ללא ציון שם פרטי או משפחה, בלי שם ההורים או תאריך לידה ובלי שצוין המספר האישי. על שלושה קברים בחלקה הצבאית בחיפה מתנוססת, באותיות שהצהיבו עם השנים, רק מילה אחת: אלמוני. מילה הטומנת בחובה תעלומה גדולה ובעיקר כאב. האם אותם אלמונים נפלו חלל בהגנה על המולדת, או שמא מדובר באזרחים שנהרגו במתקפת טרור כחודשיים לפני הקמת המדינה? אף אחד לא בא לפקוד את קברם ולא ברור אם הותירו מאחוריהם שארים, שאינם מודעים לעובדה כי מתחת לאבן הלבנה והקרה מונח בן משפחתם. 

אחר שמם וסיפורם של השלושה מנסה להתחקות לאחרונה היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל (אית"ן) בניסיון להעניק להם זהות. אלא שהמידע הנמצא כיום בידי הצבא מינורי עד אפסי. אחת מהחיילים אלמונים נשאה כנראה את השם מרגלית, על מכנסיו של השני נתפרו שתי אותיות, על השלישי נטען כי נהרג בקרב בחיפה, אולם מספרי ההיסטוריה של המדינה לא עולה כי בתש"ח התקיים כזה עימות. 
 

חוקרי אית"ן הפכו כל רגב בחודשים האחרונים. הם נפגשו עם ותיקי חברה־קדישא ומנהלים לשעבר של בית העלמין, חרשו את הארכיונים בגנזך המדינה ובדקו קטעי עיתונות, אולם כל קצה חוט לא נמצא. 
 

"ההערכה שלנו כרגע היא שהם אזרחים שנהרגו באירועי פח"ע מעצם היותם יהודים", אומר מפקד היחידה, סא"ל יוסי שמש, "העובדה שהם נקברו בחלקה צבאית מלמדת אותנו כי מישהו קבע שמותם קשור לפעילות מבצעית. אנחנו גם לוקחים בחשבון שיש סיכוי שהשלושה, או חלק מהם, שימשו כמסתערבים בשירות המדינה, אף שאין עדויות על פעילותם באזור הזה. תיק חקירה זה הוא אחד המסובכים של אית"ן. בתש"ח היה נהוג לקבור אזרחים ולוחמים באזור שבו הם נהרגו, כך שאין אפילו ודאות שהאלמונים הם תושבי חיפה או הסביבה". 


הם יישארו אנונימיים לנצח?

"לצערי, כן. השלושה אינם נמצאים ברשימת הלוחמים שמקום קבורתם אינו נודע, ולכן נשמח אם הציבור יתגייס לסייע. ייתכן שבישראל קיים היום אדם שמכיר את הסיפור, ואולי זה מישהו ששמע על כך מהוריו. אנחנו בודקים כל פיסת מידע ומתייחסים אליה ברצינות. לעולם אי אפשר לדעת מהיכן תגיע הידיעה שתהיה הפיסה הראשונה של הפזל". 


הדור האבוד


קברי שלושת האלמונים אינם מרמזים על המסתורין האופף את סיפורם. הם נטמעים היטב בין שלל המצבות האחידות בחלקה הצבאית בחיפה, מוקפים בצמחייה ירקרקה הקורסת בחום הכבד. הטקסט הסגפני שנחרת על האבנים הלבנות מכמיר לב. "נפל בקרב בחיפה כ"ג באדר ת"שח ת.נ.צ.ב.ה", נכתב על קברו של האלמוני שנהרג ב־4 במרץ 1948. שבע מילים בלבד המתארות ביובש חיים שלמים. 
 

על חלל זה אין כל מידע ברשויות המדינה או בצה"ל. ייתכן שהיה ניצול שואה צעיר שנחלץ מזוועות הנאצים ומצא את מותו בעריריות מעיקה בלי שמישהו ישב עליו אפילו שבעה; אולי הותיר מאחוריו קרובי משפחה שנואשו מלחפשו. ייתכן שסיפוריהם של שני האלמונים הנוספים, שנקברו כשבועיים אחריו, ב־16 במרץ, ישפכו מעט אור על נסיבות חייו. 
 


