בוקר שישי שעבר, בעוד רוב תושבי המדינה שרויים בחרדה בעקבות היעלמותו של מחבל הירי בדיזנגוף, נשאת מלחם, עשה עו"ד נחמי פיינבלט את דרכו מביתו בחיפה אל משרדו בחדרה. הוא הקשיב מדי פעם לרדיו, בעיקר הרהר על הדרך לשחרר ממעצר את לקוחו, אביו של המחבל. בעודו שרוי בשרעפים מילא את חלל הרכב צלצול חד. על הקו היה תושב הכפר ערערה, קרוב של משפחת מלחם. 



"בטון לחוץ הוא אמר שפרצו לו לבית", מספר עו"ד פיינבלט על הרגע שהפך להיות המורכב ביותר בחייו. "חשבתי שהוא רוצה לספר שהשב"כ עשה אצלו חיפוש, אז ביקשתי שיתעד את הבלגן, אבל הוא נשמע קצר רוח ואמר 'לא, לא, תקשיב רגע'. ואז אותו קרוב סיפר לי שאשתו וכלתו הגיעו עם אור ראשון לבדוק את אחד מבתיהם בכפר, שאמור היה להיות ריק, והבחינו בכך שחלון הסלון פתוח. כשהציצו פנימה ראו שארונות המטבח פתוחים, ושמישהו שתה קפה והשאיר את הכוס על השיש. לפתע הבחינו באדם עם קפוצ'ון שחור ובידו ג'ריקן קלקר לבן, כשהוא ממלא מים מהברז בחצר. למרות שהראש שלו היו מכוסה בכובע, הן זיהו את תווי פניו ואת מבנה גופו הנמוך של נשאת. כששאלו לשמו, ענה להן שקוראים לו וואסים, בלי להסתכל לעברן, ואחר כך פנה באדישות לדרכו. שתיהן דיווחו על כך לקרוב המשפחה שהתקשר אלי. הקשבתי לדבריו ושתקתי. הייתי מופתע ולא בטוח מה הוא רוצה שאעשה עם המידע. קרוב המשפחה כאילו קרא את המחשבות שלי וביקש שאעביר את דבריו לכוחות הביטחון".
 
עו"ד פיינבלט לא שיער כי באותן דקות התפרסו בשקט מחוץ לכפר כוחות ימ"מ, שב"כ ומשטרה, וחיכו להוראה לפשוט על שכונת א–דהראת, שבה התחבא המרצח. הוא האט את נסיעתו והתקשר לקצין המשטרה ששימש כאיש הקשר בינו לבין השב"כ. לאחר שדיווח לו על השיחה עם קרוב המשפחה וניתק את הפלאפון, הרגיש פיינבלט כי אינו יכול לנשום. הוא ניסה לעכל כי באותו רגע הפך לחלק מסיטואציה יוצאת דופן, כמעט בלתי אפשרית. 


זירת הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב. צילום: מאיר בר אוןזירת הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב. צילום: מאיר בר און


איך חשת כסנגור של משפחת מלחם, המעביר ידיעה כזו לשב"כ שמחפש אחר בנם?
"בהתחלה הרגשתי כאילו גיליתי את אמריקה. הבנתי שיש לי אוצר בידיים. כל המדינה מחפשת את נשאת, והנה הוא בידיים שלי. באותו רגע האמנתי שמדובר בידיעת זהב, והרגשתי כמו בסחרור. לרגע לא תיארתי לעצמי לאיזה סרט אני הולך להיכנס. אף על פי שמוחמד, אבא של נשאת, הנחה אותי לספק כל מידע שיסייע לשב"כ לאתר את בנו, התלבטתי מאוד. חששתי שאני מערב את עצמי יותר מדי בפרשה, וגם לא רציתי לסכן את אותו קרוב משפחה. תוך כדי נסיעה התייעצתי עם אבא שלי, שגם הוא עורך דין. הוא אמר לי שחובתי למלא אחר דרישות הלקוח. רק אז העברתי את הידיעה הלאה. היה לי פחד מהשב"כ, אני יודע שהם עלולים להתעלם מהמקור לידיעה, אז שלחתי לאיש הקשר גם הודעת טקסט במטרה שלא יעצרו אותו". 

