מודה, עלה אצלי חשד קל שיוצאי אתיופיה הלכו רחוק מדי בתיאור היחס המשטרתי כלפיהם. כמה חוסר רגישות ואטימות יכולים להיות בגוף שאחרי הכל אמור לשמור על כולנו ללא הבדל צבע, דת ומין? ואז אירע ביום חמישי שעבר המקרה המקומם הבא.


זו הייתה חבורה של אולי 30 איש שהתאספה בגן הציבורי מול הספרייה העירונית בבנימינה לציון שנה למותו של יוסף סלמסה ז״ל. סלמסה, בחור צעיר, בן העדה, נמצא בחודש יולי שעבר ללא רוח חיים במחצבה סמוכה, ולמשפחה טענות קשות כלפי התנהגות המשטרה, שלדבריהם הובילה את הצעיר בן ה-22 למותו הטרגי.
 

קבוצת אנשים נחושה, אבל שקטה. שום סימן לאפשרות של אלימות שעשויה להתפרץ או תחילתו של מרד אזרחי. הרחוב היה ריק, השעה 13:00, בעיצומו של קיץ לוהט. ואז הבחנו בו, עומד בצד ליד העץ. האמת היא שלא היה צריך להיות בלש כדי להגיע למסקנה המתבקשת, הוא לא התעניין בנעשה, נראה חסר סבלנות, הציץ לא פעם במכשיר הסלולרי, ואז אחת הנוכחות ניגשה ושאלה אם הוא שוטר. כן, הוא הודה. הוא שוטר.
 

ניגשתי לאיש ושאלתי בכעס עצור אם אנחנו בארגנטינה, האם בקרוב יעלימו פה אנשים, הוא הסתכל עלי במבט מלא בוז ונהם: ״אתה בכלל יודע מי אני, מי שלח אותי? אתה רואה פה ניידת?״. חמש דקות לאחר מכן נעלם.
 

״אתה חושב שאני מפחד ממנו?״, שאל אותי יותר מאוחר אשר סלמסה, אחיו של יוסף המנוח, ״אני דובר אמת. כל מה שאני אומר אלה עובדות. אני יותר לא אשתוק. בוא, אספר לך סיפור קצר על עצמי״.
 

אנחנו דור חדש

עברנו למקום קצת יותר שקט בזמן שחבריו התארגנו לצעדה לזכר אחיו. ״כל הזמן הייתי במסגרות מסודרות״, סיפר אשר, ״מכינה קדם-צבאית, שירות של שלוש שנים בצנחנים כלוחם, ואת מסיבת השחרור חגגתי פה בפארק יד לבנים. באנו לקחת דברים מהבית ועצרה לידנו ניידת סיור. בדיקה רגילה, אנחנו אזרחים תמימים. הם טענו שיש חשד לפריצה או התפרעות בשכונת כרמי בנימינה הסמוכה. עיכבו אותנו. הגיע בלש שפגשנו בתחילת הערב. בלש שראה אותנו חוגגים ושאל מה הסיבה וכשענינו 'מסיבת שחרור', אמר 'וואללה, מברוק'.
 

״בלש על אזרחי עצר את הרכב ורץ לעברנו בריצת אמוק. עד היום הריצה לא יוצאת לי מהראש. מצד אחד עמדתי במקום בהלם, מצד שני בחצי חיוך כי אמרתי הוא יודע מי אני, זה חייב להיגמר בטוב, אבל הוא נכנס בנו בפראות והתחיל לחלק כאפות. אוטומטית התגוננתי, לא הפעלתי אלימות. נעצרנו ושוחררנו. אמרו 'לא קרה כלום, לכו הביתה'. מעצר שווא. שום סיבה מוצדקת באחד הימים המאושרים בחיי. לקח לי שבועיים לעכל. כל הזמן אמרתי לעצמי 'סיימת שירות קרבי בצנחנים, גבר-גבר, למה?'.


אשר סלמסה, אחיו של יוסף ז"ל. צילום: אריאל בשור 
 

״המקרים שלי ושל יוסף הם לא נדירים. יש מלא. יש הרבה משפחות שהילדים שלהן לא איתן מסיבות כאלה ואחרות, אבל קשורות באלימות משטרתית. זו תופעה שחייבים למגר. אתה אומר אני רוצה להתקדם, אבל כל הזמן שמים רגליים. אבל זהו, אני לא אתן לאף אחד יותר להפיל אותי״.
 

