אביגדור קהלני שלח לאחרונה מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו וביקש שלא ישכח אותו אם יש איזו משרה ממלכתית שמתפנה. עדיין לא התקבלה תשובה רשמית מירושלים.

בגיל 71, תא"ל במיל' קהלני עוזב את האגודה למען החייל שבה כיהן כיו"ר בשמונה השנים האחרונות. מצדו הוא היה ממשיך, אבל התפקיד מוגבל לשתי קדנציות.
 

“אחד התפקידים הקשים שעשיתי בחיי", הוא הצהיר כשנפגשנו במשרדו. “פיקדתי על אוגדות, חטיבות, גדודים, הייתי שר, ח"כ, אבל פה שנתי נדדה כי הייתי במערכת שלא הצליחה להחזיק את עצמה.  אין למי לפנות. צריך לשלם משכורות. שמונה שנים לא קלות. עכשיו יש בי דחף פנימי לכתוב ספר על ניהול ומנהיגות. אני עשיר בניסיון ובתפיסות עולם שהוכיחו את עצמן. אלה שני דברים דומים ושונים. כדי להיות מנהל גדול צריך מנהיגות, אבל זו לא אותה מנהיגות משדה הקרב".
 

מה עם מנוחה?

“לא יכול. תאר לך שהייתי בשירות צבאי ואני לא יודע לשחק שש־בש או קלפים ואני לא שותה. אני לא הולך לים כי כל זה נראה לי בזבוז זמן. בבטן־גב אני מרגיש כאילו אני מחכה למוות. תן לי שעה הפסקה ואני כותב שיר. כולנו בני חלוף ותפקידנו להשאיר חותם".


אולי תחזור לפוליטיקה?

“היא מאוד מעניינת אותי, אני עוקב אחריה, אבל לא מעוניין להיכנס כרגע. הייתי שם. ח"כ, שר לביטחון הפנים. מעניין אותי להיות שר, כי הוא מנווט. להיות ח"כ פחות. לצערנו, המפלגה אומרת איך להצביע, יש משמעת מפלגתית. לשר יש יותר יכולות. עברתי את כל הדברים, ומנהיגות לאומית היא הכי קשה. אתה פלקט מרוח על החומה וחייב לשכנע אנשים שיצביעו בשבילך".


קהלני ברמת הגולן. צילום: חמד אלמקת

מה פתאום ביקשת מראש הממשלה תפקיד?

“כתבתי מכתב שהייתי שמח לקבל תפקיד ממלכתי שקשור למדינה. זה יכול להיות שגריר, או משהו כמו קק"ל, הבונדס, מפעל הפיס. עד עכשיו לא שמעתי ממנו. סך הכל עבדנו בתיאום מלא. הייתי היחיד שלא תקף את ראש הממשלה גם כשחברים מהליכוד תקפו. על דברים לא קלים דיברנו בארבע עיניים. אמרתי, ביום שאתקוף ראש ממשלה והוא ישמע על כך בחדשות הבוקר אחזיר את המפתחות של הוולוו. זה כמו שאחד הפקודים יתקוף אותי. הייתי ישר משחרר לו את האוויר מהוונטיל. הפוליטיקה עובדת ככה. אנשים אוהבים להחליף גרביים ומנהיגים".


פעם היה יותר טוב?

“אנחנו מסתכלים בערגה על מנהיגות כמו זו של בן־גוריון, שאני מצדיע לו על מה שעשה, אבל היום הוא לא יכול היה להנהיג מדינה. ההחלטות שבן־גוריון קיבל היו לבד. הכרזת המדינה, יציאה למלחמה, קניית נשק. הכל עבר דרכו. עכשיו יצרנו פה גלמים ואנחנו משתחווים".


מה זאת אומרת?