שקלת אפשרות שצעד כזה יסכן את חייך?
"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? שאני אמות? אני לא יכול לחיות בפחד שמישהו יתנקש בי משום שפעלתי על פי דרישות הלקוח ושל קרוב משפחתו. אני פטאליסט מטבעי, מאמין בגורל. מה שיקרה, יקרה. אחרי השיחה שמחתי בעיקר על פרט אחד. העובדה שהמחבל דאג לעצמו ויצא מהמחבוא כדי למלא ג'ריקן מים חיזקה אצלי את ההוכחה שמוחמד לא סייע לבנו".

כשהתקבל הדיווח על מותו, חשת הקלה כמו רוב עם ישראל?
"הרגשתי שסגרתי מעגל".    

מה היית עושה אם המשפחה הייתה מבקשת שתיקח חלק בלוויה?
"הייתי שוקל את הנושא, ורק משום שאני מכבד את האבא. ברור לי שלהרבה אנשים היה קשה לעכל פעולה כזו, אבל לנגד עיני עומד רק הלקוח. אל תחשבי שאין לי לב או תחושות בטן קשות מצעד כזה, אני פשוט משתדל לתת לרציונל לגבור עליהם". 

גלשן תמיד


כל שלב בפיגוע, שגבה את חייהם של אלון בקל, שמעון רואימי ונהג המונית אמין שעבאן, ועד לחיסולו של המרצח נשאת מלחם, יכול היה לפרנס סרט מתח. מסיבת יום הולדת שנקטעת בשל טבח חפים מפשע, ההתחמקות של המחבל מכוחות הביטחון, החשד כי האב אומנם קרא לבנו להסגיר את עצמו אבל למעשה שוחח איתו בטלפון לפני הפיגוע, הבדיקה כי בני משפחה סייעו לו לכאורה בעת הבריחה מתל אביב, המרדף אחר המידע המודיעיני, גילוי הדנ"א של הרוצח, ורגע לפני אקורד הסיום - הופעתה של פיסה נוספת בפזל, שהגיעה מצד הסנגור של משפחת המחבל.
 
אבלים בזירת הפיגוע בתל אביב. צילום: אבשלום ששוניאבלים בזירת הפיגוע בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני

 
למרות נסיבות חייו הלא שגרתיות, שום דבר בעברו של פיינבלט (38) לא הוביל לדרמה שבה היה מעורב לפני כשבוע. הוא נולד בחדרה כנצר לרב הראשי של חיפה בעבר, יהושע קניאל, ונקרא על שמו של דודו שנהרג בקרב על מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים. הוריו נפגשו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובעוד אמו פרשה מהתחום היה האב, זכריה, חלק מאחד המחזורים המוצלחים, שהפיק רבים מבכירי המשפטנים במדינה, כגון נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, שופט העליון, אורי שהם, היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור ומבקר המדינה, יוסף שפירא. 
 
ההורים התגרשו כשפיינבלט היה בן 6, והטיפול בו ובשתי אחיותיו נעשה על ידי אביו מאחר שאמו לא הייתה מסוגלת לגדלם. בילדותו הסתובב פיינבלט בבתי המשפט משום שאביו שימש כתובע משטרתי, כראש מחלק תביעות במשטרת מרחב חוף ולאחר מכן כסגן מפקד תחנה.  
 
"מגיל קטן למדתי להיות עצמאי. מצאתי את עצמי מאוהב בגלשני רוח כמו בן משפחה רחוק, האלוף האולימפי גל פרידמן", מספר פיינבלט. "בכיתה ה' נהגתי להוציא אישורי מחלה ולהבריז מבית הספר כדי ללכת לים. נסעתי באוטובוס לקיבוץ שדות ים, ועד שעות הערב הייתי על הגלשן". 
 
אומנם פיינבלט לא השתתף באולימפיאדה, אבל כבר מגיל 13 הוא זכה באליפויות ישראל לנוער ולבוגרים, ואף השתתף בתחרויות בינלאומיות. כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, בשנת 1995, התלבט בין ההכרה כספורטאי מצטיין לבין שירות קרבי.  
 