משפחת סלמסה עלתה ארצה ב-1991. אשר היה אז בן שנה, אמו פרנוס הייתה בחודש השלישי להריונה. את יוסף כבר ילדה בכפר הנופש באשקלון, לשם המשפחה הגיעה בתחילת תהליך הקליטה. לידתו של יוסף הייתה נחמה קטנה על מותה של אחותו, קבר-עלם ז״ל, שהייתה בת 4 וחצי ולא שרדה את המסע המתיש והמפרך שעברו מאתיופיה לסודן ומשם לישראל.
 

״אנחנו דור חדש, ישראלי לחלוטין, אבל ההורים שלנו הם אנשים אמיצים״, אשר משוכנע, ״עשו דרך קשה, איבדו בת בדרך, כי בסופו של דבר אתה יודע שאתה מגשים חלום ומגיע לארץ ציון, ירושלים. אלפי שנים הם חלמו, וזה מה שקיבלו? ככה הם לא דמיינו את חייהם״.
 

עם חיוך מושלם


משפחת סלמסה הגיעה לבנימינה בעקבות הסב. היו שם משפחות מעטות של יוצאי אתיופיה, אבל אשר לא מדווח על גזענות וקיפוח בילדותו, אלא על חיים זה לצד זה. הוא הצביע על גן הילדים שמעבר לכביש, סיפר ששם הוא ואחיו עשו את צעדיהם הראשונים בשבילי החברה הישראלית.
 

״ברור שראו אותי בתור מוזר, אבל חשבתי שיותר לכיוון המיוחד״, צחק, ״גדלתי עם לבנים. למדתי בתיכון, היו לי חבר׳ה מהמושבה, עשינו על האש, אבל עם הזמן דווקא אחרי צבא אתה מוצא את עצמך עם האנשים מהעדה. יש בעיה. יצא לי לדבר עם חבר׳ה ושאלתי למה הם לא באים למחאה, כי זו לא רק המשטרה, זה גם החברה. אני בטוח שאם היא הייתה מעורבת, דברים היו קורים, אבל פחות״.
 

אשר גדול מיוסף בשנה, אבל בשלב מסוים דרכיהם כמעט נפרדו. האחד הלך למכינה קדם־צבאית, ענייני מנהיגות ומצוינות, ויוסף מצא עצמו בפנימיית כפר גלים. פחות ענייני לימודים, יותר צחוקים וכיף. כל מי שהכיר את יוסף ידע שהוא תמיד עם חיוך על הפנים ומניף את היד למעלה - מסמן ״שלום״ לחברים. ״חיוך מושלם״, אשר מספר, ״ילד פיקח שאהב את כולם. שחור, לבן, מוגבל, לא שינה לו״.
 

בעוד אשר פילס דרכו בחטיבת הצנחנים, יוסף שוחרר מצה״ל. אחיו אומר שאלה היו סיבות רפואיות בנוגע למשקל. אשר השתחרר והמשיך בפרויקט תל״מ בקיבוץ גבעת חיים. פרויקט המספק תעסוקה, מגורים ולימודים לצעירים בני העדה האתיופית. אשר מתגורר בקיבוץ ומתפרנס מעבודה במפעל פריגת המקומי.
 

יוסף המשיך להתגורר בבית עם הוריו ומצא ג׳וב ביקבי בנימינה הסמוכים. בבוקר עבודה ובערב הסתובב עם חבריו בשכונה.
 

במוצאי שבת, 1 במרץ 2014, שום דבר לא הפר את השגרה. כמה חברים נפגשו בגן הציבורי מול הספרייה. לא שעות לילה מאוחרות, יותר בסביבות 20:00.  כנראה ששתו קצת, הרעישו. מישהו הזעיק משטרה בחשד שיש ניסיון פריצה למעון הילדים השכן. ניידת ממשטרת זיכרון יעקב מיהרה להגיע, ומכאן החלה השתלשלות האירועים הטרגית.
 

במשטרה טענו שיוסף ניסה לתקוף, מה שבטוח הוא ספג יריית אקדח טייזר ישר למרכז הבטן. מדובר בנשק אל-הרג, היורה שני חצים שפוגעים בגוף, גורמים להלם חשמלי וכתוצאה מכך אובדת השליטה במערכת העצבים והשרירים.
 

