לפני כשנה ערך יוחנן דנינו, אז עדיין מפכ"ל המשטרה, מסיבת יום הולדת לאביו. “נכנסתי לאולם וראיתי את דנינו עם כיפה על הראש ובאולם היו עשרות אנשים שכאילו הגיעו הרגע מהרי האטלס וברקע פייטן שר זמירות מרוקאיות, ואני הוזמנתי לומר כמה מילים על מרוקו", נזכר דניאל בן סימון. “לא היה אף שוטר באולם וזה לא היה מקרי. היה מרתק לראות איך מפכ"ל המשטרה הוריד את המדים, לבש גלבייה מטפורית וחזר להרי האטלס במרוקו. למחרת הוא כבר שב להיות מפכ"ל, אבל באותן שעות הוא היה בתוך המורשת המרוקאית שלו".


אתה היית חוגג כך?

“זה דורש המון כוחות ואומץ. אני לא יודע אם הייתי מעז לעשות אירוע כזה. החברה הישראלית מנוכרת, היא מחקה כל עבר, כל סממן עדתי, כל תרבות אחרת. זו חברה חולה שלא מקבלת את האחר כפי שהיא צריכה לקבל אותו, ולכן אירועים כאלה דורשים אומץ. מעניין אם הרמטכ"ל, גבי איזנקוט, היה מעז לחגוג כך להוריו".

השבוע יצא לאור ספרו של בן סימון, “המרוקאים" (הוצאת כרמל). בן סימון, בעבר עיתונאי ב"דבר" וב"הארץ" ולשעבר חבר כנסת של מפלגת העבודה, מספר בספר בגילוי לב מרשים על מוצאו המרוקאי ועל חוויות ההגירה של משפחתו. “העזיבה הפתאומית את מרוקו, קודם שלושה ילדים, אחר כך שני ילדים נוספים ואז ההורים עם ארבעה ילדים, יצרה במשפחה שלנו משבר שספק אם היא התאוששה ממנו", הוא אומר. "המשפחה שלי למעשה התרסקה. אולי הייתי צריך ללכת לטיפול במקום לכתוב את הספר. אני מניח שאנשים אחרים עם רקע דומה היו הולכים לטיפול. אני בחרתי בדרך הכתיבה מפני שאין לי אומץ ללכת לטיפול. אני מתבייש ופוחד לבכות. הספר הזה הוא כניסה לטיפול פסיכולוגי וסיומו, בעיני, הוא סיום הטיפול. 40 שנה לקח לי להעז לכתוב את הדברים האלה. רק כשהייתי בטוח שאעמוד בזה התחלתי לכתוב. לפני כמה שנים לא יכולתי לכתוב, הייתי בוכה לפני כל משפט. גם עכשיו זה לא היה קל. הליך הכתיבה נמשך שנה, ישבתי לבד בחדר, בכיתי וצחקתי, היו לי רגעים קשים מאוד במהלך הכתיבה. לא בטוח שאני גאה במה שכתבתי. נגעתי בחלקים הכי פנימיים שלי, במאורעות שרק לעתים רחוקות, אם בכלל, דיברו עליהם אצלנו במשפחה".

מה עם האחות

באוגוסט 69', בהיותו בן 15, מלווה באחת מאחיותיו שהייתה אז כבת 10 בלבד, עזב בן סימון את דירת המשפחה בקזבלנקה בדרכו לשדה התעופה המקומי. “שליח העלייה הגיע לביתנו, שאל את הורי אם אפשר לקחת אותי לארץ ישראל ובאותה הזדמנות שאל: ומה עם האחות הקטנה? הייתי קרוע בין הרפתקת הנסיעה לבין מסלול שתלמידים כמוני יועדו אליו, לימודים באוניברסיטה בצרפת והגשמת החלום הגדול שלי להיות עיתונאי וסופר. אמא שלי העדיפה שאלמד בישיבה בארצות הברית או באנגליה, גם משם הגיעו אלינו שליחים, אבל בסופו של דבר, אחרי התלבטות, הוחלט שניסע לישראל".

