הרגע המרגש בחייו של אברהם ננצל קרה באוגוסט 43'. "קצין יהודי בבגדים אזרחיים הורה לנו לכרוע ברך ולנשק את האדמה", משחזר ננצל, שהיה בקבוצת ילדים נפעמת שחצתה את הגבול מירדן, בין בית יוסף לגשר. "כמי שהתחנך על ברכי הציונות, לא הייתי זקוק להוראה הזאת. נישקתי ובכיתי". חצי שנה קודם לכן, בפברואר 43', עברה ברחובות בדרכה לעתלית רכבת עמוסה בילדים שהגיעה מתעלת סואץ. "כל המושבה יצאה לקראתנו", נזכר חיים רובינסון. "עם זרי פרחים, תפוזים ודגלונים קיבלו את פנינו. אף פעם לא אשכח את זה".

כבר שנות האלפיים. אכסדרת בית המשפט העליון, בירושלים. "אני יתום עגול, שהגיע לארץ בלי אבא ובלי אמא, בן 80 והולך למות", זועק מרה משה שרייבר. "כואב לי שמדינת ישראל, שאני יצרתי אותה ובגיל 18 ומשהו הולכתי בה, בירושלים, מחלקה לקרב, גנבה לי את הכסף. מה שעשו לנו זה עושק של יתומים!".
 

ננצל, רובינסון, שרייבר וחברם זאב (זיגי) מנגל ייצגו בתביעתם המשפטית 217 ילדים משתי קבוצות ילדים שהגיעו מפולין, אוד מוצל מאש, שהסוכנות היהודית העלתה ארצה ב־43', בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ילדים אלה זכו לכינוי "ילדי טהרן", על שם המחנה בו שהו בטהרן, כתחנת מעבר טרם הגעתם לארץ ישראל. האופוריה דאז, עם ההגעה לארץ המובטחת, הפרחים ונשיקת האדמה, הומרה באכזבה צורבת, ובערוב ימיהם מרגישים אותם ילדים שהובסו במאבקם הנואש.
 

"המלחמה האחרונה של ילדי טהרן", כך קראה הבמאית טלילה פרנק לסרטה התיעודי, בן כמעט שעה, שיוקרן היום בחמש אחר הצהריים בסינמטק ירושלים, בפסטיבל קולנוע יהודי (ובשישי הבא בסינמטק תל אביב). הסרט מסכם ברגישות רבה שמונה שנים שבמהלכן התלוותה פרנק לעותרים בערכאות השונות ובמפגשיהם חסרי התוחלת. את מה שקרה בערכאות אלה, שבסופן נאלצו ילדי טהרן להסתפק בסכום צנוע, תראו בסרט (מומלץ!). 
 

פרנק (44), בת קיבוץ רעים וכיום מושבניקית בשדה־אברהם שבנגב, הגיעה באופן לא מתוכנן לנושא סרטה. כאשר ניצול־שואה במשפחתה המורחבת החל לספר על עברו, נקראה כבוגרת לימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, העובדת כדרמה תרפיסטית, לתעד את זה.
 


נישק את האדמה, אברהם ננצל. צילום: מירי צחי

 

"זה היה אברהם (ננצל - יב"א)", מעידה פרנק, שאחותה נשואה לבנו של ננצל. "מאוד נגע בי איך שאדם כזה, שכה תרם למדינה, נע בין האהבה אליה לבין ההרגשה שנטשו אותם. כשהזמינו את אברהם להשתתף בסרט שנעשה בגרמניה על ילדי טהרן, הצטרפתי אליו. במסע הזה התוודעתי לתביעה המשפטית שהגישו הוא וחבריו, והחלטתי לתת יד למאבק שלהם מתוך הבנה שזה לא רק על כסף אלא גם מתוך תחושת עלבון מקוממת. מאז אני והמצלמה איתם, כולל הבעת ההזדהות שלהם במחאת האוהלים ב־2011. אברהם וחבריו קיבלו אותי אליהם. וזה לא קל. לא פעם בסיומו של יום קשה של דיונים בבית המשפט הייתי יוצאת עם דמעות בעיניים, כשראיתי את הצעקה המתלווה לתחושת היתמות הלא נגמרת שלהם". 
 