“הוראות ביטחון, יועץ פה, ועדה שם. פעם הרימו כאן הסתדרות, מפעלים ענקיים. לאנשים שהקימו את המדינה היה חזון. אם היו צריכים עכשיו להקים מדינה, היינו חיים עדיין באוהלים, כי כל האישורים בדרך לא היו מאפשרים. יש באגודה למען החייל 350 תחנות הסעה. אם אני צריך להקים עכשיו תחנה במועצה אזורית בגליל זה ייקח שבע שנים. מדינה בהמתנה, כולם בודקים את כולם ומנהיגים לא יכולים לקבל החלטות". 


יש חוסר אמון.

“אומרים שזה מגן על האזרח, אבל בסופו של דבר קשה לך להניע מערכות. יש בפוליטיקה אנשים טובים שקמים בבוקר ואומרים ‘מה אני אעשה היום כדי להיבחר לקדנציה הבאה'. רוצים קבלות, אבל הכל נמשך וזו מדינה קשה לניהול. היום להיות ראש ממשלה זה תפקיד מאתגר מאוד, אבל הרפש שאתה מקבל הוא כל כך גדול שאני לא בטוח שהוא קם בבוקר בשמחה".


אנשיו תוקפים אותו בשביל רייטינג.

“לכן לא ברור לאן אנחנו הולכים. יש פוליטיקאים נפלאים שאף אחד לא מכיר. חצי שנה לפני הבחירות שואלים ‘מי זה?', אבל הוא המחוקק הכי מוכשר, עושה את העבודה, ואז קם יום אחד ואומר ‘ראש הממשלה בן זונה'. טראח, כותרת. איזה יופי, כולם מכירים את השם. למחרת הוא מסתכל במראה ושואל ‘זה אני? אף פעם לא אמרתי בן זונה על מישהו'. אתה צריך לעצור את עצמך. עד כאן. פעם אחת בחיים התקשרתי לעיתונאי. הוא אמר לי ‘תעדכן אותי אם יש דברים מיוחדים'. התקשרתי כי הייתי חבר כנסת, ואתה יודע מה? התביישתי. אני זוכר את היום ומי העיתונאי".
 

קהלני יוצא לאזרחות בימים קשים. “אני לא חוזה עתיד ורוד", הוא אומר. “הרבה קש נאכל פה, ובגללנו, לא בגלל האויבים. אוהד כדורגל יכול להכניס פטיש בראש לאוהד אחר? חוסר הסובלנות, השנאה. חלק מהבעיות נמצא במנהיגות. המנהיגים חייבים למתן. אנשים מרשים לעצמם להתעצבן ברמזור ולהוציא סכין, כי הם אומרים שכל מי שדופק על השולחן מקבל, ומתקדם זה ההוא שיש לו קשרים".


יהיה פה פעם שקט פנימי ואזורי?

“נמשיך להילחם. אין סיכוי שזה ייגמר. אתה רוצה לחיות בג'ונגל, אז יש כללים. מי שחזק נשאר בחיים ומי שנחמד אוכלים אותו. נפגשתי עם ערפאת פעמיים, אבו מאזן היה אצלי בבית. היו המון שיחות, כי אני מכיר את הסלנג. ערבית זו מנטליות ואי אפשר לדבר איתם יידיש. מנהיג שם חייב לקבל החלטות כדי שלא ישחטו אותו. להיות גבר זה ללכת עם הרוח ששונאים יהודים ועל זה נבנית המנהיגות. בשביל להוביל מהלך נגד רצון הרחוב צריך גיבוי של מועצה, וסביר להניח שזה לא יעבור. אנחנו צריכים מרחק של שניים–שלושה דורות כדי להקטין את כמות השנאה שנמצאת שם. ייווצר מצב של סטטוס קוו מסוים. הם הורגים לנו, אנחנו מגיבים והורגים להם".


נשמע כמו סבב מייאש.

“זו שנאה שקיימת ואני אחד שמאמין בדו–קיום. אני מאמין שצריך לחלק את השטח לשניים, כל אחד ילך למקומו, אבל יש בעיות שהן בלתי פתירות. ירושלים, גבולות, התנחלויות, מים, זכות השיבה. לכן ייווצר סטטוס קוו וכל אחד יחיה בגזרתו ותהיה תלות הדדית של קיום. הקמת מפעלים משותפים, כלכלה. הרי אף אחד לא ייסוג מאריאל וממעלה אדומים. צריך למצוא את הנוסחה".