כאמור, שלוש שנים לפני כן עזבו שניים מאחיו ואחותו הגדולה את הבית בדרכם לישראל. “זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הגיע אלינו הביתה שליח עלייה והציע להורים שלי עסקת חליפין: ‘תנו לי את הילדים שלכם ואני אתן לכם בתמורה ביטחון. מתישהו הערבים יתעוררו ויכו בכם את זעמם'", משחזר בן סימון. 

“בעצם, הוא אמר, על ידי כך שאני לוקח את הילדים אני מבטיח את קיומם. אני למדתי אז בפנימייה ויום אחד חזרתי הביתה וראיתי שחסרים שלושה אחים. לא נפרדנו, הם קמו ונסעו, זו הייתה כמעט חטיפה במירכאות. ההלם היה עצום. שנים מאוחר יותר הבנתי שזה התנהל בצורה טכנית. השליח, יצחק מאיר, אחר כך שגריר ישראל במדינות סקנדינביה, הגיע אלינו הביתה ואמר שהוא רוצה את האח והאחות הגדולים ואז הצביע לעבר אחי שהיה אז בן 10 וחצי ושאל אם אפשר לקחת גם אותו. הוא היה כל כך קטן, לא הבין כלום, הכל התנהל מהר, סידרו מזוודה, אספו אותם והם הלכו לנמל, האונייה חיכתה להם". 

“הם נסעו ופעם בשנה קיבלנו מכתב שבו הם כתבו שקשה להם. שנים אחר כך הם שאלו את אמא שלי מדוע נתנה להם לנסוע לבדם לישראל. היא אמרה שלא יכלה להחזיק את כל תשעת ילדיה מבחינה כלכלית ואף פחדה שהשכנים ישחטו את ילדיה. אחרי מלחמת ששת הימים מרוקו הייתה פרו־ערבית".

עטיפת "המרוקאים". "אני מניח שבמשפחה יהיו בהלם". צילום: יח"צ

 

במהלך כתיבת הספר, מספר בן סימון, פגש את שליח העלייה מאיר, מי שלמעשה אולי הציל את בני המשפחה אבל יכול להיות שגם פירק את המשפחה. “יש בי פגם, אני לא מצליח לכעוס. אני אוהב אותו. הוא עשה את העבודה שלו", מסביר בן סימון. “הוא אמר לי ששלחו אותו מהארץ להביא את המרוקאים האלה, הנימה הייתה מזלזלת אבל כשהוא הגיע למרוקו הוא גילה משפחות טובות, משכילות, בתים מלאים ספרים. ההוראות היו חסרות רגישות. מאיר הצטווה להביא כמה שיותר עולים. והוא עשה את זה. הוא הפריד בין הורים וילדים. ידעתי שחלק מהילדים לא יראו יותר את הוריהם, הוא אמר לי, אבל הייתי חייב למלא את המשימה".

המשימה אומנם הצליחה אבל כפי שכבר הבנתם משפחת בן סימון שילמה מחיר כבד. “רק אחות אחת, מלבדי, שהגיעה ללא ההורים, למדה באוניברסיטה. לא היה מי שיוביל אותם קדימה. אחי הגדול היה אזרח עובד צה"ל, מקום עבודה ידוע של המזרחים, אחותי מוכרת בחנות והאח הקטן, שהיה בן 10 וחצי, מכר מכשירים אלקטרוניים בבלגיה, בימים אלה הוא גוסס מסרטן, אני לא בטוח שהוא עדיין יהיה בחיים כשהכתבה תתפרסם. הוא מעולם לא דיבר על החוויות שלו. במשך שלושה ימים הוא שכב בבטן האונייה שהוליכה אותם לארץ, הקיא את נשמתו, ילד בן 10 וחצי לבד, בלי הורים. הוא אף פעם לא סיפר לי על ההפלגה לארץ. נודע לי עליה מאחותי הגדולה שהפליגה איתו. הוא לא היה מסוגל לדבר על זה".

