ואז הגיע הפיצוץ במלון "פארק". 30 בני אדם נרצחו באכזריות בערב ליל הסדר של שנת תשס"ב, 27 במרץ 2002, כשמחבל מתאבד נכנס לחדר האוכל במלון הנתנייתי והפעיל את חגורת הנפץ שלו. הפיגוע הנבזי הצליח להתעלות על כל הפיגועים האכזריים הקודמים של אותו מרץ ארור, שבו מספר הישראלים שנרצחו על ידי מחבלים פלסטינים, היה הגדול ביותר מאז ומעולם. זה גם היה הרגע שבו החליט ראש הממשלה, אריאל שרון, לבטל את הסכמי אוסלו הלכה למעשה, שמונה שנים וחצי לאחר שחתמה עליהם ממשלת רבין (אגב, אדריכל ההסכם, שמעון פרס, היה אז שר החוץ בממשלת שרון). במוצאי החג, יום שלישי, נרצחו עוד ישראלים בחדירת מחבלים לאלון מורה. בשלב הזה כבר נשלחו כ–20 אלף צווי מילואים לחיילי צה"ל, ולמחרת בבוקר יצא לדרך המבצע הצבאי הגדול ביותר של ישראל בשטחי יהודה ושומרון מאז יוני 1967 - חומת מגן.

סיכול המזימה האיראנית

הביטול המעשי של הסכמי אוסלו נעשה על ידי שרון ובהסכמתו המלאה, כמובן, של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש. התקופה - חצי שנה לאחר פיגועי העל בבנייני התאומים בניו יורק ובפנטגון בוושינגטון - התאימה למהלך האירועים: ערפאת הפליל את עצמו ובוש קיבל ראיות מזהב לכך שהראיס מעורב בטרור. “במשך חודשים, לאורך המחצית השנייה של 2001, עקבנו אחרי מאמציו של ערפאת לרכוש אמצעי לחימה באיראן", מספר שאול מופז, הרמטכ"ל דאז. “הוא הכין רשימה מדויקת שכללה סוגי נשק שונים, לרבות נשק נגד טנקים, במשקל כולל של 50 טונות. הרשימה הזאת כללה גם שתי טונות חומר נפץ שהיה המתקדם מסוגו בעולם. הכל הועמס על האונייה קארין A בנמל קיש באיראן. בתמורה התחייב ערפאת לתת למשמרות המהפכה האיראניים דריסת רגל ביהודה ושומרון.

“לכדנו את האונייה בים סוף ב–3 בינואר 2002, במבצע ‘תיבת נוח' וחשפנו את כל האמל"ח. ראש הממשלה שרון הורה להעביר לאמריקאים את החומר המודיעיני הדרמטי בפרשה. יצאה לארה"ב משלחת בראשות ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל יוסי קופרווסר, עם כל החומר. אחרי יומיים אריק אמר לי ‘העסק לא חלחל שם. ניסינו להסביר להם והם לא מבינים. תלבש מדי ייצוג, טוס לארה"ב עם עוד חומר - הכי סודי שיש לנו בפרשה הזאת - ספר להם הכל ותראה את החומר. ספר בפרטי פרטים ואם יבקשו את החומר, השאר להם אותו'. אמרתי לשרון: ‘מדוע שלא תשלח את אחד המיניסטרים?'. שרון אמר: ‘סע אתה. ישבת במטוס הבואינג בחפ"ק ההשתלטות על הספינה, ספר להם הכל'".

ואיך זה נגמר?

“טסתי. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם קונדוליזה רייס, היועצת לביטחון לאומי בארה"ב, בבית הלבן. הראיתי לה את כל החומר, את כל התרשימים, הקרנתי לה את הסרטים שהראו איך לכדנו את האונייה. היא התרשמה מאוד. ביקשה שאמתין, ורצה עם החומר להראות לנשיא. חיכיתי שעה. קונדוליזה חזרה ואמרה שהם מבקשים להשאיר להם את החומר. לפי הנחיה של אריק נעניתי לבקשתה. החומרים שמסרתי להם היוו את הבסיס להצהרה של בוש זמן קצר לאחר מכן, ש'צריך להחליף את המנהיגות הפלסטינית'. הייתה לכך השפעה עצומה. ערפאת הופלל, לא רק בעינינו, אלא גם בעיני האמריקאים. גם לנו וגם להם היה ברור שערפאת הוא מנהיג של טרור".