רינה גולדשטיין בדמשק


קהלני הוא דעתן. כשהיה במפלגת העבודה, בתחילת שנות ה־90, וכולם דיברו על שלום אפשרי עם סוריה ונסיגה מהגולן, הוא הצביע נגד. חלק מחבריו ראו בו בוגד. גם היום יש כאלה שאומרים שאם היה שלום המצב של השכנה בצפון לא היה מידרדר.
 

“סוריה הייתה מגיעה למצבה בלי קשר אלינו", הוא משוכנע. “טוב שלא החזרנו וב–94' עשינו ממש מרד. המדינה הייתה מלאה בשלטים, ואני הייתי הפרצוף. אין לי ספק שאם לא היינו עושים את הדברים, היינו היום במקום אחר. כל מנהיג רוצה להביא שלום. ומכיוון שהייתי בקואליציה הודעתי שיכולים להוריד את ראשי, אבל לא אשנה את עמדותי. היה ויכוח ביני לבין יאנוש בן–גל. אמרו, הוא היה אלוף פיקוד הצפון, הוא מוכן ואתה לא. אמרתי שאם יבקשו מאיתנו לעשות קו הגנה נגד הסורים, אז סביר להניח שנכין את אותן תוכניות, הבעיה היא האמונה בצד השני. כשאראה את רינה גולדשטיין מטבריה נוסעת לסוף שבוע בדמשק, אדע שמערכת היחסים היא כמו בין בלגיה לצרפת. בשביל זה צריך שיעברו שני דורות. כרגע אני לא מוכן".


עם המצרים זה עבד.

“מצרים אינה דומה לרמת הגולן, שנמצאת בלבה של מדינת ישראל. בסיני יש 250 קילומטרים, הוציאו את הצבא, הגבול בר הגנה. למה לרדת משטח כשלא מובטח דבר? רציתי לשאול הרבה שאלות. האם הצבא שלהם יישאר מאחורי דמשק? האם יום אחד נפתח את העיניים ונראה את כל הטנקים עומדים מעל הגבעות, מסתכלים על היישובים שלנו? אני יוצא מנקודת הנחה שאני גוף לא רצוי במזרח התיכון. ההבדל ביני לבין אחרים הוא שאני לא יודע לשחות". 


ראש הממשלה רבין כעס עליך?

“הוא קרא לי להמון שיחות בארבע עיניים. כשהייתה פעם ישיבה וכולם מסביב התלוננו איך יש בינינו אחד שעושה כאלה דברים, שאלתי את ראש הממשלה ‘האם אי פעם פגעתי בך באופן אישי?'. הוא עצר, לקח שאכטה מהסיגריה והעלה את העשן לתקרה, זו הייתה הזווית. ‘אתה אולי היחיד בחדר שלא פגע בי', ענה. אמרתי לו ‘הייתי לפקודתך במלחמת ששת הימים, אבא שלי היה בחטיבה שלך, אתה מר ביטחון אז איך אתה מוותר?'. כל אלה שאמרו עליו שהוא עושה שלום במרומיו, שמעתי אותם עומדים על במת הכנסת וקוראים לו ‘אוטיסט'".


הלכת נגד המשמעת הסיעתית?

“הסכמתי עם מצע מפלגת העבודה ב–92', וכשהתחילו להגיד עלי דברים, אמרתי לרבין ולשאר החברים ‘רציתי להגיע לירושלים, הלכתי לתחנה המרכזית בתל אביב וחיפשתי אוטובוס. שאלתי את הנהג אם הוא נוסע בכביש 1. אמר ‘כן'. ישיר? ‘כן'. אתה יודע מי היה הנהג? אתה. עכשיו הגעת ללטרון ואתה פונה שמאלה לרמאללה. תגיד מה אני צריך לעשות? רציתי ירושלים ואתה רשאי לשנות את דעתך, כי אתה ראש ממשלה, אז מי יש לו זכות להגיד שאני בוגד? 

