המערכון ההוא של “החמישיה הקאמרית" מרחף מעל ממצאי הסקר שלפניכם. “יום אחד, בעוד 20 שנה, אני אקבל חנינה. אתם יודעים את זה. עמוק בלב, אתם יודעים את זה". רמי הויברגר, בתפקיד יגאל עמיר, במונולוג מתאו בכלא.



הוא לא מדבר אלינו סתם, הוא מדבר ומחייך. הוא מזלזל בנו. הוא מסביר לנו איך זה ייגמר. הוא בטוח בעצמו. כמו שהיה כשירה שלושה כדורים בגבו של ראש הממשלה. בינתיים, עברו 20 שנה. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו בדרך לשם. 40% ממצביעי הימין חושבים שצריך לקצוב את עונשו של עמיר. זאת אומרת לתת לו תאריך שחרור. 





הימין, כזכור, נמצא בשלטון. עוד מעט יתגבש רוב. בהתחלה בימין, אחר כך גם במרכז. הרי המספר הזה גדל כל הזמן. הוא צמוד למצב הביטחוני. ככל שהמצב מחמיר, כך נחלש הסנטימנט לרבין. מישהו הצמיד את רבין לערבים. כאילו הוא, רמטכ"ל ושר ביטחון, אהב ערבים. תהליך אוסלו אחראי להצמדה הזו. העניין הוא, שאוסלו לא היה דרכו של רבין להביע את אהבת הערבים שבו. זו הייתה דרכו לנסות להיפרד מהערבים. שהרי רבין לא אהב ערבים, ועוד פחות אהב את החיבוק המדמם שלנו ושלהם. מהערבים, רבין לא נפרד בסוף. מהחיים, כן.

נרדמו בשמירה

ממצאי הסקר הזה מטלטלים. בעיקר בנושא הפיזי של הרצח עצמו. יש כאן כשל מערכתי היסטורי מתמשך, שתוצאותיו הולכות וצומחות מול עינינו. אחד מכל חמישה ישראלים (19%) חושב שיגאל עמיר הוא לא הרוצח האמיתי של יצחק רבין. המספר הזה גדל במהירות. בשנה שעברה, בסקר דומה, רק 14% חשבו שעמיר אינו הרוצח. ב־2010 המספר היה 12%.

אחד מכל חמישה ישראלים מאמין שהרוצח האמיתי של יצחק רבין מהלך חופשי. וזה עוד כלום, כי 35% מהציבור מאמינים בתיאוריית קונספירציה זו או אחרת באשר לרצח. אחד מכל שלושה ישראלים לא קונה את הגרסה הרשמית. זה נתון מצמרר. מישהו כאן נרדם בשמירה. נדמה לי שהגיע הזמן לדרוש פתיחת כל החומר לציבור. כולל הדוח החסוי של ועדת שמגר. מישהו צריך לפזר את הערפל, לסתום את החורים ולענות על השאלות שעדיין פתוחות באשר לפצע הלאומי הזה. לפני שיהיה מאוחר מדי.

הפוליטיקה של הרצח

בכל הקשור לרבין עצמו, הכל פוליטי. החלוקה לימין, שמאל ומרכז היא המכתיבה את רגשותיהם של הישראלים לראש הממשלה ה"צבר" הראשון, שהיה גם הראשון (והיחיד) שנרצח על משמרתו. בשנת 2009, השנה שבה חזר נתניהו לשלטון, התגעגעו לרבין 50% מהישראלים. היום מתגעגעים 44%, בעוד 46% לא. מאזן געגועים שלילי. בימין, רק 24% מתגעגעים, בעוד 64% לא. כמעט פי שלושה לא. 


 
אבל יש בסקר הזה גם פרדוקס פנימי, אופייני לפוליטיקה הישראלית הכאוטית. 61% מהישראלים סבורים שאין בעידן הנוכחי מנהיגים בשיעור הקומה של רבין. מסקנה: הישראלים מעריכים את רבין כמנהיג בעל שיעור קומה, הם מודעים לעובדה שאין יותר כאלה בימינו, אבל הם לא לגמרי מתגעגעים אליו. אבל כדי לסבך את המצב, נכנס כאן נתון נוסף: רוב גדול של הישראלים סבור שאם רבין לא היה נרצח, ישראל הייתה היום במצב טוב יותר. אז אם זה ככה, למה הם לא מתגעגעים אליו? שאלה מצוינת.