הטייזר הוא כלי שנוי במחלוקת, עד כדי כך שבאוגוסט 2013 הוקפא השימוש בו בישראל עד לסיום עבודתה של ועדת בדיקה בעקבות תלונות על שימוש מופרז ודיווח על מקרים שבהם מתו חשודים שירו בהם. כחודש אחרי ההקפאה, השימוש חודש.
 

בדצמבר 2014 פרסם מבקר המדינה יוסף שפירא חוות דעת ובה כתב כי ״אין ספק שיש לתת בידי שוטרי משטרת ישראל, העושים לילות כימים להבטחת ביטחון תושבי המדינה, את הכלים הראויים להתמודד עם עבריינים. אך אסור כי כלים חדשים, אשר מטרתם לסייע למשטרה בעבודתה, יהפכו קרדום לפגיעה בלתי מידתית בזכויות האדם. בסופו של יום, איזון ראוי בין שמירה על זכויות האדם לבין שימוש אפקטיבי בסמכויות ובאמצעים העומדים לרשותה של המשטרה יגביר את אמון הציבור במשטרת ישראל ויחזק את יכולותיה להגשים את התפקידים החשובים המוטלים על כתפיה״.
 

חוות הדעת באה בעקבות תלונות על שימוש מופרז בכלי, בין היתר עלה שם המקרה של סלמסה. בחור ללא עבר פלילי, בטח לא אלים. אשר, האח, צוחק ומספר שאחיו היה רזה כמו דף נייר.

״הגיעו השוטרים שלפו את הטייזר וירו״, מספר אשר, ״בלי הרבה דיבורים. יש עדים. אחי התמוטט, הם גררו אותו לניידת, טרקו את הדלת על רגליו ובזמן שהוא מתאושש הוא צעק שלא עשה כלום. אחת השכנות שראתה את הבלגן רצה לספר להורים שלי״.
 

מהומה בתחנה


אשר היה אז בקיבוץ. הוא קיבל טלפון, נכנס לאוטו ומיהר לתחנת המשטרה בזיכרון. ״ההורים הגיעו לתחנה ראשונים״, נזכר, ״ראו את יוסף זרוק בחניה, אזוק בידיים וברגליים ללא שום השגחה, בלי הכרה. לך תדע מה עבר עליו בתוך הניידת. הגעתי עם עוד חבר, וההורים שלי צעקו, מהומה שחבל על הזמן. מסביב 30 שוטרים ואף אחד לא מטפל באחי. הרמתי את יוסף, שקצת התאושש. הוא צעק ׳אמא׳. שוטר שהיה מעורב באירוע פנה אלי. הסברתי שאני האח הגדול, ניסיתי להבין מה קרה והוא אמר שיוסף תקף אותו. פתאום מפריצה למעון זה עבר לניסיון תקיפה.
 

״ביקשתי שיכניסו את אחי לתחנה, הגיע אמבולנס והפרמדיק ביקש לפנות את יוסף למיון. נסענו לבית החולים ללא שום ליווי משטרתי. מצד אחד עבריין גדול שאוזקים אותו בידיים ברגליים ומצד שני שולחים אותו ככה ללא שום השגחה. בבדיקה מצאו שתי כוויות בבטן ושפשופים בידיים מהגרירה - לא משהו חריג, והוא השתחרר הביתה״.
 

יוסף השתחרר, אבל החיוך בפניו נעלם. הוא הלך והסתגר בבית, מיעט לדבר. רק לאמו ולנציגת הרווחה שהגיעה סיפר ששרפו לו את הלב.


יוסף סלמסה ז"ל.  "סיפר ששרפו לו את הלב"
 

״הוא אף פעם לא האמין ששוטרים יכולים לפגוע ככה. שוטר שומר עליך, לא לוקח את החוק לידיים״, אשר כועס, ״אחד החברים שהיה באותו אירוע אמר לו ׳בוא נגיש תלונה׳, ובסופו של דבר הגשנו. יוסף לא רצה להתעסק איתם. עבר טראומה. אבל אמרנו שאי אפשר לעבור על זה בשתיקה, כי זה יקרה מחר לאחי, לחבר. האיומים לא הפסיקו. שוטרים באו אלינו הביתה באמצע היום. הם דפקו על הדלת ׳איפה יוסף?׳, אמרו ׳לא תישנו, נהפוך את הבית׳, ׳נביא לפה 12 שוטרים׳. עבריינים עם תעודות. הייתה תקופה של איומים ולחץ״. 
 