מזכיר את מה שקרה במשפחות של ניצולי שואה, הפרידות החטופות מבני משפחה, הכאב, השתיקה.

“כיוון כזה של מצוקה לא עלה על דעתי. השואה נראית לי סוף העולם".

חסרי מילים

שבועיים אחרי שיצאו מקזבלנקה הגיעו 200 הילדים לישראל דרך מחנה מעבר במרסיי. כולם נשלחו לפנימיות חילוניות, רק בן סימון, אחותו ושני אחים נוספים הועברו לפנימייה דתית, כפר הנוער הדתי בכפר חסידים. 

בן סימון ואחותו לא ידעו מילה בעברית, משפחתם לא הייתה ציונית, ישראל מעולם לא הייתה משאת נפש, בן סימון חויב לחבוש כיפה ולהתפלל שלוש פעמים ביום. “בבת אחת עולמי קרס", הוא נזכר. “לא רק שלא הייתי רגיל לחיות באורח חיים דתי, גם לא ידעתי עברית. אומנם לפני שעלינו לארץ סיפרו לנו על אולפנים ללימוד השפה, שבהם בתוך שבועות ספורים אתה לומד עברית, אבל כשהגענו לפנימייה התברר לנו שאין אולפן ושאנחנו צריכים ללמוד עברית לבד. 

“גם המנהגים הדתיים היו זרים לי. בבוקר הראשון שלי בפנימייה העירו אותנו מוקדם מאוד כדי להתפלל סליחות, מנהג שהיה זר לי לחלוטין. אחרי שנים יצחק מאיר אמר לי שהרבנים וגם בני משפחתי במרוקו ביקשו שנשמור בישראל על המסורת. היום אני מבין שפשוט חולקנו בין פנימיות על פי מפתח מפלגתי. מפלגות השמאל קיבלו את רוב העולים, הפועל המזרחי קיבלה חלק מהעולים ומאחר שהייתה מפלגה קטנה קיבלה את אלו שנחשבו ל'פחות איכותיים', העולים מצפון אפריקה".

רק אחרי כמה חודשים פגש בן סימון את אחיו שהגיעו ארצה לפניו. “אחי הבכור, שהיה חייל, הגיע במפתיע לביקור בפנימייה", מספר בן סימון. “קשה להאמין שחמישה אחים נמצאים בישראל, אחד מהם חייל, ובכל זאת לא נמצא אף גורם רשמי שייצור ביניהם קשר באופן מיידי. וזה לא קרה בשנות ה־50 עם גלי העלייה הגדולים והמעברות אלא בתחילת שנות ה־70, כשישראל הייתה מדינה מסודרת. הבדידות הזאת מלווה אותי מאז כל יום. אני חי עם התחושה שהכל עלי, שאף אחד לא תומך בי, שאין לי רשת ביטחון. מי שלא עבר את החוויה של הפרידה והבדידות לא יכול להבין את התחושה הזו שאתה לגורלך מול עולם עוין ואם לא תפעל למען עצמך אף אחד לא יעשה את זה. זאת אחת הסיבות שהחלטתי לכתוב את הספר, כדי שלא יעשו יותר טעויות כאלה".

אחותו סבלה לא פחות. בודדה, אינה מבינה אף מילה בשיעורים, ובהיעדר שפה היא לא הצליחה להתקרב לתלמידות האחרות, נסגרה בחדרה בפנימייה, חדלה לאכול וביקשה לשוב למרוקו. רק בהתערבותו של האח דניאל הועברה לפנימייה אחרת, שם התיידדה עם תלמידות דוברות צרפתית. “במהלך כתיבת הספר היא אמרה לי שהיא לא זוכרת שום דבר מהתקופה ההיא, הכל נמחק אצלה", הוא מפתיע.

