"אני מביט בו, והוא זורח. ממש זורח. זה כמו להסתכל ממטר אחד על השמש. הוא פשוט דולק באור גדול. אני בשפל של השפל של חיי, והוא בהיי הכי גבוה שלו". כך מספר דביר קריב, איש השב"כ לשעבר, על המפגש שלו עם יגאל עמיר בלילה שבו רצח את יצחק רבין, בראיון בלעדי ומטלטל שיפורסם מחר ב"מעריב־סופהשבוע".

דביר מוציא לאור בימים אלה ספר חדש - "יצחק" (הוצאת טפר), שסיפורו גם מוסרט בימים אלה (טי.טי.וי הפקות; מפיק: צפריר קוחנובסקי; במאי: נתי אדלר) ויוקרן בקרוב בערוץ 10, במלאת 20 שנה לרצח.
קריב, בן 47, נשוי ליפעת קריב, ח"כית לשעבר ביש עתיד, שהשתחרר לפני כשנתיים משירות הביטחון הכללי אחרי למעלה מעשרים שנות שירות, מהן 18 שנים ב"חטיבה היהודית", מביא בראיון גילויים חדשים ומסעירים על הרצח שהכניס את מדינת ישראל לטראומה. כמו כן הוא חושף לראשונה כי נכנס עם אקדח בכיסו לחדר החקירות במטרה לחסל את עמיר, אך ברגע האחרון חזר בו מכוונתו. "בסביבות 2:30 בלילה אולי 3:00 אני מגיע לפתח תקווה, סוהר מנומנם פותח לי את הדלת, לא שואל אותי אם אני חמוש, אני מראה לו תעודת עובד שירות ונכנס, לא חושב יותר מדי על זה שיש לי אקדח בתיק. אני יודע שאסור להכניס אקדח למתקן חקירות משלט שנמצא בכניסה, אבל אני נכנס למתקן שלנו, לא עושה את החיבור, לא מתעכב על זה. אני עולה במדרגות. פתאום אני נעצר. אני שואל את עצמי למה בעצם הוא חי? למה יגאל עמיר חי? הרי ההיגיון אומר שגם אם הוא הצליח לירות את הכדור הראשון, המאבטחים היו צריכים לירות את הכדור השני ולהרוג אותו".

יגאל עמיר. צילום: פלאש 90
 

אתה לא מתחרט על זה שהשארת אותו בחיים?
"כל עוד הוא חי, הפצע פתוח. משהו מהפרשייה הזאת עומד באוויר. מצדי שיחיה עד 120. שימות בכלא. שיידע כל מי שרוצה לרצוח כאן ראש ממשלה, שלא יראה עוד אור יום. גם אם ייצא חי מהרצח".
עוד מגלה דביר בראיון כי נדהם לראות את עמיר עומד בדקת הדומייה לרבין, בעוד מרגלית הר־שפי סירבה לעשות זאת. "הלוויה מתחילה. והחוקרים מכניסים פתאום את יגאל עמיר שיראה חלק מהלוויה, איתנו. ויש צפירת דומייה ויגאל עמיר נעמד, עומד לזכרו של האיש שהוא רצח. אגב, מגיע חוקר מהחדר שבו נחקרת מרגלית הר־שפי, והוא מזועזע. היא לא עומדת. היא ישבה בבוז, בחצי צחוק, אמרה שלא תקום לזכרו של אדם כזה.
"המשפט הראשון שהוא אמר לי היה 'פחדתי מאוד לא להצליח. אם אני אחיה או אמות, זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה אם אני אצליח להרוג אותו או לא'. 
"עבר לי בראש אפילו לפתוח לו את האזיקים. שאלתי אותו, 'תגיד, אתה עוד מסוכן?', הוא אומר לי 'לא, עד לפני כמה שעות הייתי מאוד מסוכן, עכשיו אני כבר לא מסוכן'. ואז הוא פתאום מחייך, ואומר לי, 'אתה יודע מה, לא מדויק. אם אתה מכניס לפה עכשיו את שמעון פרס אני נהיה מסוכן שוב'. מן ציניות נבזית כזו, קשה לתאר עד כמה האיש הזה זרח באותו לילה. לא סתם קראתי לספר שלי 'יצחק', ולפרק הראשון 'לא ידעתי שהוא יצחק'. הוא צרב לי את הנשמה בלילה הזה. אתה יושב עם בן אדם, הוא מתפוצץ מצחוק, פיזית, הוא בשיא האופוריה של חייו".