קברו של אחד החיילים האלמונים מחיפה. צילום: דורון גולן, סוכנות ג'יני

גם מאחורי הקבר השני מסתתרת אניגמה שרב הנסתר בה על הגלוי. ב־12 במרץ 48' נמצא אלמוני כבן 40 מוטל על הכביש המקשר בין חיפה לג'נין. לאחר שהתברר כי נורה למוות, הועברה גופתו ללא מסמכים מזהים לבית חולים הדסה בחיפה, שברבות השנים שינה את שמו לרוטשילד ולאחר מכן לבני ציון. צוות בית החולים חיכה במשך ארבעה ימים לבני משפחתו, אולם אף אחד לא הגיע כדי לזהותו. רק האותיות מ' ו־ו', שנתפרו לחלק הפנימי של מכנסיו, מעלות את הסברה כי ייתכן שמדובר בראשי התיבות של שמו, אולי מרמזות על שם קבוצה שאליה השתייך, ואפשרי שהן מוכרות רק לאנשים מסוימים. 
 

ביום שבו נקבר מ"ו נטמנה בחלקה הצבאית גם האלמונית. גם על קברה נכתב כי נפלה בקרב בחיפה. נתוני הביטוח הלאומי מספקים רמז ראשון לזהותה. היא נהרגה ביריות ביום שבת 13 במרץ וגופתה נמצאה ברחוב סטנטסון בעיר התחתית, באזור שהיה באותם ימים בשליטה ערבית. כשהתברר כי היא יהודייה, הועברה האלמונית לבית החולים. הניסיונות לזהותה עלו בתוהו, אולם התברר כי שמה מרגלית והיא בת 35. 
 

"אין ודאות שזהו שמה האמיתי", אומר סא"ל שמש. "זו יכולה להיות טעות או כינוי. מניסיוני, כשמצוינת הערכה של גיל, אותו אדם יכול להיות מבוגר יותר או צעיר בכחמש שנים". 
 

כיצד מתחילים לעבוד על חקירה כה מורכבת?

"יורים לכל הכיוונים ונפגשים עם כל מי שהיה לו מגע עם הקברים. הלכנו אחורה עד כמה שיכולנו. חיפשנו במסמכים שנמצאים בארכיונים של ההגנה והאצ"ל, הפצנו בקשות עזרה בקרב ותיקי המחתרות, בדקנו ביומני מבצעים ישנים, בעיתונות מאותה תקופה, בספרי קבורה, במסמכים ישנים של בית החולים, בגנזך המדינה ועוד. רק ברישומי הביטוח הלאומי נמצא החומר המועט". 


כמה זמן לוקח לפצח חקירה כזו?

"לפעמים עוברות שנים רבות עד שמתחילים לחבר את הממצאים. לאחרונה השקנו אתר אזרחי של אית"ן ובו סיפוריהם של כל אלמוני תש"ח ושאלות של החוקרים, בתקווה שמי שמחזיק מידע בנושא, בין היתר על חייהם של האלמונים מחיפה, יעביר אותו לידינו בהקדם". 


עד כמה ממד הזמן הוא מכשול רציני בחקירות כאלה?

"תמיד קל יותר כשהחקירות מתמקדות בחללים שנהרגו לפני זמן קצר יותר. לא פשוט למצוא אנשים שחיו לפני 67 שנים. לפעמים חלקם אינם בין החיים או שהם סובלים ממחלות שכחה כמו אלצהיימר. לשמחתי, בלא מעט מקרים פגשנו בני 90 שמוחם צלול והם זוכרים כל פרט. עם זאת, גילינו כי חלקם מתקשה לדבר על מה שעברו. הם הדחיקו את מראות הקרב הקשים בדיוק כמו ניצולי שואה. הם לא עושים את זה בכוונה, זה דור שנאבק על חייו ועל חיי המדינה, כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בבטחה. בהם אני תולה את תקוותי. הם אלה שמסוגלים פתאום להאיר חקירה שנתקעה 15 שנים".


תעלומת גיא חבר


יחידת איתור הנעדרים הוקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ועבודתה חודשה בסיום מלחמת שלום הגליל. פעילות היחידה מבוססת על ערכי המסורת הצה"לית, ולפיהם מביאים את כל הלוחמים לקבר ישראל. 
 

ההקפדה להעניק ללוחמים האלמונים את השמות שהעניקו להם הוריהם מובילה את היחידה לשימוש בשיטות שאינן מביישות סדרות מתח משטרתיות בנוסח "CSI". בזכותם איתרה אית"ן בחמש השנים האחרונות כ־24 חיילים שמקום קבורתם לא נודע (מקל"נים). אלא שהרשימה עדיין ארוכה. 179 לוחמים, שעיקרם נפל במלחמת העצמאות, טרם נמצאו. במקביל, קיימים בישראל כ־40 קברים שעליהם מתנוססת המילה "אלמוני" וסביר להניח שתחתם מוטמנים חלק מהמקל"נים.