בספרו “דרך ארוכה קצרה" קבע סגנו של מופז, שר הביטחון היום, בוגי יעלון: “עד פרשת קארין A ערפאת נהנה מן ההפקר הזה (הבורות של מומחי משרד החוץ האמריקאי - א"מ). פרשה זו שינתה את יחסו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן אליו".

מלחמה או שלום?

ב–1996 סיים סא"ל גל הירש את הפיקוד על יחידת הקומנדו שלדג. בתקופת פיקודו קיבלה היחידה, במעמד נשיא המדינה, שני פרסי רמטכ"ל וציון לשבח יחידתי, על תעוזה במבצעים עלומים. כפרס על הצטיינותו, החליט הרמטכ"ל, אמנון ליפקין שחק, לצרף אותו לקבוצת קצינים מצומצמת שנשלחה ללימודי תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. לאחר סיום הלימודים הוא היה מיועד להיות מפקד חטיבה מרחבית בלבנון. אלא שאז זימן אותו הרמטכ"ל ואמר לו, לדבריו: “אני צריך אותך ביהודה ושומרון. אני חושב שהתהליך המדיני נעצר. היו אירועי מנהרת הכותל. המשימה שלך היא להכין את יהודה ושומרון למלחמה. כולם מדברים על שלום, אתה תשים עין על מלחמה". 

הירש הגיע למפקדת יהודה ושומרון וקיבל את אותן ההנחיות מאלוף פיקוד המרכז בוגי יעלון, וממפקד המרחב, תא"ל יצחק איתן. הירש: “איציק ואני הפכנו את מפקדת כוחות צה"ל ביהודה ושומרון לאוגדה, הקמנו גדודים וחטיבות מרחביות ולחמנו במחבלים. אז נפצעתי קשה וביליתי שנה בבית חולים. חזרתי אחרי שנה לפעילות עם 59 אחוזי נכות".

ראש הממשלה אהוד ברק עם גבי אשכנזי וצ'יקו תמיר, 2000. צילום: חיים אזולאי

האלוף בדימוס יצחק איתן: “באירועי מנהרת הכותל צה"ל פעל באופן שגרתי והיו לנו הרוגים רבים. את השינוי בגישה הובילו התת אלופים ד"ר שמעון נוה ודוביק תמרי. הם פיתחו חשיבה מערכתית שהתרגום המעשי שלה הוא לחימה מבוזרת. הסכמי אוסלו הביאו לשטחים מאות חמושים. ברור היה שבסיבוב הבא לא ניתקל במשליכי אבנים, כמו באינתיפאדה הראשונה, אלא בלוחמים עם נשק חם. גל הירש היה קצין האג"ם שלי גם באיו"ש וגם בפיקוד מרכז. יחד פיתחנו חשיבה חדשה לקראת העימות הצפוי".

מופז מונה לרמטכ"ל ב–1998. לדבריו, “הערכת מצב המודיעין של אמ"ן, השב"כ והמוסד ב–1999 הייתה כי צפויה אינתיפאדה נוספת. הכרזתי על שנת 2000 כשנת התכוננות, והטלתי על כל היחידות להתכונן למשימה ראשית ולמשימה משנית, לקראת האינתיפאדה הבאה. עלות ההתכוננות, לרבות שדרוג אמצעי הלחימה, עמדה על כ–600 מיליון שקל. ראש הממשלה אהוד ברק אמר שאין כסף ושאנחנו הולכים לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. לכן קיצצתי בכל זרועות הצבא כדי להשיג את הסכום והובלתי את ההכנות. האינתיפאדה השנייה פרצה בסוף 2000, ולמרות זאת לא היו דיבורים ממשיים עם ממשלת ברק על הפעלת צה"ל ביהודה ושומרון. בפברואר 2001 התקיימו בחירות ואריק שרון נבחר לראשות ממשלה. מרגע זה החל תהליך של בחינת האפשרויות העומדות בפני צה"ל. הראינו את התוכניות, הוא סייר בשטח וקבע: ‘אם המצב הביטחוני יהיה בלתי נסבל, נשתלט מחדש על כל השטחים'".

