרות. תמיד אמרו לי 'תבחרי, זה לא הולך ביחד', אבל אני רציתי גם וגם״.

25 שנה אחרי שיצאה מהכפר ללימודים גבוהים (חרף התנגדות אמה, ״שהייתה מביאה לי כל יום חתן אחר״), עשתה פדילה היסטוריה משלה בכל מה שקשור לחינוך, מגזר ומגדר: האישה היחידה שהגיעה למעמד של משנה למנהל במכללה אסלאמית בישראל מנהלת כיום מכללה להנדסה בבאקה אל־גרבייה, מרצה על המגזר הערבי בבית הספר לממשל של המרכז הבינתחומי, חברת ועדת נשיא המדינה לעידוד החינוך הדמוקרטי, ויזמת ובעלת ״Q SCHOOLS״, רשת בתי ספר לחינוך מערבי, דו-לשוני (ערבית ואנגלית) במגזר הערבי ובירדן, שמעסיקה זה לצד זה מורים ערבים, אמריקאים ויהודים.

האלטרנטיבה השנייה

אמה ודודותיה אולי חששו שתחבל בסיכוייה להינשא (היא התחתנה בגיל ה״קשיש״ 28 עם עאבד, בעל תואר שני בסיעוד, כיום מנהל חדר הטראומה במיון בבית חולים מאיר), אבל דווקא אביה, מנהל לשעבר של מחלקת החינוך בעיריית טירה, עודד אותה ואת אחותה לצאת ולרכוש לעצמן השכלה גבוהה. ״זה היה מהפכני בזמנו, וזה יכול היה לקרות רק בתמיכת אבא. אנחנו בעצם הדור הראשון לנשים אקדמאיות במגזר - האמהות שלנו בקושי סיימו תיכון, הסבתות לא ידעו קרוא וכתוב. אני עשיתי דוקטורט בשפה ובספרות אנגלית, אחותי עורכת דין באחד המשרדים הגדולים, סיימה תואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית, ואחי למד בטכניון והודיע שהוא לא מתחתן עם אישה שהיא פחות מדוקטור, והוא באמת התחתן עם רופאת שיניים. אין ספק שהצבנו מודל של נשים קצת שונות בכפר״.

הלימודים, מספרת פדילה, עזרו לה לגבש בהדרגה את זהותה, ״כאישה, כערבייה וכישראלית״. במסגרת התואר השני שלה החליטה לחקור קולות של מיעוטים בספרות האמריקאית - יהודים, אסיאתים אינדיאנים. בלימודי הדוקטורט כבר חיפשה את הקול הערבי בספרות האמריקאית, בעיקר של נשים כותבות. ״מצאתי שיש ספרות ענפה שנכתבה על ידי ערבים

אמריקאים, אבל היא לא נכנסה לקנון מוגדר. ״כל זה עזר לי להתנסח, להגדיר מי אני - זה לא פשוט, בתוך כל המעגלים שאני חיה בהם״, אומרת פדילה בחצי חיוך, ומציירת בזריזות שורת עיגולים, ״זהות פלסטינית וזהות ישראלית, תרבות ערבית ותרבות מערבית, להיות אישה בחברה דתית מסורתית וגם אדם עם חירות וחופש בחירה. בכל אחד מהתחומים האלה אני מקבלת דברים מסוימים, אבל יש לי ביקורת על דברים אחרים. אני תמיד אומרת שמתוך כל הניגודים האלה נוצרת אנרגיה חזקה, שיכולה ללכת או לצמיחה או לתסכול והרס עצמי. אני בחרתי באלטרנטיבה הראשונה״.

הקול המושתק

היא התחילה כמורה לאנגלית בתיכון בטירה, אבל פוטרה די מהר, לאחר שהורים התלוננו שהיא מלמדת את בנותיהם ספרות ״חתרנית״. ״לימדתי את 'הסיפור של אוולין' של ג׳יימס ג׳ויס״, היא מספרת, ״על ילדה שחולמת ליד החלון, ודיברתי תוך כדי זה גם על העצמה נשית. ההורים לא ממש אהבו את זה״.

מחלקה חדשה ללימודי אנגלית שנפתחת במכללה האסלאמית ״אלקאסמי״ בבאקה אל־גרבייה (מיסודו של הזרם הסופי, המתון יותר באסלאם), נזקקה למורה - וכך הגיעה הדוקטור לאנגלית פדילה, בשערה הגלוי ובחליפותיה המערביות למכללה הדתית, לכיתות שבהן מחיצות מפרידות בין נשים לגברים, ״כמו בעזרת נשים בבית כנסת, הבנות לא ראו את המרצה, והבנים ישבו מלפנים עם הראש למטה, כי אסור להם להסתכל על אישה. בהתחלה ביקשתי שירימו את הראש כשהם מדברים אלי, עד שהבנתי שזה לא מקובל״. בכיתות של הבנות דיברה על ״קולן המושתק של נשים ועל תפיסת העצמי שלהן״ דרך סופרות כמו אליס ווקר (״הצבע ארגמן״) וטוני מוריסון (״חמדת״), ״יום למחרת קוראים לי לנשיא. תלונה ראשונה״.