במשפחתו, אומר בן סימון, ידעו שהוא כותב ספר, “אבל אף אחד לא קרא אותו עדיין. אני מקווה שהם לא יכעסו עלי. לא ביקשתי מהם רשות, אני מניח שהם יהיו בהלם, לא דיברנו אף פעם על הדברים האלה".

חיפוש מצמרר

גם הניתוק מהמשפחה המורחבת כולה היה מוחלט. כל אחיה ואחיותיה של אמו של בן סימון עלו לארץ 20 שנה לפני כן, אבל איש מהם לא ידע שדניאל ואחותו הקטנה הגיעו בסוף 69' לישראל. כשנה אחרי שעלו לארץ, בחנוכה של שנת 70', בן סימון גמר אומר בלבו להיפגש עם בני משפחתו. 

“לא היה אז אינטרנט וגם לא טלפון נייד", הוא משחזר. “הטלפון היחיד בפנימייה היה בחדרו של מנהל הפנימייה, לא היה לי עם מי לדבר, נאלצתי לסמוך על התושייה שלי. אחרי שאף אחד מהתלמידים לא הסכים להזמין אותי לביתו בחופשת חנוכה, החלטתי שאני נוסע לחפש את בני משפחתי". 

תיאור הנסיעה לגבעת אולגה בחיפוש אחרי הדוד האבוד הוא מהמצמררים בספר. בן סימון זכר את שמו של הדוד ששירת במשטרת חדרה וגר בגבעת אולגה. הוא נסע בצהרי יום שישי מהפנימייה לחדרה, מצא את תחנת המשטרה ופגש שם את הדוד שלקח אותו לסבו ולסבתו שעלו אף הם לפני 20 שנה ומעולם לא ראו את נכדם. “עד היום לא דיברתי על זה. הדוד שלי כבר נפטר, אבל אפילו בני הדודים שלי לא יודעים איך הגעתי אליהם יום אחד במפתיע".

הקשיים, אומר בן סימון, לא ריפו את ידיו. “מה שהציל אותי זו האופטימיות. בכיתי כל לילה אבל לא התרסקתי. כשהייתי בכיתה ח' בפנימייה בקזבלנקה כתבתי חיבור והמורה התלהב, קרא לי ללוח ואמר לי שהייעוד שלי בחיים הוא להיות סופר, אם כי ייתכן שלפני כן אהיה עיתונאי. ‘צרפת תהיה גאה בך', הוא אמר לי. והנה, כעבור שנה שוטטתי בארץ אחרת ובשפה זרה אבל החלום לא מת. אם כי כדי להגשים אותו נאלצתי לשלם מחיר יקר".

המחיר, אומר בן סימון, הוא ההתרחקות מהמשפחה. “הורי הגיעו שנה אחרי ביחד עם ארבעת אחי הצעירים, ביניהם אחי נפתלי שבעבר היה כתב בערוץ 10 והיום הוא חבר ליכוד. האחים הצעירים, בניגוד אלינו, הבוגרים יותר, לא חוו את משבר הפרידה כמונו ולכן החיים שלהם היו קלים יותר, בלי המאבקים שאנחנו עברנו. חיכינו להורים בנמל חיפה, אבל כשהם הגיעו לא התרגשתי. קיבלתי אותם בלחיצת יד. אני כבר ראיתי את עצמי כישראלי והנה באים פליטים ממרוקו. הרגשתי כלפיהם כפי שישראלים ותיקים מרגישים כלפי העולים, פיתחתי יהירות צברית. 