לקראת סיום תפקידו של בוגי יעלון כאלוף פיקוד המרכז, בשנת 2000, ומינויו לסגן הרמטכ"ל, הוא מינה את גל הירש לקצין אג"ם של הפיקוד. בספרו “סיפור מלחמה סיפור אהבה" כתב הירש שבוגי “הבהיר את רצונו שאקח על עצמי את התפקיד. צריך היה להוביל את הפיקוד לשינוי בדפוס המבצעי, ליזום, לתקוף ולהכין תוכניות מבצעיות רחבות היקף. הסכמתי".

זה צבא מצ'וקמק?

ביולי 2001 מונה תא"ל יצחק (ג'רי) גרשון למפקד אוגדת יהודה ושומרון, לאחר שסיים את תפקידו כמפקד “אוגדת האש" (98) של חטיבת הצנחנים. לדבריו, “בשנה וחצי הראשונות של האינתיפאדה צה"ל נראה כמו מערכת חסרת אונים. שבועיים אחרי שנכנסתי לתפקיד כינסתי ברמת רחל את כל מפקדי החטיבות והגדודים ששירתו ביהודה ושומרון, ובמשך שש שעות האזנתי לדבריהם. הם היו מתוסכלים. טענו שלא מקבלים אמצעים ורשות לפעול. אחד המג"דים אמר ‘אנחנו צבא מצ'וקמק'. כשסיימנו לדבר אמרתי: ‘רק האנשים הנמצאים באולם זה הם צבא מצ'וקמק. אחריותנו לפעול ולא להאשים את המפקדים שלנו. נפעל עם מה שיש, ויש. הכי טוב שאפשר, ואפשר. יהודה ושומרון יהיו מרכז האימונים שלנו. אנחנו הולכים לנצח את הטרור הפלסטיני. באמצעי התקשורת הישראלית אומרים שאי אפשר לנצח את הטרור. אני קובע שאנחנו הולכים לנצח את הטרור. אני מחייב אתכם ליזום, כל אחד בגזרה שלו'. בשנתיים שבהם פיקדתי על יהודה ושומרון ביצענו 2,357 מבצעים". 

לצורך המבצעים היה על צה"ל לקבל אישורים מהדרג המדיני, והיה עליך לקבל אישורים ממפקדיך.

“לא עניינו אותי אישורים. הגעתי לתפקידי כדי להכריע את הטרור. כשנכנסנו למחנה פליטים ותפסנו מחבלים במיטותיהם הראינו שזה אפשרי, וזה נסך ביטחון בדרג המטכ"לי ובדרג המדיני. אריק שרון ציפה מאיתנו לקחת אחריות וליזום, ולא להתחשב בשיקולים מדיניים. הוא זימן אותי בתחילת תפקידי ללשכתו. היו שם גם מפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד הדרום ואלוף פיקוד המרכז. הוא אמר: ‘אני מצפה מכם לבלום את הטרור'. פעלתי לפי מה שחינכו אותי בצנחנים, ומופז גיבה אותי.

“פעלנו בשילוב עם השב"כ. יחידת דובדבן, בפיקוד אייל וייס (נהרג בתאונה מבצעית) נכנסה למחנה בלאטה בשכם ולמחנות אחרים במבצעי ג'יימס בונד. כשהצטבר ביטחון, השתלטה חטיבת הצנחנים הסדירה 35, בפיקודו של אביב כוכבי, במבצע ‘מסע בצבעים', על מחנה הפליטים בלאטה (27 בפברואר 2002) שהכל פחדו ממנו. במבצע זה הביא כוכבי לידי ביטוי יצירתיות, יוזמה, תחבולה וצנחנות במיטבה. התברר שצה"ל לא כל כך מצ'וקמק".