"הרגשתי שהשם שלי מחייב וויתרתי על הגלישה", הוא מספר. "כבן לאבא נכה צה"ל ולדוד חלל, שירות כג'ובניק משול לאות קין. התגייסתי לקומנדו הימי והייתי שם הכי רזה והכי חלש. אין לי מושג איך שרדתי את הגיבוש. אחרי שנה, כששני חברים שלי נשרו ועברו ליחידת הכלבנים עוקץ, פרשתי איתם, כי בלי ספק לא התאמתי לשייטת. בקורס בעוקץ אמרו לנו לבחור כלב, וכולם רצו את האנרגטיים מביניהם. רק אני בחרתי בכלבה שישבה בשקט בצד ונראתה אצילית. ידעתי שיהיה אתגר לעבוד איתה וקראתי לה לינדה. הכלבה התגלתה כמדהימה, ובכל תרגיל הצליחה לאתר חומרי נפץ. זה הפתיע את המדריכים כי לינדה נחשבה לפחות טובה והייתה מיועדת רק לקורס. באופן נדיר, הוחלט להפוך אותה למבצעית והיא ליוותה אותי לאורך השירות, שנעשה בעיקר ברצועת הביטחון בלבנון". 
 
בפברואר 1997 יצא פיינבלט לרגילה ואת מקומו אמור היה לתפוס חברו ליחידה, מיכה גוטליב. אסון המסוקים, התאונה האווירית מעל מושב שאר ישוב, שבה נהרגו גוטליב ז"ל ו–72 חיילים וקצינים נוספים, הקפיץ את פיינבלט בחזרה ללבנון אכול כאב ותחושות אשם. כשלושה חודשים אחר כך הוא יצא בראש כוח צנחנים במטרה לסרוק שדה פתוח למרגלות מבצר הבופור. פיינבלט עקב בעיניו אחר לינדה, שהתקדמה לכיוון עץ בודד, ופתאום נשמע פיצוץ אדיר. מחבלים שצפו בחיילים וראו את הכלבה מתקרבת למטען החבלה שהוטמן בקרקע הפעילו אותו בשלט רחוק. פיינבלט נפגע מרסיסים בריאות ובכתפיים, ואילו לינדה הובהלה לבית חולים וטרינרי.  
 


"מאחר שהיא הפכה נכה ולא ניתן היה להחזיר אותה לפעילות, לקחתי אותה אלי הביתה", מתגנבת רכות לקולו של פיינבלט. "אחרי שנה וחצי היא נפטרה במהלך המלטה וגם הגורים לא שרדו. מאז, ולמרות שעברו 17 שנים, אני מסרב לגדל עוד כלב".  

דלת פתוחה


לאחר השחרור מצה"ל יצא פיינבלט ללימודי משפטים ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, בסיומם התמחה בבית משפט השלום בחדרה והפך לקצין ולתובע משטרתי כמו אביו. בשנת 2003 הוא פתח משרד פרטי ובמקביל שימש כקצין מילואים בסנגוריה הצבאית. ההחלטה להפוך לעורך דין עצמאי לא צלחה, ופיינבלט הפך לתובע ברשות הטבע והגנים. כשאמו חלתה בסרטן, עזב את התפקיד כדי לקחת חלק בוועדת הצל"שים למלחמת לבנון השנייה. 
"כששמעתי את סיפורי החיילים, החלטתי להעלות על הכתב את הזיכרונות מעוקץ ומלינדה, ולספר כיצד נפצענו יחד ממטען צד", הוא אומר. "כשאמא שלי נפטרה, כתבתי ללא הפסקה וסיימתי את הספר בארבעה חודשים. 'סיפורו של כלבן צבאי' מכר 500 עותקים בחודשיים הראשונים ויותר לא עקבתי אחריו. ראיתי שהוא עדיין נמכר באינטרנט ואני מקווה שההוצאה לאור של ארגון הנכים בצפון מרוויחה עליו קצת כסף". 
 