“כשהתחילו השיחות עם ירדן, ביבי אמר ‘לא ימריאו מכאן מטוסים אם מפלגת העבודה תהיה בשלטון'. אמר לי רבין ‘לא מאמינים לנו, והמצע הרי אומר שלא נזוז מהירדן'. אז הוא הציע ‘אתה היחיד פה שעדיין מאמינים לו. תצטלם על הירדן'. עמדתי על גדות הירדן ואמרתי ‘פה לא יעבור טנק, לא זחל"ם, לא חייל'. על הגולן אמרתי את אותם הדברים. לא באתי לכנסת כדי לתפוס כיסא ובכלל לא התכוונתי להיות פוליטיקאי, זה פשוט יצא".
 

קהלני צוחק כשהוא נזכר ברבין. מתברר שראש הממשלה המנוח היה אחראי בעקיפין לקריירה הצבאית המוצלחת של מי שזכה בשני צל"שים.  “אחרי שהדיחו אותי מקורס קצינים, הוא, כסגן רמטכ"ל, אישר שיחזירו אותי", סיפר. “אני הרי לא בוגר הקורס. הדיחו אותי ועוד שבעה, ואני הייתי מצטיין קורס מפקדי טנקים. חזרתי לדדו, שהיה מפקד גייסות השריון, לראיון אחרי ההדחה והוא מאוד התרגז. הסיבה הייתה ‘הנ"ל ללא כושר פיקוד ומנהיגות'.

שני הצל"שים שלי הם על פיקוד ומנהיגות. דדו התלונן שאין לו מספיק קצינים וסיפר את זה לרבין, שאישר לי להגיע להשלמה חילית של שריון בלי לסיים בה"ד 1. התנפלו עליו ‘מה פתאום עושים תקדימים?' והוא ענה ‘עזבו, ממילא הוא ייפול'. גמרתי את הקורס בציון הכי גבוה ולא יכולתי לקבל דרגה. הייתי ממלא מקום קצין. רצו לשלוח אותי בחזרה לבה"ד 1 ואמרתי שרגלי לא תדרוך שם. הייתי שמונה חודשים מ"מ מוביל בגדוד בדרגה של טוראי. הייתה לי המון הערכה לרבין. בבחירות של 92' נתנו לי משימה להביא את מאוכזבי הליכוד. ישבתי מעל 'שיפודי התקווה' ברחוב אצ"ל ושמתי שלט ענק ‘אחרַי לעבודה', תמונה שלי ושלו. עד אז לא נכנס לשם שום מפא"יניק מאז קום המדינה".


שיא המנהיגות


קהלני מתעורר לחיים כשהוא מדבר על הצבא. בימים אלה, כמדי שנה, הוא חוזר עם עשרות אלפי תלמידי תיכון לרמת הגולן, מספר להם סיפורי מורשת קרב, ימים שמתדלקים אותו.
 

“המפעל הזה, ‘בעקבות לוחמים', זה 40 אלף תלמידים שחוזרים הביתה מורעלים, רק תנו להם דגל", הוא מתגאה. “הם מבינים את המטרה ואת האחריות שלהם לשמור על המדינה הזו בתורנות".


מתגעגע למדים?

“במבצע צוק איתן הייתי על הגדר, נסעתי אחרי הטנקים, עמדתי וראיתי אותם יורים. אמרו לי ‘מה אתה עושה?'. כולם עם שכפ"צים וכובעי פלדה ואני בג'ינס וטריקו. ניגשתי למפקדים, הייתי בתדריכים. קיבלו אותי בכבוד מלכים. התקופה בצבא עיצבה אותי. אם לא הייתי בצבא, הייתי, ואני לא מזלזל, מתקן אגזוזים באיזה מוסך. בגיל 14 שלחו אותי לבית ספר מקצועי, ומה הכי קל? להיות מסגר. כשהתגייסתי, אמרתי שאני לא רוצה להיות מסגר. המון החלטות קיבלתי באומץ. רץ לפוליטיקה, רץ לראשות עיריית תל אביב, מקים מפלגה. שלוש מלחמות הייתי בטנק הראשון. אין כמו להניע אנשים, והמבחן הכי גדול זה דקה לפני המלחמה, לתת לחיילים לבחור את המפקד. תנסה רגע אחד לחשוב על הדבר הזה שחיילים מבקשים שתפקד עליהם במלחמה. אין כבוד יותר גדול, אין אמון יותר גדול, כי הם הולכים לתוך האש, לתוך המוות. זה שיא השיאים של מנהיגות".