אני יוצא לפגוש את הילדים של אז. את שרייבר, המיליטנטי שבחבורה, כבר אי אפשר לדובב. הוא ספון בבית אבות סיעודי, בקושי מזהה את חבריו למאבק. גם זיגי לא בקו הבריאות. את רובינסון אני פוגש בדירתו בצפון תל אביב, החמ"ל שממנו הוא יוצא למאבקיו המשפטיים. תוכניתו לשיפוץ הדירה בעזרת פיצויים מוגדלים תחכה.
 

"אולי עכשיו משהו יזוז"
 

רובינסון (79), המורה בדימוס, נטול ההשכלה המשפטית, שהוליך את הפנייה של ילדי טהרן לערכאות ובהן ייצג את עצמו, נראה בסרט כל הזמן כשלראשו כובע מצחייה, ומתחתיו מסתתר מכשיר השמיעה שלו. חירשות, הוא מספר, היא אחת המחלות שגרם לו הסבל בשואה.
 

פישל, כך קראו לו, כשנולד במזרח פולין. כשהגרמנים כבשו את העיירה שלהם, ברח עם משפחתו אל היערות ומשם מזרחה לסיביר ובהמשך דרומה לאוזבקיסטן, שם חלתה אמו בטיפוס ומתה. אי שם בדרך נעלם אביו. חודשים לאחר הגיעו ארצה, בא אליו, אז בבית צעירות מזרחי, בתל אביב, איש זר. כשנאמר לו "זה אבא שלך!", לא האמין לכך. "אבא שלי מת!", מחה ומצועף בדמעות הסתלק מהחדר.
 

כאן התברר עד כמה גדול היה השבר. טרכומה, גזזת וברונכיט כרוני היו בין שלל מחלותיו מהשואה. רובינסון לא ויתר. עבד כסבל בשוק ולמד באקסטרני. נהיה מורה. אחד מבתי הספר שבהם הורה נקרא על שם הנרייטה סולד, ראש עליית הנוער, שאותה פגש בילדותו. אריאלה, מזכירת בית ספר, הפכה לרעייתו.
 

לדבריו, ב־57', עם שחרורו מצה"ל, קרא מודעה על ניצולי שואה ו"אז התחלתי להבין מי אני ולדרוש מה שמגיע לי מהסכם השילומים עם גרמניה". מבחינתו, לא נאמרה המילה האחרונה. "הם יודעים שאני עקשן ולא אוותר", הוא אומר.
 

אברהם ננצל, שכאמור נמנה עם בני הקבוצה השנייה של ילדי טהרן, היה בן 13 כשמלחמת העולם השנייה החרידה את עיירתו, ריפין. הוא החמישי בין תשעת ילדיו של סוחר תבואות. ננצל זוכר כיצד הופרה שגרת חייהם השלווה, כשאל הקלגסים הנאצים שנכנסו לעיירה הצטרפו בני החוואים הגרמנים באזור. 
 


ילדי טהרן. צילום: מתוך הסרט "המלחמה האחרונה של ילדי טהרון"


"לאחר ששרפו את בית הכנסת, עם השמש שהיה בו ועם ספרי התורה, הבנו שהולך לקרות משהו איום ונורא", הוא מעיד. משפחת ננצל ברחה מזרחה, ולאחר שהסתבכה חציית הגבול לרוסיה, חילקה אמו את ילדיה לקבוצות ואמרה: "תצילו את עצמכם!". לאחר שהצליח לעבור לרוסיה עם אחותו, גולדה, התגלגל לקור העז בסיביר. משם עברו דרומה, לאוזבקיסטן, בתקווה לשיפור התנאים. "דווקא שם חטפנו מחלות ורעב", הוא מציין. "אני, אברהם ננצל, נאלצתי להפוך לגנב כדי שיהיה מה לאכול". 
 