מותה של האם וסיום העבודה בוועדת הצל"שים הותירו את פיינבלט על פרשת דרכים. הוא שינה כיוון והצטרף לחברת אל־על כעוזר קב"ט בבייג'ינג. "הייתי שם שנה וחצי ונהניתי מהפשטות והניקיון. בניגוד לשאר הישראלים, התגוררתי לבד בחוטונגים, הבתים של הסינים ששומרים על אורח חיים מסורתי. חזרתי לארץ בסוף 2008 כי הרגשתי מגובש והתגעגעתי לעולם המשפט ולליטיגציה. פתחתי שוב משרד בחדרה וכבר ביום הראשון התקשר אלי לקוח שנעצר על סחר בסמים. כששחררתי אותו, הוא שלח אלי לקוח נוסף. תוך זמן קצר המשרד התרחב והעסקתי שני עורכי דין שכירים ופקידה. הרגשתי בשיא. קניתי בית בשכונת דניה בחיפה וחייתי ברווחה כלכלית. לפני כשנה, כשנולד לנו יאיר, שהצטרף ליובל בן ה־4, החלטתי להוריד פרופיל כי לא עמדתי בעומס של הלקוחות. הרגשתי שאני לא מצליח להיות זמין לכולם".
 
למשרד הזה בחדרה הגיע ב–2009 גם מוחמד מלחם. הוא הכיר את פיינבלט חמש שנים קודם לכן, דרך שוטר לשעבר, כשהתייעץ איתו בנושא אישי. באחד הימים התייצב מלחם האב כשלצדו בנו. "נשאת לא השאיר עלי רושם מיוחד", נזכר פיינבלט. "הוא היה נמוך ושקט, ישב בצד ולא דיבר. בחיים לא הייתי מזהה אותו כמחבל מהפיגוע בדיזנגוף, כי מאז הוא שמן והשתנה. לעומתו, עם אבא שלו, שכולם מכנים אותו אבו עלי, היה לי קשר מצוין, מעבר ללקוח ועורך דין. הדלת שלי תמיד הייתה פתוחה בפניו".



איזה אדם היה מוחמד מלחם באותה תקופה?
"עם אבו עלי אפשר לדבר כמו עם יהודי, כי הוא הכיר את כל המונחים ואת העגה. הוא התנדב במשמר האזרחי באזור ואדי ערה ומעולם לא הרגשתי איתו כמו עם אדם זר. לפעמים הוא התקשר אלי בימי שישי בערב כדי להתייעץ ונראה לי שהוא קצת התגאה בהיכרות עם עורך דין יהודי. מאוד הצחיק אותי שהצ'קים שקיבלתי ממנו כשכר טרחה היו של הבנק הערבי". 

טלפון גורלי


פיגוע הירי ברחוב דיזנגוף אירע ביום שישי, 1 בינואר. נשאת מלחם שעבד כשליח חנות ירקות ברמת אביב ג' פתח באש לכיוון פאב "הסימטא", שבו התקיימה באותה שעה מסיבת יום הולדת. לביצוע הירי השתמש מלחם בנשק איטלקי מסוג פלקון, ולאחר שרוקן את המחסנית על החוגגים ועוברי האורח, הותיר אותה מונחת על המדרכה ונמלט מהמקום. 
 
הפיגוע תפס את פיינבלט בביתו כשהוא שרוע על הספה בסלון. "לקראת השעה חמש אחר הצהריים התקשר אלי השוטר לשעבר שגם מכיר את מלחם. הוא מיד אמר שפענח את הפיגוע בזכות התמונה של המחסנית שצולמה בטלוויזיה. השוטר לשעבר סיפר שיש אולי 15 כלי נשק כאלה בארץ, ואחד מהם נמצא אצל אבו עלי. הבנתי ממנו שהוא כבר דיבר עם מלחם וביקש ממנו לבדוק אם הפלקון שלו עדיין בכספת. כשהתשובה הייתה שלילית, הוא הבין שאחד מבניו אחראי לפיגוע ואמר לו שירוץ למשטרה. השוטר לשעבר שאל אותי אם אני מוכן לגשת לתחנת עירון כדי לבדוק מה שלומו". 