במעמד צד אחד

הנצחתו של יצחק רבין בעייתית. גם כאן, החלוקה הפוליטית ברורה. הישראלים משוכנעים שההנצחה פוליטית בעיקרה, הימין לא מזדהה איתה ו"מורשת רבין" היא משהו מעורפל ולא מפוענח. ואחרי כל זה, מפתיע להיווכח שעדיין 45% מהציבור חושבים שאם רבין לא היה נרצח, הוא היה מגיע להסדר שלום עם הפלסטינים, לעומת 23% שחושבים שהיה מבטל את הסכמי אוסלו. כמה חבל שלעולם לא נדע מה באמת היה קורה, לו הוא לא היה נרצח. כמה חבל. 6% מהישראלים חושבים שרבין נרצח בגלל התנהלותו. 
 
על שאלה נוספת שנשאלה בסקר ולא מופיעה בגרף נפרד: "היכן היית ממקם את יגאל עמיר בסקאלה שבין 'רוצח שפל' לבין 'פטריוט אמיתי שמסר עצמו למען העם'?" 5% מהישראלים ענו כי הוא “פטריוט אמיתי שמסר עצמו למען העם". מדובר בכ־400 אלף ישראלים. תארו לעצמכם את הפגנת ה־400 אלף ההיא, רק שכל המפגינים חושבים שיגאל עמיר גיבור. תארו לעצמכם את הוד השרון, עיר מגורי, רק פי עשרה, וכולם מעריצים את רוצח ראש הממשלה. תתארו לעצמכם. או שעדיף שלא.


 
אז על מי מוטלת האחריות באשר לרצח רבין? 6% מטילים אותה על רבין, כבר אמרנו. 42% על יגאל עמיר וחבריו. 22% על הרבנים הקיצוניים שהסיתו נגד רבין. והנה אותם 19% שחושבים שיגאל עמיר לא רצח את רבין, שמשיבים על השאלה הזו בתשובה פשוטה: האחריות לרצח רבין מוטלת על אלה שבאמת רצחו אותו. יחד עם 6% שחושבים שהיא מוטלת על רבין עצמו, הגענו ל־25%, רבע מהישראלים. אחד מארבעה ישראלים, שמנקה את יגאל עמיר ואת הרבנים הקיצוניים מרצח רבין.


 
64% מהישראלים חושבים שמדינת ישראל לא הפיקה את הלקחים הנדרשים מרצח רבין. 70% חושבים שבישראל יכול להתרחש רצח נוסף של ראש ממשלה. 75% מגדירים את יגאל עמיר כ"רוצח שפל". למרות זאת, 28% חושבים שצריך לקצוב את עונשו (40% ממצביעי הימין חושבים כך).
20 שנה אחרי, והישראלים מבולבלים. קרוב לשני שלישים מהם סבורים שאין היום מנהיגים בשיעור קומתו, 45% חושבים שהיה מגיע לשלום, ורוב גדול חושב שאם לא היה נרצח מצבה של המדינה היה טוב יותר, ואחרי כל זה הם לא מזדהים עם מורשתו, לא מתחברים להנצחתו ולא ממש מתגעגעים אליו.

ביטחוניסט, ביצועיסט
רבין לא היה אוסלו, ולא היה ששת הימים, ולא באמת אהב ערבים, ולא ממש שנא מתנחלים. הוא היה קצת מכל אלה והרבה דברים נוספים. רבין היה ישראלי, ציוני, פטריוט. הוא היה הבן של רוזה ונחמיה. הוא היה מפקד חטיבת הראל, הוא היה רמטכ"ל, הוא היה שר ביטחון. היה לו פתיל קצר, כי הוא היה ג'ינג'י. הוא אהב וויסקי (אבל לא השתכר) וכדורגל. הוא עישן בשרשרת, חשב מהר ודיבר לאט. הייתה לו כהונת בוסר אחת קצרה, וכהונה נוספת, ארוכה יותר, שהסתיימה באסון. 
 
הוא היה ביטחוניסט, ביצועיסט, שהבין את הבעיה הדמוגרפית ורצה מאוד להיפרד מהערבים. הוא ניסה, אבל לא הצליח. אין לי מושג מה היה קורה אלמלא נרצח. אי אפשר לנבא תהליכים כאלה. אני לא מאמין שהוא היה נותן למצב להתדרדר יותר, ואני מתקשה לראות אותו מבטל הכל וחוזר לנקודת ההתחלה. יצחק רבין היה ישראלי שלחם למען המקום הזה ואהב אותו אהבת נפש, ויותר מכל דבר אחר, הוא היה מנהיג שדיבר אמת. ולזה, לפחות אני מתגעגע.