למרות היותה חריגה בנוף היא דבקה בעבודתה שם ואף הסכימה לכסות את שערה במטפחת (״הורדתי אותה אחרי השיעורים״). בשנת 2000, כשמכללת ״אלקאסמי״ קיבלה את הכרת המל״ג, הדורשת חופש מחקרי ואקדמי, ידעה פדילה שזמנה הגיע: ״הורדתי את כיסוי הראש אמרתי להם 'חברים, מכללה מוכרת זה חופש אקדמי'״.

היא החלה לכתוב את תוכניות הלימודים וחוברות העבודה (״הגברים ישבו בצד והסתכלו״), ומונתה לראש המחלקה לאנגלית. ״בהתחלה אף אחד לא בא לישיבות הצוות שזימנתי. לכל אחד היה תירוץ אחר. זה היה קשה, אבל ככה הבנתי שאני צריכה לרכוש אסטרטגיות פוליטיות חדשות, ליצור קואליציות ולעקוף התנגדויות״.

לראשונה במכללה הדתית, יזמה פדילה שיתוף פעולה עם מוסדות אקדמיה ישראליים, ״פיתחתי מודל של התאמה תרבותית של לימודי אנגלית למגזר הערבי - אף אחד לא חשב על זה שיש פער אדיר בין רמת הלימוד במגזר היהודי למגזר הערבי, שמסביר למה רק 10% מקרב בוגרי התיכון במגזר הערבי מגיעים לאקדמיה, ו-40% בגילי 19 עד 25 מובטלים. כל הנושא של מיומנויות חשיבה, ביטוי, כתיבה, חלש מאוד אצלנו, רוב הלמידה בנויה על שינון. ואת זה רציתי לשנות, דווקא דרך לימודי האנגלית״.

היא בנתה מערך של יחסי ציבור וקשרים בינלאומיים למכללה, ארגנה כנסים בינלאומיים על אסלאם וסובלנות (״השייח׳ים והדוקטורים הגברים היו בחזית, אני הקפדתי להיות בצל,> מאחורי הקלעים״) ולאחר ארבע שנים בתפקיד ותוצאות מוכחות של עבודה בשטח, מונתה כעוזרת ראש המכללה. כשנשיא המכללה יצא לשנת שבתון בארצות הברית, מונתה פדילה כמחליפתו בפועל, ״אבל כדי שהמרצים יקבלו את זה, קראו לזה ׳מזכירת ועדת הניהול'. התקוממתי, למה קוראים לי ׳מזכירת ועדה' ולא מנהלת?״.

״אבל הסתבר שכולם רצו בתפקיד הזה - ניסו להכשיל את המינוי שלי, טענו שאני אגרסיבית, דורסנית, שזה לא המקום שלי, שכאישה שלא מקפידה על לבוש דתי אין לי הזכות לייצג מכללה מוסלמית, שלא אהיה פנויה לגמרי לעבודה כי אני גם אמא. שנתיים רק נאבקתי מאבקי הישרדות בתפקיד. דווקא מהשייח'ים בוועד המנהל ומנשיא המכללה קיבלתי גיבוי - מי שהיה להם קשה לקבל אותי היו הקולגות. אני חושבת שחלק מזה קשור בעובדה שלגברים במגזר הערבי יש מעט מאוד מקומות להתקדם בהם״.

קדימה להסתער

כשהגיע הזמן לבחור נשיא חדש למכללה, פדילה לא זכתה בתפקיד, אף שהייתה יד ימינו של הנשיא היוצא והמנה־ לת בפועל. ״הסבירו לי שעד כאן. זאת מכללה אסלאמית, והשייח'ים בוועד המנהל לא מוכנים לאשר מינוי של אישה לנשיאה. כמעט נשברתי אז. אמרתי ׳מה לי ולכל הווג'ראס הזה? אני כבר מרצה בבינתחומי, יש לי עסק פרטי - די, אני עוזבת'״.