כאב לך מה שעשו עכשיו לאיש צבא כמו גל הירש?

“זו הייתה מחמאה מבחינתו, כשביקשו ממנו להיות מפכ"ל, אבל אם היו שואלים אותי, הייתי מציע לו לא להיכנס. חד–משמעית. הוא לא יבין את האווירה. אני חבר של גל ואמרתי מהיום הראשון שלדעתי זה לא ייצא לפועל. כל מה שנעשה, צפיתי".


צבא, משטרה - אין דמיון בין השניים?

“אף אחד לא אוהב את המעידות של הניצבים, אבל אנשים לא מבינים שהתרבות במשטרה שונה. צה"ל לא מעורבב עם התקשורת כל הזמן, אין לו כוח שבו רס"ן יכול לעצור שר ולשים לו האזנות בבית. זו מנטליות שונה לגמרי ועדיין הם עושים גם עבודה יפה, צריך לתת להם גיבוי. כשר לביטחון הפנים, שכשמישהו רצח את אשתו בחדרה, היו מעלים אותי לשידור ושואלים ‘מה עשית כדי למנוע את הרצח?'". 


המשטרה איבדה את המוניטין שלה.

“היא תחזיר. כשנפצעתי, צעקתי מילה אחת ‘אמא'. כשקורה לאדם משהו ברחוב, מה הוא צועק? ‘שוטר'".


טחנו אותי


ואז זה התחיל להישפך ממנו בכמויות. קהלני איש רגיש. מספיקה שעה איתו כדי לקלוט. בשנת 2000 נחקר במשטרה בחשד שקיבל טובות הנאה ממו"ל "מעריב" דאז עופר נמרודי ובתמורה סיפר לאיש העסקים שהוא תחת חקירה. האזנות סתר בוצעו על שיחות שקיים, והוא הועמד לדין בגין הפרת אמונים ושיבוש הליכים.
 

קהלני זוכה לחלוטין ביולי 2002 ותקף את ניצב משה מזרחי, ראש היאחב"ל באותם ימים. המדינה ערערה על הזיכוי והוא זוכה גם בפעם השנייה. אם יש יבלת בחייו, היא נמצאת כאן.
 

“גזלו שנתיים מחיי כשהייתי בבית המשפט", הוא מודה. “כתבתי על זה ספר שנקרא ‘בכוח האמת'. שחטו אותי וניצחתי כי נצמדתי לאמת כמו לפלדה. לא היה צריך לפתוח נגדי תיק, לא עשיתי דבר רע. אמרתי ‘תנו לי בן אדם אחד, אדבר איתו חמש דקות וזה נגמר'. אבל נכנסתי למטחנת הבשר הזו וטחנו אותי".


איך יוצאים שלמים?