איך מוחמד מלחם הגיב כשראה אותך?
"הוא התנצל בפני ושפך את הלב. אני זוכר שאבו עלי אמר: 'נחמי, תאמין לי, שיעשו לו מה שהם רוצים. הוא לקח לי את הנשק מהכספת וזו בושה. מגיע לו גזר דין מוות'".
 
הפתיע אותך שהבן של מוחמד, מתנדב המשמר האזרחי שעובד באבטחה, הוא זה שירה ביהודים?
"אני מוכן לשים את הראש שלי תחת הגרדום אם לאבו עלי היה ידע מקדים או יד ורגל בסיוע לפיגוע. עם זאת, העובדה שהאבא הוא אדם מדהים, ושאין לו כל טינה כלפי העם היהודי, לא אומרת שהבן כמוהו. אנשים חושבים בתבניות ובטוחים שנשאת קיבל את השנאה מהבית, אבל זה ממש לא נכון. נשאת מלחם הוא אדם אינדיבידואלי שיכול לבחור בכיוונים מנוגדים לאלה של אבא שלו. כבר ראינו שופט שהבן שלו בחר לסחור בסמים". 

איך המחבל הצליח להוציא את הנשק מכספת נעולה?
"אולי הוא ידע את הקוד ואולי היה לו מפתח רזרבי שנשכח במקום מסוים".

כשהיה ברור מי המחבל, הסתכלת על מוחמד בצורה שונה?
"ממש לא. חיבקתי אותו ורציתי לתת לו תחושה טובה, כי הרגשתי שעולמו חרב עליו. ידעתי שמעשיו של הבן פגעו בכבוד שלו ושרפו את כל הגשרים שהוא בנה במשך שנים. אבו עלי עבד אצל יהודים והיה לו עורך דין יהודי. לא הגעתי למשטרה כדי לשפוט אותו אלא כדי לתמוך בו".

מצפון נקי


בשבת בערב, יותר מ–24 שעות לאחר הפיגוע, פרסמו משטרת ישראל והשב"כ את שמו של המחבל. באותו יום, בעת פשיטה על בית המשפחה, נעצר אחיו, ג'אודת, בחשד שסייע לו. פיינבלט הוזעק לבית המשפט ולאחר כשלושה ימים שוחרר האח לביתו. 
 
"באחד הלילות, כשהותר לי לפגוש את ג'אודת, הייתה לנו שיחה קצרה בארבע עיניים", מספר פיינבלט. "מתוך סקרנות שאלתי אם עבר טלטולים או שניסו להוציא ממנו מידע בכוח. ג'אודת אמר לי בחצי הומור שהוא קיבל מחוקרי השב"כ כל כך הרבה עוגיות עם הקפה עד שחשב שרק בגללם הוא ייחנק". 

איך הגבת כשגם האב נעצר בחשד לסיוע לרצח?
"בשום שלב לא היה לי ספק לגביו, כמו שהיה ברור לי שמדובר בתרגיל חקירה כדי להוציא את נשאת ממקום מחבואו. מאחר שנשללה מאבו עלי הזכות לפגוש עורך דין, נאלצתי להגן עליו בידיים קשורות ובעיניים עצומות".  

מי המליץ לאב לצאת לתקשורת ולקרוא למחבל להסגיר את עצמו?
"בין היתר, אני. אבו עלי קיווה שנשאת יסגיר את עצמו. הוא הרגיש שהבן עשה לו המון צרות בחיים". 

מה היית עושה לו מוחמד מלחם היה אוסר עליך להעביר לשב"כ את המידע על מיקומו של בנו?
"לא הייתי אומר שום דבר". 

דירת המסתור של נשאת מלחם. צילום: ללא קרדיטדירת המסתור של נשאת מלחם. צילום: ללא קרדיט


והיית יכול לחיות עם זה בשקט?
"המצפון שלי נשאר נקי כי אני שם אותו בצד, כך אמר פעם עו"ד ששי גז. אני שם בצד גם את הלב כאשר פעולה מסוימת יכולה להזיק ללקוח. תמיד אעדיף את האינטרס שלו". 