בטהרן ארגנו אותם ליציאה לארץ במשאיות דרך עיראק וירדן, דבר שנמנע מהקבוצה הראשונה, מפברואר 43', שבשל התנגדות הבריטים הגיעה הנה בתום מסע עקלתון דרך קראצ'י ותעלת סואץ. "כשנכנסנו למולדת שלנו וראינו את הממטרות מסתובבות בשדות העמק, האמנו שהגענו לארץ זבת חלב ודבש", מתפעל ננצל. 
 

במחנה בעתלית רוסס עם חבריו ב־DDT, והוכנס לבידוד. לדבריו, נפגע בהמשך יותר מהקרב של נציגי המפלגות השונות על ילדי טהרן, ולבסוף מצא את עצמו בזרם הדתי במקווה ישראל. "כשהיו מעירים אותנו בחמש בבוקר לתפילה ולהנחת התפילין, זה היה זר לי", הוא מספר. "אמרתי לעצמי: אם אלוהים נתן להורים הצדיקים שלי להישרף באושוויץ, מה יש לי לחפש במקום הזה, מה גם שבסך הכל רציתי להיות חקלאי".
 

ננצל התגייס לפלמ"ח, הוריד מעפילים לחוף והיה פייטר במלחמת העצמאות. "לחמנו בלי הפסקה, וכדי להחזיק אותנו ערים, פיטמו אותנו עם כדורי מרץ", הוא מגלה. "כשחבר'ה שלנו לקחו שלל מכל הבא ליד, עמדתי בצד. היה לי מספיק שבדרך לארץ הייתי גנב".
 

אחרי המלחמה היה פלח מצטיין בשער העמקים, וכשנמאס לו, עזב חסר כל לתל אביב, שם לן שלושה לילות בתחנה המרכזית. מודעה בעיתון, שלפיה חברת יכין חק"ל מחפשת טרקטוריסט, הביאה אותו לשם. ב־52' התחתן עם רבקה, בת כפר חסידים, והמשיך בחקלאות. "הייתי ספץ במלפפונים". הם התמקמו בקריית טבעון, ושנים היה עובד המועצה לשיווק פרי הדר. לימים יצא לגמלאות מעבודתו, אבל לא משליחות חייו – לספר בבתי ספר על ילדי טהרן. "לא אתן שישכחו אותנו", הוא מבטיח.
 

כל השנים היה מראשי הפעילים למען עשיית צדק לילדי טהרן. "לא רצו להכיר בנו כניצולי שואה וכנרדפי הנאצים", מלין ננצל. "'אתם ברחתם!', נטען נגדנו. מה זה 'ברחתם'? אני הייתי בורח מהבית החם שלי? הרי גירשו אותנו ולקחו מאיתנו הכל".
 

אני שואל אותו אם ימשיך להיאבק, והוא משיב: "אחרי פסק הדין המקומם של בית המשפט העליון, שהשאיר אותנו עם מענק של 25,000 שקלים בלבד, הרמתי ידיים. אני מקווה שבעקבות הסרט של טלילה פרנק אולי יזוז משהו".


"עבר זמנו, בטל קורבנו"


לעומת נמרצותו של ננצל, המתקרב ל־90, בולטת שתיקתם הכואבת של שניים מ־217 ילדי טהרן - האחים שמואל (85) וישראל (83) בקלש, תושבי תל אביב. הם מוורשה, שם היה להוריהם מפעל לחליפות. עם ההפצצות הראשונות על העיר ברחו. בנדודיהם נפטרו אביהם ואחד מאחיהם. בדרכם סבלו לא מעט. "בסיביר חיכיתי לילה שלם בתור לאוכל, וכשהגיע הבוקר, אמרו שאין, נגמר", דולה ישראל פרט מבין קרעי הזיכרונות ובוכה.
 