מקומה של היחידה במערך הצה"לי הוא מרכזי, ובכל אוגדה קיימים צוותי מילואים המשתתפים בכל התרגילים ומתייצבים בכל פעם שקיים חשש לחטיפה. הם מגיעים לזירה ומנתחים כל פרט בסביבתה. החל מכתמי דם, מקום הפגיעה, סימני גרירה, הציוד שנותר בשטח וכלה בנקודה שממנה הופעל הירי וכן תחקור עדי ראייה. 

חוקרי אית"ן התייצבו בגבול לבנון גם ביולי 2006, ביום חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל. הם העריכו במהרה כי לפחות אחד מהם אינו בין החיים, ואילו בנוגע לחייל השני עמדה הסבירות על %99. למרות זאת, נקבע במדינה כי גולדווסר ורגב בחיים. 
 

מדוע מותם לא הוכרז כבר בתחילה, בניגוד ללוחמי צוק איתן, הדר גולדין ואורון שאול, שהוכרזו מיד כחללים?

"על חטיפת גופותיהם של גולדווסר ורגב למדו החוקרים ממיקום הפגיעה בהאמר, מסימני הדם, מהמקום שבו הם ישבו ומנתונים רבים נוספים", אומר מפקד אית"ן, סא"ל שמש, "עם זאת, לא היחידה היא זו שקובעת סופית את המוות. אנו רק אוספים ממצאים וחוות דעת של מומחי רפואה בעלי שם עולמי ומביאים אותם בפני הרב הצבאי הראשי. הוא מכנס בית דין רבני, ועד שהם לא בטוחים ב־100% שהחייל הפך לחלל, הם לא יכריזו על מותו. לפעמים 2% של ספק יכולים לעשות את ההבדל". 
 

כיום קיימים בצה"ל כחמישה חיילים המוכרזים כנעדרים: הנווט רון ארד, שנפל בשבי באוקטובר 1986; גיא חבר, שיצא מבסיסו באוגוסט 1997 ונעלם כמו בלעה אותו האדמה; ושלושת נעדרי הקרב בסולטן יעקוב ביוני 1982, זכריה באומל, צביקה פלדמן ויהודה כץ. 


איך אוספים מידע על נעדרים שאינם נמצאים בגבולות המדינה?

"מבחינת היחידה, לארבעה מהם יש המכנה המשותף הזה, דבר שאני לא יכול לומר בוודאות לגבי גיא חבר. הערכות מצביעות על כך שהוא על אדמת ישראל. גיא הוא הנעדר הטרי ביותר שנמצא בטיפול אית"ן, והפרשה הזאת היא בגדר תעלומה. לא מצאנו את הנשק שלו והמספר של הגליל קיים היום בכל נשקייה בצה"ל ובמשטרת ישראל". 


מספר של נשק אפשר לשייף ולהעלים.

"זה לא רק המספר. לכל רובה יש את הטביעה הייחודית שלו, המופיעה על הכדורים לאחר הירי. לא מצאנו כל סימן שילמד אותנו על שימוש בנשק, לא במסגרת צבאית ולא במסגרת עבריינית". 


איך התמודדתם עם התמונות שפורסמו בשנת 2009 ובהן הוצג לכאורה אחד מנעדרי סולטן יעקוב, כשהוא מוטל ללא רוח חיים על הטנק?

"מאחר שאנחנו בודקים כל מידע שמגיע אלינו, לפעמים אפילו חלומות של בני משפחות, גם תמונה זו נבדקה ביסודיות ונמצא שהיא מפוברקת". 




סא"ל יוסי שמש. צילום: דורון גולן, סוכנות ג'יני

מדוע לאחר שנים רבות כל כך, כשלצערנו הסיכוי למציאתם הופך לקלוש, רון ארד ונעדרי סולטן יעקוב אינם מוכרזים כמתים?

"כל עוד לא אוכל לומר בוודאות של 100% שהם אינם בחיים, זה לא יקרה. אם חייל נעדר 80 שנה וגילו במציאות יחצה את ה־100, אני מניח שיהיה אפשר להכריז עליו כמקל"ן. אני מאמין כי במקרה של רון ושל שלושת הנעדרים זה לא יגיע לכך". 


כיצד תיקים אלה מוגדרים היום?