ממחוז חוף של המשטרה ביקשו לא להגיב בעניין סלמסה מאחר שהנושא עדיין תחת בדיקת המחלקה לחקירות שוטרים.
 

יוסף ניסה לחזור לשגרה, לעבודה ביקבי בנימינה, אבל לא הצליח. ב-2 ביולי ביקש לצאת להפסקת צהריים שממנה אף פעם לא חזר. שלושה ימי גיהינום של חיפושים בקיץ שעבר צרובים בתודעתו של אשר. איך הלך בשדות וצעק ״יוסף״ ולא זכה לתשובה. הוא הגיע עד ל-500 מטר ממקום מציאת הגופה, אבל לא ראה אותה - שוכבת דוממת על טרסה במחצבה.
 

הוא הסתובב עם מתנדבים מיחידת כלבנים שהגיעה מהשומרון. לבסוף היה זה דווקא מסוק שהבחין באחיו המת.
 

״לא האמנתי שזה ייגמר ככה״, הוא מודה, ״אמרתי שיכול להיות שהלך לנקות קצת את הראש אחרי המקרה, אנחנו הרי בני אדם ולפעמים מקבלים את הסיבוב. אתה יודע איך הודיעו לי? אני ואחותי היינו בסופר בקניות וניגשה אלינו מישהי שאמרה 'מצאו אותו'. על מה את מדברת? והיא המשיכה 'המצב לא טוב'. אנחנו בקניות, הראש שלי רץ, מה עושים. השארנו את העגלה באמצע, הגענו הביתה ומלא ניידות וזעקות שבר״.
 

רוצים תשובות

כבר במהלך השבעה אשר, אחותו בנצ'י ובת דודתם טהונה החליטו שהם מפסיקים לשתוק ומתחילים להיאבק למען הצדק. ״אסור לשתוק! אם נשתוק זה יחזור עוד פעם״, פוסק אשר, ״במשטרה חייבים לעשות סינון ולקבל את הראויים שעושים את עבודתם. אך למען יראו וייראו, שוטר אלים חייב להיות בפנים! אין פה בכלל ספק! אותו שוטר שהכה את החייל מה קיבל? קנס של אלף שקל ופוטר מהמשטרה, זה נשמע לך הגיוני? איפה הרמטכ״ל? איפה אתם חיים? אז למלחמה קוראים לי להתייצב בצו 8 ואני עושה כי זה המקום שלי ואני אוהב אותו, אבל מה יהיה איתי?״.
 

ביום שקמו מהשבעה צעדו המשפחה והחברים לתחנת המשטרה בזיכרון יעקב כשהם דורשים לקבל תשובות. ביום לציון חצי שנה למוות, חודש ינואר, יום גשום במיוחד, צעדו מבנימינה עד צומת רעננה ומשם דילגו למטה הארצי בירושלים לשמוע דברים מהמפכ״ל. הוא לא יצא אליהם.
 

״יצאו העוזרים שלו והגיבו כרגיל״, אשר נזכר, ״'זה לא נכון', 'משרתים אצלנו 600 שוטרים יוצאי אתיופיה', 'אנחנו אוהבים את העדה' בלה, בלה, בלה. הכי קל לברוח מהתשובות, אבל אם נצטרך, נגיש תביעה אזרחית. אני לא מחפש נקמה. שהשוטר ישב בפנים זה יותר מנקמה. זה צדק״.
 

יש גם שוטרים טובים.

״איפה הם? הם שותקים, ואם אתה שותק, אתה שותף לפשע. הם מעדיפים לשתוק, כי אלה החברים שלהם, אבל החברים פוגעים בנשמות במקום להתמודד עם העבריינים האמיתיים״.
 

במשפחה לא משלימים עם האפשרות שיוסף התאבד. הם אומרים שהממצאים בדוח הנתיחה שלאחר המוות אינם חד-משמעיים ושיש הרבה סימני שאלה שמרחפים מעל.
 

״הכי נוח לשים בכותרת ׳צעיר יוצא אתיופיה שם קץ לחייו'״, אשר אומר,״אבל יש דרך להתאבד. להשאיר מכתב, לתלות את עצמך, לחתוך ורידים. ללכת למחצבה זה אומץ מטורף.
 