“בבואם הם החזירו אותי לעולם הישן שכבר התחלתי להיפרד ממנו בכאב גדול. ככל שיותר נטמעתי כך התרחקתי יותר ממשפחתי. הקשר עם המשפחה הלך ונפרם עד שלא היה קיים יותר. התביישתי בהם, התביישתי בעבר המרוקאי שלי והם נראו מרוקאים, עם קריאות השמחה המרוקאיות והנישוקים והחיבוקים. השנה בפנימייה יצרה בי איפוק אירופי שלמדתי לאהוב. עברתי מצד המרוקאים לצד של האשכנזים, אולי מפני שרוב המדריכים שלי בפנימייה היו אשכנזים.

“ככה יצא שכעסתי על ההורים שלי שהם נפרדו מאיתנו בכזאת קלות, אבל כשהם הגיעו לארץ כעסתי עליהם שהם הגיעו. זה הכישלון הגדול ביותר שלי. הגשמתי את החלום שלי, אני עיתונאי וסופר, אבל לא הצלחתי להרים את המשפחה שלי מהקרשים. הפקרתי אותם. התנהגתי כמו בן הארץ הזו בזמן שהם ציפו ממני שאתנהג כמו מרוקאי. קרעתי את עצמי מתוך העבר שלי מתוך רצון להשתלב.

“כשנישאתי אמי ביקשה מבת זוגי שתלך למקווה, סירבתי בתוקף. לא הסכמתי להעביר אצלם את יום כיפור, לא באתי לבלות איתם את החגים כמו שהיה נהוג במרוקו, כשאחי פנו אלי בצרפתית עניתי להם בעברית, אפילו את השפה הקודמת לא הצלחתי לשמר. ההגירה מבחינתי הייתה חורבן בית ראשון לטובת בית שני, מפני שאי אפשר היה למזג את שתי התרבויות, המרוקאית והתרבות הישראלית שהייתה ועודנה אנטי־ערבית. הבחירה הייתה אכזרית מאין כמוה".

הארץ שלי

בני משפחתו של בן סימון נשלחו לקריית שמואל הדתית על יד חיפה, הוא שירת בצבא, למד סוציולוגיה באוניברסיטת חיפה וכשניסה להגשים את חלומו ולהיות עיתונאי, כמעט התקבל לעיתון "הארץ", “אבל אז עורך המוסף, עוזי בנזימן, הביע ספק אם אוכל לכתוב על ישראל בהיותי עולה חדש. הוא שאל אותי אם אדע להתמודד עם כתבה על מה שקורה בגליל. בסופו של דבר, לא התקבלתי לעבודה. שנים אחר כך, כשנודע לעמוס שוקן שנדחיתי מ'הארץ', הוא אמר לי שהייתי צריך לבוא לדבר איתו, שהוא מכיר את זה מהבית, גם לאביו היו קשיים דומים, לא האמינו ביכולת שלו לכתוב בעברית".

אחרי הדחייה מעיתון "הארץ" התחיל בן סימון לעבוד בעיתון ההסתדרות "דבר". בספר הוא מתאר איך העורכת המיתולוגית של "דבר", חנה זמר, ביקשה ממנו לכתוב סדרת כתבות על ההבדלים בין יהודי מרוקו שהגיעו לצרפת לבין אלה שהגיעו לישראל. 

“היא רצתה שאכתוב שהמרוקאים שהגיעו לכאן הם בעייתיים ולא מוצלחים. מה יכולתי לעשות? הייתי בתחילת דרכי בעיתונות והיא עשתה את זה בכל כך הרבה חן. אני זוכר איך היא חיבקה אותי ושאלה למה המרוקאים בארץ כאלה פרימיטיביים. זאת הייתה סיטואציה מטורפת. כולם הסתכלו על עלה התאנה המרוקאי בעיתון של מפא"י. מה יכולתי לעשות? אנשים אמרו אז דברים נוראים על המרוקאים ויצאו מזה בזול".