פואד. "אמרתי לעצמי 'עד כאן'". צילום: פלאש 90

אחרי יומיים סיכם כוכבי את המבצע, שבו הפעיל את “טקטיקת התולעת" של מעבר דרך קירות שאייל וייס ביצע באותו מחנה לפניו: “המקום שנקרא בלאטה, שנראה בלתי חדיר, שהתנגד באופן תוקפני ואגרסיבי, נכנע. הנמר, הידוע בכינוי בלאטה, התגלה כחתול שבחר לעזוב את המקום שבו הוא חי. כמעט אין מקום במחנה שבו לא דרכו רגלינו. המסר שלנו מאוד ברור: הטרור יימצא על ידי כוחות צה"ל, בכל מקום, גם אם נצטרך לעבור ‘דרך קירות'". המידע שסיפקו לצה"ל ולשב"כ המחבלים שנכנעו בבלאטה הביא לשיפור הלחימה בטרור ולהשתלטות מחדש על כל יהודה ושומרון במבצע חומת מגן.

המבצע של כוכבי הדהים את צה"ל. ב–2005 התבקש האינטלקטואל של צה"ל דאז (היום תא"ל בדימוס) ד"ר שמעון נוה להציג בכנס של פילוסופים ואדריכלים אירופים בברצלונה מודל ללחימה עירונית בעידן הפוסט–מודרני. הוא הציג בפניהם את המהלך של כוכבי בבלאטה, והדהים את כולם. לדברי נוה, “כוכבי חשב על הבעיה כמו מצביא למרות שהיה מפקד חטיבה ופיקד על יחידה טקטית. גודל הבעיה כפה עליו חשיבה של מצביא. הוא הבין שתורות הלחימה שהיו נהוגות עד אז בצה"ל לא ישמשו אותו, ועליו להמציא דבר חדש. המעבר דרך קירות לא היה חדש. הוא יזם את הפעלת הצנחנים בגיאומטריה חדשה לא ליניארית, באי סדר לכאורה, שיש בו סדר מדרגה גבוהה יותר. לא בארבעה ממדים, אלא בשישה, כמו ריקוד הדבורים. הוא פירק את החטיבה ל–13 צוותים, והם חדרו למחנה הפליטים מכיוונים שונים כמו נחילים. זה היה רעיון מערכתי - לחדור לתוך המחנה מכל כיוון אפשרי. לכפות על המחבלים לצאת לרחובות. ואז להרוג או לשבות אותם. במבצע המורכב הזה היה לצנחנים רק הרוג אחד. מאש כוחותינו". את פרטי המבצע הציג כוכבי בפני גנרלים אמריקאים, והם הביעו התפעלות.