ובכל זאת, על מנת שלא לאבד אותה, הציע לה הוועד המנהל לנהל בית ספר קטן להנדסאים, מקום כושל שכמעט נסגר, שהיה תחת חסות המכללה. ״בהתחלה נפגעתי - מה, זה מה שמגיע לי, אחרי כל הדרך הזאת? אחר כך אמרתי לע־ צמי ׳אני אקח את זה כאתגר ואצמיח את המקום הזה, ואראה להם למה אני מסוגלת, והפעם לא על תקן ׳אישה מועצמת' על ידי המנהלים מלמעלה, אלא כמנהלת עצמאית״.

פדילה הסתערה על המכללה הנידחת שבפאתי באקה אל־גרבייה כמו מונטגומרי על אל־עלמיין: ״מהיום הראשון באתי בגישה של ׳חברים, הנה השלב הבא של החינוך בחברה הערבית - מספיק לקטר, מספיק עם התסביכים, די עם עמדת הקורבן. בואו ניקח את העניינים לידיים ונבנה פה חינוך מתקדם'. עשיתי את זה בלי להתנצל, בלי לבקש רשות מאף אחד, ולהפתעתי כולם התגייסו לעזור - עיריות, מפקחים, מוסדות אקדמיים, הורים, כאילו חיכו לזה״.

היא יצרה שותפויות עם מוסדות אקדמיים ועם עיריות, יזמה הכשרות והעצמות לתלמידי תיכון שיובילו אותם ללימודי המשך במכללה, ויצרה ״מסלול עוקף פסיכומטרי״ עם מכללת רופין, ללימודים לתואר. תוך שנתיים בלבד צמח בית הספר מ-100 תלמידים ל-900, ממחלקה אחת לשש מחלקות (כולל הנדסת אופטיקה ומחשבים), ומכללת ההנדסאים הנידחת הפכה למכללה שמעניקה כעת תואר BSC אקדמי של מכללת רופין. המכללה עברה למבנה חדש, נפרדה מחסות המכללה האסלאמית, ״ועכשיו אני במשא ומתן עם חברת גליל סופטוור לבניית מרכז תעסוקה בתוך המכללה, שיהיה גם הצד של התעסוקה והפרסטיז'״.

עם כל מה שלמדה בדרך, החליטה פדילה להגשים את החלום החינוכי שלה, על אנגלית כמנוע לקידום ילדי המגזר הערבי, ולהקים רשת מרכזים ללימודי אנגלית לילדים, ״היה לי כבר מודל בראש איך חינוך איכותי, דו־לשוני, לילדים ערבים צריך להיראות. זה נשמע שתלטני, אני יודעת, אבל היה לזה על מה להתבסס״. סביבה הספקנות חגגה, ״אמרו לי 'מה זה ה-S ב-Q SCHOOLS?', אמרתי ׳זה רשת'. אמרו לי ׳את חולמת, זה לא ילך'״.

משקיעים לא היו לה, וגם לא משפחה עשירה עם גב כלכלי, ״בעלי ואני שכירים, אז לקחתי 50 אלף שקל שהיו לנו בחסכונות, ויצאנו לדרך״. בעלה, שתמך בה לאורך כל הדרך (״בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות מה שעשיתי״), גילה הפעם חששות, ״הוא דאג ובצדק, מה יהיה אם נפסיד? אבל אני הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, כי לימוד של שפה זרה מעצים חשיבה קוגניטיבית, ושליטה באנגלית במגזר שלנו נותנת לילדים יתרון מעשי וגם יוקרה״.

במשך שנה בנתה עם עצמה מודל חינוכי (״פיתוח תפיסה חיובית של ילד כאדם לומד, פיתוח מיומנויות חשיבה, התפתחות כאדם״). ״לקחתי מאיירים ערבים, למרות שהם פחות מיומנים, כי רציתי לקדם כוחות עבודה במגזר״.

פדילה שולפת חוברות לימוד מאוירות ומושקעות (וגם חתרניות, בהתחשב בערכים המסורתיים של המגזר): בנים ובנות מצוירים זה לצד זה בכל שלב, אבא מכין סנדוויצ'ים במטבח בבוקר (כי אמא יצאה לעבודה!) ובמענה לשאלה ״?what do I want to be״ (״זאת שאלה שילדים במגזר הערבי לא נשאלו בכלל בזמנו״), מוצגות אין ספור אפשרויות, כולל ״pilot״ עם ציור של ילדה טייסת. ״שמתי במכוון דגש על תכנון, על שכנוע, על כתיבה - כל מה שאין בחינוך הרגיל במגזר שלנו״, מסבירה פדילה, ״כי שפה זה הכוח הכי גדול כיום, המלחמה האמיתית היא כבר לא בנשק, אלא במילים״.