כמה שנים אחר כך בן סימון עבר לכתוב ב"הארץ", “לא יכולתי לבוא לעבודה עם גלבייה ותרבוש כפי שראיתי את אנדרה אזולאי, שהיה היועץ היהודי של מלך מרוקו מגיע למשרדו בארמון של המלך. הלכתי על חבל דק. העיתון ציפה שאכתוב כעיתונאי, האנשים שכתבתי עליהם ציפו שאבין אותם כי אנחנו מאותו הכפר. המפגש עם החברה הישראלית הכניס את העולים ממרוקו להלם קרב, חלקם עדיין לא יצאו ממנו, הם הפנימו את הנחיתות ששתלו בתוכם, מכל הקהילות שעלו הם קהילת הקורבן מספר אחת. היו ביניהם מי שראו בי בן אובד, והיו מי שחשבו שחציתי את הקווים והתרחקתי מהמורשת המרוקאית. 

“דוד לוי, למשל, חשב שהכתיבה שלי בעיתון 'הארץ' היא עבודה זרה. לא הייתי בעיניהם עיתונאי רגיל, כמו כולם, ובכל זאת זה היה תחום הסיקור העיקרי שלי. הבטתי בהם ותמהתי לאן נעלמה המתינות המרוקאית. במרוקו התפללנו בשבת בבית הכנסת ואחר כך שחינו בבריכה. בארץ רבים מיוצאי מרוקו, ביניהם אריה דרעי שהיה שכן שלנו במקנס, דלת מול דלת, נעשו חרדים. יהדות מרוקו הלכה לאיבוד. היא לא עמדה באתגר של הישראליות, היא נסחפה אחרי החרדיות והימין הקיצוני. אני לא כועס, אולי בגלל שאני לא עברתי במעברות, אבל הם כועסים. גם מירי רגב כועסת, נכון שחלק מההתבטאויות שלה נועדו לצרכים פוליטיים, אבל חלק אחר מגיע מכעס עצום שקיים בתוכה".

ואחרי כל זה, כשעזבת את העיתונות הצטרפת דווקא למפלגת העבודה שנתפסת בעיני רבים מיוצאי צפון אפריקה כמי שגרמה להם עוול.

“תפיסת העולם שלי התאימה לתפיסת העולם של המפלגה. המודל שלי הוא הקיבוצניקים הראשונים, יש לי הזדהות מלאה עם החלוצים בקיבוצים שהיו מתקני עולם ואוהבי אדם. עד היום אני מתרגש כשאני חושב עליהם. זה האידיאל שלי. הם היו בתנועת העבודה, אז לאן אני אלך אם לא לתנועת העבודה?".
 

מאוד רחוק מהפנתרים השחורים ומתושבי הפריפריה.

“אני לא יכול להיות צ'רלי ביטון וסעדיה מרציאנו. אני איש של מילים, לא של מחאה. באמת חברי כנסת ממוצא מרוקאי כמו צ'רלי ביטון ודוד לוי ואריה דרעי אמרו לי שאני צריך להתבייש, איך אני מעז ללכת אליהם אחרי מה שהם עשו לנו ואיזה מרוקאי אני, מפלגת העבודה בעיניהם היא הכי מתועבת בעולם".

 

פתוח לעבר


רק בשנים האחרונות בן סימון, בן 61, אב לחמישה, גר בנוף ים, התחיל להתפייס עם עברו. מאז שעזב את הכנסת הוא לא חזר לעיתונות הישראלית, “לא הייתי מסתדר עם העיתונות הפרועה וחסרת הגבולות של היום. היא דורשת רכישורים אחרים שספק אם יש לי אותם", הוא מנמק. 

בן סימון כותב מאמרים לתקשורת הזרה, מופיע בתוכנית בוקר של הזכיינית רשת ועורך הרצאות, “ובעיקר אני פתוח היום לעבר שלי, אני משלים עם הקרע של העלייה, אני חוזר להוויה המרוקאית שלי. כנראה שרק אחרי שאתה מקבל לגיטימציה מהעולם החדש אתה יכול לחזור לעולם הישן בלי חשש ובלי חרדה".