בחזרה לימי ה־101

זמן קצר אחרי שיעלון מינה את הירש לקצין אג"ם של פיקוד מרכז, הוא עצמו מונה לסגן הרמטכ"ל, ואת מקומו תפס איציק איתן. בדיאלוג רצוף עם מפקדו, ניסח הירש את תוכנית “אריות רעננים" שהתמצתה בתפיסת הרעננ"ה: הידוק, רישות, עקיצות, נגיסות, נגיחות והקלות לפעילות בשטחים. עקיצה היא מהלך מהיר לזמן קצר, נגיסות הן מהלך כבד לזמן קצר, נגיחות הן כיבוש יעד והמשך השליטה בו. בתיאום עם מפקד האוגדה, ג'רי, בוצעו באיו"ש במהלך שנה פעולות יזומות רבות, שהבולטת בהן הייתה, כאמור, כיבוש בלאטה. הירש: “היה מאבק גדול לכיבוש טולכרם על ידי חטיבת הנח"ל, בפיקוד יאיר גולן (היום אלוף וסגן הרמטכ"ל). הכנתי את הפעולה בלא אישור. אחרי הפיגוע בחדרה ב–16 בינואר 2002, שבו פרץ מחבל למסיבת בת מצווה באולם 'ארמון דוד', ירה בנשק אוטומטי במאבטח ואחר כך בחוגגים, הרג שישה ופצע עשרות, החלטתי לנסוע למטכ"ל לקבלת אישור. איציק איתן אמר, ‘חבל על הנסיעה, אין סיכוי שיאשרו'. בכל זאת נסעתי. פרצתי לדיון על מבצעים וגיחות. היה לי מעמד מטכ"לי מיוחד, בלי קשר לדרגה (אל"מ). נחשבתי ל'מר מיוחדים' ו'מר פיקוד מרכז'. פרשתי על השולחן את המפות והתוכניות, ודרשתי לאשר את כיבוש העיר שממנה בא המחבל. אמרתי: ‘זה מה שצריך לעשות כשרוצחים אזרחים בחדרה. צריך לעלות מדרגה'. עמוס גלעד, דן הראל וגיורא איילנד התנגדו והיו בעד הכלה. היה ויכוח קשה. אמרו: ‘מה יצא לך מלכבוש עיר?'. זעמתי כמו שלא זעמתי מעולם. מופז אישר. יצאתי החוצה וחשבתי שאני מתעלף. איילנד יצא החוצה ושאל, ‘מה קרה, גל? כולם היו בכיוון אחד ואתה בכיוון הפוך. הרסת הכל'. עדכנתי בטלפון האדום את איציק, והוריתי בטלפון לגולן לצאת לפעולה ולהצליח, אחרת לא יאשרו פעולות כאלה שנית. והוא הצליח בגדול".

פחות מחודש לאחר מכן נבחר שרון לראש הממשלה, וזמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו השתלטו אנשי אסכולת ה–101 על צה"ל. מלבד שרון, אבי האסכולה, היו שם שר הביטחון בנימין בן אליעזר (מפקד סיירת שקד לשעבר); הרמטכ"ל מופז; סגנו יעלון; אלוף פיקוד מרכז, איתן; מפקד אוגדת איו"ש, ג'רי גרשון; וגל הירש, מפקד גדוד 202. כולם הכירו את כולם, כולם פיקדו על כולם, וכולם הבינו זה את זה בקריצת עין. במשך שנה הם הכינו את עצמם לרגע הנכון, ובסוף מרץ 2002, אחרי שנהרות של דם שטפו את רחובות ישראל, הגיעה השעה.

שמיכה על איו"ש

למטכ"ל היו תוכניות אחדות לפעולה נגד מחבלים באיו"ש: “שדה קוצים א'", “שדה קוצים ב'" וכו'. הירש: “הגעתי להכרה שתוכניות המטכ"ל לבצע עוד פשיטה ועוד חיסול ממוקד לא יפתרו את הבעיה. באחד מימי שישי אחר הצהריים, לאחר דיון בקומה הראשונה של פיקוד המרכז, אמרתי לאיציק איתן: ‘כך לא ניתן להמשיך. יש להכין מהלך טרמינלי דרמטי'. איציק השיב: ‘אין מצב, לא יהיו אישורים'. באותו יום שישי החלטתי לתכנן את המהלך וקראתי לו ‘שדה אחר', אחר כך שיניתי את שמו ל'חומת מגן', בעקבות שירו של חיים חפר ‘בין גבולות', שהבית האחרון בו הוא: ‘לעולל ולרך/ שערים פה נפתח/ למך ולזקן/ אנו פה חומת מגן'. מטרת התוכנית הייתה לגרום להלם למחבלים באיו"ש, על ידי התנפלות מהירה עליהם, בכוח רב של חמש אוגדות. ביסוד ההתנפלות עמד ‘עקרון השמיכה': איו"ש בוערת. נטיל שמיכה על הלהבות. את הגחלים נחנוק לרמץ, האפר הנותר לאחר בעירה. כיניתי את המהלך ‘עקרון ההמרצה' וכולם כעסו על שהשתמשתי בביטוי לא פשוט ולא שגור".