“אי אפשר. כל מי שקרא את הספר אמר ‘הייתי מת באמצע'. הייתה  לי תפילה אחת כל בוקר, ‘אלוהים שמור לי על הלב, כי עליו אני לא יכול להשתלט'. אתה קם בארבע בבוקר ושואל איך מתמודדים עם התובעת שהולכת לשים לי מוקשים במשפט. האזינו לי חודשיים וחצי כאילו אני סוחר סמים גדול. מה רציתם לתפוס? זה לא שבאו ושאלו שאלה ספציפית - האם הדלפתי לנמרודי שהוא בחקירה. בכלל לא ידעתי. אז למה לבנות עוד שישה פיגומים מסביב? חבר טלפן אלי כשכבר לא הייתי שר. עכשיו לך תיאבק. לא ראש ממשלה ולא שר, אף אחד לא יכול לעצור את הליך השיפוט. כשראיתי את כתב האישום ‘מדינת ישראל נגד אביגדור קהלני' לא ישנתי. הייתי שר במדינת ישראל ואף פעם לא אמרתי ‘אני המדינה'. ומי עומד מאחורי זה? קצין זוטר ומישהו מהפרקליטות שרוצה לבנות את עצמו עלי. פתאום אתה מנודה". 


קל להרוס בן אדם?

“לא הייתי בטוח שאצא זכאי. הייתי זכאי חד–משמעית, אבל הם היו תופסים אותי חונה באדום–לבן רק שלא אצא כזה. זו חוויה טראומטית. בכל המלחמות הרגשתי שאני מחזיק את הדגל ומסתער לתוך האש ופה הרגשתי שהמדינה הפקירה אותי. אבל בית המשפט היה מוצף בחברים. תראה משפטים של מפורסמים והם יושבים לבד באולם. אצלי נאבקו כדי להיכנס. יצאתי זכאי והגישו נגדי תביעה  חדשה. הביאו את המשנה לפרקליטת המדינה. מה שהיא אמרה עלי לא אומרים על עוכר ישראל. אשתי כמעט התעלפה ושני חברים שלי פונו מהחדר".


לא רצית לחסל חשבון עם המדינה?

“הילדים אמרו ‘אבא, מה אתה עושה בארץ?'. היה שבר עמוק, אבל לא התנתקתי מהעם אף פעם. כל הזמן שאלו ‘למה אתה מתראיין באמצע המשפט?'. עניתי ‘כששולה מזרחי מעפולה תראה את הפנים שלי כשאני אומר שאני צח כשלג והסרגל עקום לידי, היא תאמין'. אני חייב להמשיך. לא יכול להסתתר, אני לא קרימינל. אתה מכיר את זה שאומרים ‘איפה שיש עשן יש אש'? אומרים ‘קהלני בחור טוב, אז הוא מעד'. לא מעדתי. גם כשאני ישן, אני ער".
 

הזכרתי לו שגם על האגודה למען החייל הייתה ביקורת חריפה. לפני ארבע שנים, ועדה בראשותו של אריה מינטקביץ' הצביעה על ליקויים חמורים והמליצה לפרק את הגוף. הוא לא פורק אבל אוחד בתחילת השנה עם קרן לב"י. 
 

“לא התייחסתי לדוח", קהלני כועס. “הוא נמצא בביוב מבחינתי. סתם שטויות נכתבו שם. ‘חוסר מקצועיות, לסגור את האגודה'. האגודה היא תרנגולת שמטילה ביצי זהב לצה"ל. נטפלים לדברים קטנים. אלפי חיילים גרים אצלנו והברק בעיניהם הוא שמזין אותי. תראה את הכותרות שהיו עלי כשהייתי שר או בזמן המשפט ותהיה מזועזע. צריכות להיות לך הרבה עוצמות נפש. נכון שכל עיתונאי חושב שבכתבה טובה הוא משנה את פני המדינה, וכל פוליטיקאי שמדבר ברדיו חושב שהוא נתן פקודות ואיך שהוא יסיים כולם יתחילו לנוע. זה לא עובד ככה. צריך להיות חזק והרבה פעמים אמרתי שמרחתי שמן על הגב וזהו".
 

פה יותר קשה להיות איש ציבור מאשר במדינות אחרות?

“חד–משמעית. בארץ 50% הם פוטנציאל להיות ראש ממשלה. כל אחד מבקר ובודק ובסוף אומר ‘המדינה שלי'. אני לא בטוח שבשווייץ או בבלגיה יש אותה ההרגשה. אתה יודע למה לא עושים כאן סקס ברחוב? כל אחד היה עוצר ונותן עצות".