המרכז הראשון של ״Q SCHOOLS״ נפתח בטירה לכיתות ד', והתפתח במהלך השנים לרשת של מרכזי לימוד לאנגלית והעצמה לימודית, מכיתה א' ועד תיכון. ״התחלנו עם 30 ילדים, וכיום לומדים אצלנו 1,700 ילדים מדי שנה - 700 בטירה, בקלנסווה, באום אל־פחם, ו-1,000 בירדן״. בעלה של פדילה הפך בינתיים למנהל האדמיניסטרטיבי, ״עד היום שואלים אותי מדי פעם אם אני בטוחה שאני כתבתי את הספרים, ואם הרשת באמת שלי״, מספרת פדילה בחיוך.

לירדן הגיעה לאחר שהוזמנה להרצות ב-"TED", הרצאות המומחים המקוונות היוקרתיות, בהמלצת הממונה עליה במרכז הבינתחומי. ״בעקבות ההרצאה נוצרו קשרים עם הרבה גורמים - בין השאר עם השגרירות האמריקאית בישראל, שהפכה לתומכת שלנו, ועם עמותת נשים בירדן שעוסקת בחינוך, שהציעה לי להתחיל שם פיילוט. מאז העסק התרחב, יש לנו סניפים בעמאן, באירביד ובדרום ירדן, ואני נוסעת לשם מדי פעם להכשיר מורים. ביקשו רק שלא אציג את עצמי כישראלית, אלא כפלסטינאית מ-48', אבל מי שצריך לדעת, יודע״.

השנה נפתח בטירה גם פעוטון דו־לשוני של ״Q SCHOOLS״, שבו מלמדות גננות ערביות ואמריקאיות. מקום יפהפה וחדיש, מצויד במיטב העזרים והצעצועים (כולל כיורי ילדים מזכוכית אדומה), שקיבל תוך חצי שנה הכרה ממשרד החינוך. שלא במקרה, הגן פתוח משבע בבוקר עד חמש אחר הצהריים, ״זה הגן היחיד שפתוח בשעות כאלה, כי רציתי לעזור לנשים קרייריסטיות. אבל אל תחשבי שלא שומעים מסביב ביקורת, ׳מה פתאום חינוך מגיל שנתיים? בגיל הזה הם צריכים לשבת בבית עם אמא'״.

הבעיה העיקרית שלה, מספרת פדילה, היא הכשרת כוח אדם מתאים מקרב העובדות המקומיות. ״גם הגננות הערביות צריכות להבין קצת אנגלית, וכולן צריכות לעמוד בסטנדרט מסוים של דייקנות ומקצועיות בעבודה, וזה לא פשוט לשנות הרגלי עבודה של שנים. אני משלמת שכר גבוה יחסית, גם זו דרך שלי להעצמת נשים, כי כולנו יודעים שכסף זה כוח, ואישה יכולה להשתכר פה יפה מאוד. ועדיין, רוב הנשים, גם אלה שסובלות מבעיות כלכליות קשות, חושבות שזה תפקיד הבעל לפרנס אותן״.

למרות זאת, הצליחה פדילה ליצור קואליציה מעניינת במיוחד של מורים וגננות - ערבים, יהודים ואמריקאים. בקהילה היהודית של סנט לואיס, שם הוזמנה להרצות, החליטו לסייע לה ולמפעלה באופן מעשי, ושלחו גננות מהמרכז היהודי של סנט לואיס, להכשיר גננות מקומיות. שתיים מהן נשארו בטירה ועובדות בגן של פדילה. גם סטודנטים שלה מהמרכז הבינתחומי מתנדבים, ועוד לא דיברנו על המורים היהודים מהרצליה ורעננה. ״הגיע הזמן שלא רק ערביות מטירה יעבדו אצל יהודים בניקיון, אלא גם שגברים יהודים יעבדו בטירה בהוראה. בעיני זה סמל הנורמליזציה״.

מה עם ההקצנה הדתית? את מרגישה את זה אצלכם?
״בוודאי, רואים אצלנו יותר ויותר נשים עם בורקה, מה שנקרא ׳עשר דקות מכפר סבא', ולתנועות האסלאמיות במגזר יש מערכות חינוך עם הרבה כסף וכוח. רק לפני שבוע שמעתי שמישהו התלונן, ׳איך השייח'ים בוועד המנהל במכללה מוכנים לשבת עם דאליה פדילה, והיא עדיין בלי מטפחת'. זה שם, זה באוויר, ויכול להיות שאני חיה על זמן שאול. יש אנשים שחושבים שאני כמו דון קישוט, אבל אני ממשיכה בדרך שלי, לא אתפשר, ובחיים לא אבקש מאף ילדה או אישה אחרת להתפשר. העניין הזה נגמר״.