ונגיד שהלך לשם ברגל, זה הרבה זמן לחשוב. רחוק, קיץ, חם. אני לא מאמין שהגיע לשם לבד, ומה פתאום אדם יוצא באמצע יום עבודה למטרה כזו? אני גם לא אומר שהשוטרים דחפו, אבל אין ספק שיש יד למשטרת ישראל. יש מחדל ויש תעלומה. אני רוצה שהמשטרה תיתן את התשובות - היא האחראית״.
 

קול העם


טרגדיית סלמסה אירעה כמעט שנה לפני שדמאס פקדה, החייל בן העדה האתיופית, הוכה על ידי שוטר בחולון, מה שהצית סופית את גל המחאה שמסרב לדעוך.
 

אבל מבחינת העדה מקרה סלמסה הוא אולי האבן הראשה במאבק לשוויון זכויות. בהפגנות אפשר לראות כרזות עם פניו המחייכות, חולצות 'כולנו יוסף סלמסה'. אמו נשאה דברים לא מזמן בצעדה האחרונה מהקריה בתל אביב לכיכר רבין, ושירי המחאה לא מרפים.
 

האמן ריף-ראף הוציא את השיר ״כולנו יוסף סלמסה״ והמילים מכות כאגרוף חזק בבטן.

״הפכו את הרחובות לשדה קרב
זה לא נתפס
פרשים, יס״מ, מג״ב
יורים עשן וגז
גם רימונים לא יצליחו לעצור
זעם מתפרץ של דור עם עתיד ללא מוצא
בגלל המוצא, בגלל השיטה שפערים רק מנציחה
הקימו פה גטאות הם קוראים לזה מרכזי קליטה
ואין קליטה במסדרונות הממשלה
שמטפחת הזנחה ומקדמת הסללה
בנתיב המהיר אל עתיד של אסיר
אז את הכפפות נסיר
הגיע הזמן להעיר מתרדמה
זו קריאת השכמה

!Wake up, get up, stand up, don't give up the fight

כולנו יוסף סלמסה
ניאבק כמו בסלמה
שלא יהיו עוד קורבנות
של גזענות השלטונות״

ההרכב ״קפה שחור חזק״ הכניס בשירו ״יהיו ימים טובים״ את הבית הבא:
 

״למדנו שום דבר מההיסטוריה
מרגיש שאני חי בסרט עם הפקה של טרויה
הרי חלקנו סבלו באושוויץ-בירקנאו
מה ההבדל בעצם בין סלמסה לקירשנבאום״.


אשר, אחותו בנצ'י וחבריהם כבר לא חלק מהסטריאוטיפ של האתיופי המשפיל ראש ומעדיף לשתוק. הם אנשים שלא פוחדים מגז מדמיע ואפילו ממעצר כדי להגיע לתשובות.
 

״אחי הפך לסמל״, אשר אומר, ״הלוואי וזה לא היה ככה, אבל אם זה יביא שינוי, אני בעד. אנחנו נמשיך במאבק והוא ילווה אותנו במהלך כל החיים. הייתי יכול לקחת את זה לכעס ותסכול, אבל המאבק הזה הרים אותנו, נתן לנו כוחות, נתן מקום להתפרק. לראות ולקבל אחד את השני בלי קשר לאיך שאתה נראה ומי אתה״. חשבת פעם שתוביל מאבק כזה? ״אף פעם. אני עדיין חושב ללכת ללמוד חינוך ולעבוד עם חבר'ה צעירים, נוער, ולא רק יוצאי אתיופיה אלא עם כל עם ישראל. אני רוצה להיות כמו כל אחד. שברנו קוד במאבק שלנו. הוכחנו שאנחנו לא מופנמים, אנחנו כמו כל עדה אחרת, אבל אתה גם לומד שאם לא תילחם על הזכויות כמו שלחמת שלוש שנים בצנחנים, אף אחד לא יתייחס אליך. יש בעיה בחברה שלנו״.


מחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב. צילום: תומר ניוברג, פלאש 90
 

כדאי להקשיב היטב לדברים של אשר. גם אני יכולתי להגיד שאולי יש כאן פרנויה, רגשי נחיתות, אבל אז ראיתי את השוטר הסמוי באזכרה וגם אני מאז מחכה להסבר טוב מהמשטרה.
 

מהמחלקה לחקירות שוטרים נמסר: ״החקירה בשלב זה הסתיימה. התיק עבר לפרקליטות מח״ש וטרם התקבלה החלטה״.