גם אם זה פוגע בביטחון המדינה?
"לא אעשה דבר שיפגע בהפרת החיסיון בין עורך דין ללקוח. רק אם הייתי יודע בוודאות קרובה ובהסתברות גבוהה על אפשרות עתידית לביצוע עבירה מסוג פשע, אזי אני חייב לדווח למשטרה. מבחינתי, כשאני מייצג באופן נאות את הלקוחות, אני שומר על זכויות אדם ועל הערכים שעליהם נשענת הדמוקרטיה. אם לקוח לא יוכל לסמוך על הסנגור שלו, הפגיעה במקצוע תהיה עצומה. עם זאת, אני מניח שלו היה נאמר לי שראו את נשאת עם נשק והייתה הסתברות גבוהה שהוא מתכוון לבצע עוד פיגוע, סביר להניח שהייתי מוצא את הדרך החוקית והפרשנות המקלה לדווח עליו". 

מה היה הרגע האישי הקשה ביותר בכל הפרשה?
"ההשמצות והשיימינג. אנשים הצביעו עלי ברחוב, בבית המשפט צעקו עלי שאני מגן על מחבלים. בטוקבקים התייחסו אלי כאל עוכר ישראל, קראו לעצור אותי וכינו אותי 'עורך דין מחבל'. אני מזכיר, מעולם לא ייצגתי את נשאת, אלא את אבא שלו שחף מפשע. צריך לזכור שאנחנו מדברים על מפגע בודד ואסור לגרור לכעס ולשנאה את כל המגזר הערבי". 

קשה שלא לתהות מדוע החליטה משפחת מלחם לפטר אותך עם שחרור האבא ממעצר ביום ראשון השבוע.
"להערכתי הופעל עליהם לחץ. כל הפרשה הזו היא דילמה לא פשוטה. המשפחה נראתה טוב כל עוד היא קראה לבן להסגיר את עצמו. ברגע שהוא חוסל, זה עלול היה להצטייר כאילו הם נתנו יד למותו בכך שהסנגור שלהם הוא זה שהעביר מידע לשירותי הביטחון. אני יודע שאבו עלי לא כועס עלי והוא אפילו הזמין אותי לקפה כשהכל ייגמר. עם זאת, אני מבין את רצון המשפחה להתרחק ממני. הם עשו בשכל כשלקחו בתחילה עורך דין יהודי, ופעלו כראוי כששחררו אותי ברגע הנכון. גם כך הטיפול באבו עלי הסתיים מהרגע ששוחרר, ואני לא מאמין שיוגש נגדו כתב אישום".

אתה יכול להעריך את מצבו של מוחמד מלחם כיום?
"לבי יוצא אליו. הוא רואה את עצמו כחלק מהמערכת הישראלית וכעת עולמו חרב עליו".  

מה חשבת על התנהלות השב"כ והמשטרה בכל הפרשה?
"אין לי רצון שהם ייפלו עלי עכשיו, אבל לטעמי ההתנהלות לא הייתה מאוד מקצועית. גם בית המשפט מתח עליהם ביקורת". 

ומה דעתך על עיכוב קבורת גופת המחבל?
"מצד אחד, אני מבין את המדינה שלא רצתה ליצור מהומות. מנגד, חשוב היה לתת למשפחה חפה מפשע לקבור את בנה. הם ערבים ישראלים וחלק מהארץ הזו. אף על פי שנכון היה להכיר בנרצחים כקורבנות טרור, בכל זאת אין עדיין בידי כוחות הביטחון הראיה הנחרצת שלפיה מדובר ברצח על רקע לאומני". 

סליחה, יש לך ספק?
"באופן אישי לא, אבל מבחינה ראייתית לא נמצא האקדח המעשן". 

אחרי פרשה כזו, שמהווה שיא בקריירה, לאן מועדות פניך?
"אני מרגיש שבניתי את עצמי בעשר אצבעות ואני בוחן את האפשרות להתעסק בתחום החברתי. הייתי שמח לשמש כעוזר שר למשל, של מישהו כמו משה כחלון, ולסייע בנושאים חברתיים. מי יודע, אולי זו תהיה הקריירה הבאה שלי".