"אלו חקירות פתוחות המטופלות בעיקר על ידי גורמי מודיעין במדינה. לפעמים אנחנו מרעננים את התיקים באופן יזום ובוחנים אותם שוב. בתיקי תש"ח בעיקר עולה לפעמים פסיק שלא שמנו אליו לב בעבר, וממנו העבודה פונה לכיוונים אחרים". 


זה בדנ"א


לפני כשמונה חודשים חוותה היחידה נחת עם פענוח תיקו של האלמוני שנהרג ביולי 1948 ונטמן בבית הקברות בנחלת יצחק בתל אביב. החקירה רועננה כמה פעמים, ובשנים האחרונות עבד עליה מטעם אית"ן השופט בדימוס ארי תיבון, אב שכול בן 78. לאחר בדיקה מאומצת התברר כי האלמוני הוא יהושע חבר, חייל בן 19 שנהרג במבצע דני ברמלה. 
 

תיבון גילה כי חבר נפגע מאש אויב בעת שחבריו לפלוגה נאלצו לסגת. כוחות שנשלחו לחפשו לא הצליחו לאתר את גופתו. בדיעבד התברר כי חבר הגיע עוד באותו יום לבית חולים בתל אביב בלי שעל גופו נמצאו תעודות מזהות, ולכן נקבר כאלמוני. דרמה קלה התעוררה בפרשה כשהתברר לפני ארבע שנים כי בכל ראש חודש פוקדת אישה את הקבר, מניחה עליו פרחים ומדליקה נר. לרגע היה נדמה כי נמצאה בת משפחה אבודה, אולם הייתה זו אזרחית רגישה שהתעצבה מהעובדה כי לוחם שנהרג למען המדינה נותר ללא שם. 
 

כיצד הצלחתם לוודא שאכן יהושע חבר הוא זה שטמון באותו הקבר?

"בעזרת דנ"א. לחבר הייתה אחות, שנפטרה גם היא, וילדיה שמחו לתת דגימות רוק כדי לסייע לחקירה. פנינו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לערוך בדיקת דנ"א גם לעצמותיו של החלל, ונדרשנו להציג שלושה תנאים: שמדובר בסבירות גבוהה כי החלל הוא יהושע חבר, שהמשפחה מסכימה לפתיחת הקבר וכי קיימת בידינו הטכנולוגיה הדרושה לבדיקה. בבדיקה נמצאה התאמה מלאה". 


עד כמה אמינה התוצאה כשמשווים בין דגימות של אחיינים לעצמותיו של אדם שנהרג לפני יותר מ־60 שנה?

"דגימות המגיעות מבני משפחה של אישה הן מדויקות יותר. אם היה מדובר באחייניו של אחיו של יהושע, התוצאה הייתה טובה פחות. בזכות החקירה זכה יהושע לטקס צבאי ממלכתי מלא ומשפחתו הרגישה שנסגר המעגל. לאחר שנים שבהן הדליקה האחות בבכי נר ליד תמונתו בכל יום זיכרון, לאחיינים יש קבר לפקוד".
 

אילו תיקים נמצאים כיום בעבודה והם לקראת פתרון?

"יש שניים שאני מאמין שיפוענחו בקרוב, והם הפוכים לסיפור האלמונים בחיפה. כאן יש שמות וסיפור מעשה, אולם אין לנו את הקבר. באחד התיקים מדובר בניצול שואה ששרד את מחנה דכאו בגרמניה ועלה לארץ ב־1946 על אוניית המעפילים לטרון. עם פרוץ מלחמת העצמאות הוא נשלח לעבודות ביצורים בבית דראס ליד באר טוביה, ונהרג בלילה שבין 7 ל־8 ביולי בקרב בין המצרים ללוחמי גבעתי. יש בידי המדינה תיעוד של לוויות הלוחמים, אולם מקום קבורתו של האזרח לא נודע, ולהערכתנו הוא נמצא באחד מתוך 40 קברי האלמונים הקיימים כיום בישראל. 
 

"התיק השני מוכר יותר ובו מדובר על הטייס יקיר נווה ועל פרח הטיס עודד קוטון שהתרסקו למימי הכנרת בחורף 1962. גופתו של עודד נמצאה, אולם ליקיר לא היה זכר. בכל שנה, בסביבות חודש מרץ, אנחנו מבצעים בדיקות של הבוצה בכנרת, וב־2009 נמצא השעון של יקיר. השנה מצאנו פרט נוסף שמקרב אותנו אליו והוא שרידי הכיסא שעליו ישב. התחושה היא שאנחנו מתקדמים למציאת גופתו, והייתי שמח להעניק למשפחתו קבר לעלות אליו".