זה היה שידור מרטיט ששמור לו לעד מקום בכותל המזרח של הרדיו במדינת ישראל.

"אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע בכותל המערבי!", כך תיאר בהתרגשות רבה כתב יומן החדשות של קול ישראל, רפאל אמיר, את מעמד שחרור הכותל במלחמת ששת הימים ונכנס להיסטוריה. ביום ראשון האחרון נדם קולו של אמיר, כשבגיל 92 הלך לעולמו.

עמיתו לעבודה בקול ישראל, מושיק טימור, זוכר אותו נוהג להגיע לתחנה כשסיכת מ"מ, שאת פשרה לא ידע, תדיר על דש צווארון חולצתו. אמיר, לבית קצ'קו, יליד תל אביב הקטנה של 1923, הגיע לתקשורת מהפלמ"ח, שם עבר קורס קצינים בפיקודו של ישכה שדמי. מהפלמ"ח גם הגיע למערכת "מערכות". את צעדיו הראשונים בעיתונות האזרחית עשה ב־46' במערכת "דבר".

כסטודנט באוניברסיטה העברית הוא השתתף בתסכיתים בקול ירושלים, אך לא התקבל ב־50' בנקל לקול ישראל שבחיתוליו. "המבטא", הלינו עליו, אבל כשהתקבל, המשיך לשדר עד צאתו לגמלאות באמצע שנות ה־80, הרבה לאחר שאלה שהקשו על דרכו נעלמו מהנוף. אמיר שידר עד אז בקול ישראל ברציפות, למעט שש שנים, שבמהלכן היה שדר השעה העברית ב־BBC, בלונדון.

שידוריו דאז של אמיר – "טיפוס מאוד אכפתי", כעדות מושיק טימור – היו אופייניים לתקופה החלוצית ברדיו בישראל. כך, למשל, היה ב־54', כשיצא עם טכנאי הרדיו צבי הורן כדי להביא כתבה מפריצת הדרך לסדום. באין האמצעים הטכנולוגיים דהיום להעברת שידור ישיר, גם מכשיר טלפון לא היה שם בנמצא, נאלץ להעביר במורס למערכת החדשות בתל אביב את הידיעה המרעישה: "פרצנו את הדרך לסדום!".

מנקודת המבט הנוכחית שלנו כיום, הנאיביות ניכרה אז בכל. כך היה בתוכנית "אבני דרך" שערך, שהביאה קולות מנקודות יישוב ברחבי הארץ כמו, לדוגמה, ביקור בעין גב ושיחה עם דייגים שם, או ביקור במושב אלישיב, בשרון, משם דג קולות של עולי תימן. המרואיינים קיבלו צ'ופר, בדמות הזכות לבחור שיר להשמעה בתוכנית. כשהם לא ידעו לבחור, בחר אמיר במקומם. כך היה נהנה לספר ש"שיר העגלון", להיט ענק ששר הזמר מישה אפלבוים, זכה לשידור הבכורה שלו אצלו.

בין שידוריו ברדיו הייתה סדרת התוכניות "בית אבא", שבה אישים סיפרו על ילדותם, וגם "אור ירוק", פינת יומית לנהג ולנוסע, שבה החליף לזמן מה את מייסדה, נסים קיוויתי. זאת לא הייתה פסגתו המקצועית. כעבור חודשים אחדים קראה אליה מנהלת התוכניות, עוגניה שמחוני, את הקריין הצעיר דאז גדעון הוד כדי שייקח את ההגה לידיו, על מנת שהפינה תהיה קצבית יותר. אמיר, כיאה לג'נטלמן, קיבל את הדין והמשיך את המרוץ שלו בחטיבת החדשות.

ישר מהלב

טבילת האש הקרבית של אמיר לא הייתה בשידור ההיסטורי מהכותל, אלא 11 שנים קודם לכן, במבצע סיני, כאשר בין שלל הכתבות ששידר מהשטח, ואמיר היה תמיד איש שטח, הייתה כתבה שבה תיאר את בואה של הרכבת הראשונה מישראל לעזה דרך קיבוץ נחל עוז.

במלחמת ששת הימים שיחק מזלו של אמיר. בשיבוץ הכתבים לגזרות השונות הוא שובץ לחזית המרכז עם אלימלך רם, בעצמו אושיית שידור, שהלך לעולמו לפני כשנה, ועם אבשלום כץ ודן לאור, לימים פרופסור לספרות עברית, מחבר הביוגרפיה של נתן אלתרמן.

מארבעתם נפל הרגע הגדול בחלקו של אמיר. זה, בתור כתב רשת השידורים העבריים, כפי שנקראו השידורים המאוחדים, התלווה לצנחנים בפריצתם אל רחבת הכותל. כך שידר ברטט: "השעה עשר ועשרים, שבעה ביוני, ברגע זה אנו עוברים את שער האריות... אנו בתוך העיר העתיקה. החיילים צמודים לקירות". ברקע נמהלו אלה באלה תקיעת השופר של הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, שירת "ירושלים של זהב" מפי הלוחמים אפופי האופוריה וגם הדי קולות ירי.

"אני יורד ברגע זה", המשיך אמיר וכמעט נשנק. "ברגע זה אני יורד במדרגות אל הכותל... איני אדם דתי. מעולם לא הייתי, אבל זה הכותל, ואני נוגע בכותל המערבי". ברקע נשמעה אמירת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", שהשמיעו הלוחמים.

שנים סיפר על הרגע המיוחד בחייו, גם בקורסי תקשורת שבהם הדריך. לדבריו, אולי בניגוד למצוות השידור הניטרלי, הרשה לעצמו, מפאת גודל המעמד, לחלוק את רגשותיו עם המאזינים, כך שהם חשו דרכו כאילו הם עצמם נגעו בכותל, הגם שהכתבה הייתה מוקלטת ולא הועברה בשידור חי. היא הושמעה כפי שהוקלטה, מבלי שהטכנאים נגעו בה.

במעומעם אני נזכר באמיר במערכת יומן החדשות של קול ישראל בתל אביב, בהיותי שם כתב מתלמד בשלהי שנות ה־60. הוא נראה לי אז מבוגר מ־40 וכמה שנותיו והתבלט בחיוכו הצנוע. כך זוכר אותו גם שדר קול ישראל הוותיק, שמואל שי. "הכרתי את רפי מגיל צעיר, לאחר שלמדתי בבית הספר עם אחיו, אביגדור, שהיה חבר שלי", הוא משחזר. "כשהגעתי לקול ישראל, הוא היה בחדשות ועזר לי להיקלט בתחנה. אז לא היה טלפון נייד, ואני זוכר אותו מאז מתהלך עם מכשיר קשר ועם אוזנייה, כיאה לאיש חדשות בכל רמ"ח אבריו".

רפי הפתיע אותך בשידור מהכותל?

"לא, כולם היו ככה. זאת הייתה רוח התקופה".

"הרגשנות של רפי בשידור הזה לא הפתיעה אותי", ממשיך גדעון הוד את דברי עמיתו שי. "דבריו שיקפו את הקדושה שאז ייחסו לכותל המערבי. הרגש התפרץ אצלו ישר מהלב".

לאחר יציאתו לגמלאות מהרדיו, הרצה אמיר במשך עשור בנושא "יסודות הכתבה", במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן ונהנה משירת בתו אנינת הקול, הזמרת טל אמיר. כמי שהאקטואליה זרמה בעורקיו, היטה אותה לאפיק אחר. מאז ועד מותו כתב שירה לירית לצד שירי אקטואליה רבים, כתגובה לאירועים הפוליטיים והחברתיים בארץ.