בסופו של דבר מצאו את עצמם בין ילדי טהרן "אם כי אולי יכולנו להגיע לאנגליה, שם הייתה לנו משפחה". כשהגיעו ארצה, התגלגלו בין קיבוצים, וב־48' זכו להתאחד עם אמם, שנישאה בשנית למי שאיבד את משפחתו בשואה. בעלה היה צבע מומחה והנחיל את מקצועו לבניו המאומצים, שעסקו בכך עשרות שנים כאזרחים עובדי צה"ל.
 


"עשו למעננו מספיק" חיים ארז. צילום: מירי צחי


שמואל נשא לאישה את יהודית, וישראל – את זלדה, שתיהן יוצאות רומניה ודברניות לעומת בעליהן. האחים גרים בקרבת מקום, ולדבריהם תחושת הקיפוח שלא זכו בפיצויים הולמים לא מרפה. "איפה הכסף?", הם שואלים עד היום.
 

לעומת חבריו, ילדי טהרן, הצטרף אליהם פרופסור זאב שוס (78) רק כעד מומחה בערכאות השונות. "זה בובקעס (פול) מה שהם תבעו", שמעה שופטת בית המשפט המחוזי, דרורה פלפל, את מחאתו. "אם נכפיל את הסכום שהגיע לי ב־40 השנים שעברו עד 97', כשהתחילו לשלם גמלה מסוימת לילדי טהרן, זה יכול להגיע לחצי מיליון דולר".
 

הפרופסור למתמטיקה, גמלאי אוניברסיטת תל אביב, תושב רמת השרון, מונה את מניין השנים מאז שעלה עם אמו בשנית ב־57', ב"עליית גומולקה" של יוצאי פולין, ולא מאז 43'. "הייתי מוכן לעשות להם הנחה", מעיר שוס, בן להורים קומוניסטים מקרקוב, שבארץ הודבק לו השם זאב, על שמו של ז'בוטינסקי.

בן שנתיים היה שוס כשפרצה מלחמת העולם, ובדרך החתחתים שעבר עד טהרן חטף הן מחלות והן מכות מהילדים הפולנים בבית היתומים באוזבקיסטן. בן 5.5 הגיע ארצה עם ילדי טהרן ונקלט על ידי דודתו הרפתנית בקיבוץ מרחביה. הוא לא נשאר קיבוצניק.

אמו ניצלה מהשואה, הגיעה ארצה בדרכון בריטי מזויף, והעבירה אותו העירה, עד שקראו לה לחזור לפולין. רק ב־57' הסתיים סיפור הנדנדה שלהם. הם שבו הנה, והוא הלך לאוניברסיטה ונהיה פרופסור. ככזה, קרא כל פסיק בהסכם השילומים עם גרמניה. "בן גוריון לא עמד בו", מאשים פרופ' שוס. "סעיף השיקום האישי של ניצולי השואה לא יושם. בן גוריון הוליך מהלך שגזל מאיתנו את זכויות האדם שלנו. זהו גזל שנעשה תוך כדי ניסיון להגשים חזון של מדינה סוציאליסטית. לא אתפלא אם יתברר ששופטי בית המשפט העליון לא קראו את הסכם השילומים במלואו". 
 

יותר מ־1,000 ילדים הגיעו בשתי קבוצות לארץ האבות ב־43'. התביעה הוגשה בשם 217 בלבד מהם, בעוד רבים מילדי טהרן ויתרו. "עבר זמנו, בטל קורבנו", קובע אלוף במיל' חיים ארז, גם הוא מילדי טהרן. "אני לא מבקר את אלה שתבעו, ואולי יש עילה משפטית לתביעה, אבל לדעתי בסך הכל מדינת ישראל טיפלה בנו יפה מאוד ועשתה למעננו מספיק".