למרות הלגיטימציה האמריקאית שקיבל לאחר הפללת ערפאת בפרשת קארין A, ביקש שרון למוד הניסיון המר ממלחמת לבנון הראשונה גם את הלגיטימציה הפוליטית מהשמאל הישראלי. זו הגיעה לאחר הפיגוע במלון "פארק", שהיה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

ג'נין בזמן המבצע. "המחבלים נתקפו בהלם". צילום: דוד סילברמן, לע"מ

פואד, שר הביטחון, ואיתן, אלוף פיקוד המרכז, חגגו את הסדר עם גדוד 890 במדרשת גילה ליד בית לחם. פואד: “רבע שעה אחרי תחילת הסדר נתן לי המזכיר הצבאי שלי פתק ובו רשום ‘30 הרוגים'. אמרתי לעצמי ‘עד כאן'. החזרתי את אשתי והילדים הביתה ורצתי לקריה. כינסתי אלי את המטה הצבאי ואת המטכ"ל. כולם באו בבגדים אזרחיים, והיו בדעה שכך לא ניתן להמשיך. השאלה הייתה מה עושים. שוחחתי בטלפון עם אריק שרון, שהיה בחווה. הוא היה בהשתוללות טוטלית. עוד קודם לכן היה לו בראש לגרש את ערפאת ולהרוס את המוקטעה, שבה התגורר ערפאת. אריק היה אדם שרגיל להגיב ולהרוס, אבל עד הפיגוע בליל הסדר התנאים לא הבשילו. 

“הגענו למסקנה שאין ברירה ויש להכניס את צה"ל בחזרה לכל הגדה. אחרי פגישה בלשכה שלי, רצנו לפגישה עם אריק בלשכתו. ההחלטה הייתה להגיב קשה. הוחלט על חומת מגן. למחרת היום קיימתי שתי ישיבות כדי להכין את המבצע. ישיבה ראשונה בצהריים לאשר את הרעיון המרכזי. ישיבה שנייה לקראת ערב לאשר את ציוותי הכוחות ואת לוח הזמנים. משם רצתי לאריק, ובמוצאי החג התקיימה כל הלילה ישיבה סוערת של הממשלה. אריק דרש לגרש את ערפאת. אני התנגדתי. לא ראיתי בכך שום טעם. הוויכוח היה קולני. אריק התחיל להשתכנע אחרי דבריו של עמוס גלעד, שתמך בי. היה דיון אם להרוס את המוקטעה או לא, ואם לא, אז איזה קירות להרוס. בסוף הישיבה אושר המבצע, בהימנעות שמעון פרס ומתן וילנאי".

גל הירש עשה את הסדר בבית חמותו בפתח תקווה. הוא כתב בספרו: “הוזנקתי אל הקריה והצעתי מיד את מבצע ‘שדה אחר'. אושר לנו להתחיל ברמאללה ולהמשיך באופן מדורג. בדרך לירושלים ידעתי שנפל דבר, וכי נכריע את הטרור הפלסטיני".

רוקינג דה קסבה

המבצע יצא לדרך ב–29 במרץ 2002. שכם נחשבה לבירת הטרור של יהודה ושומרון, והקסבה בעיר הייתה לגרעין הקשה, שהניסיון להשתלט עליו עלול היה לגבות מאות נפגעים. את משימת ההשתלטות על העיר קיבלה אוגדה 720 בפיקוד תא"ל עמוס בן אברהם. את משימת כיבוש רמאללה ובית לחם קיבל ג'רי גרשון. בבוקר המבצע הוא התלונן באוזני סגן הרמטכ"ל בוגי על שלא קיבל את שכם. בוגי העביר את שכם לג'רי ואת בית לחם לבן אברהם.

גרשון: “אינני מכיר בהיסטוריה הצבאית הרבה קרבות כמו הקרב על שכם בחומת מגן. בכיבוש הקסבה ‘הנוראית' פעלו שלושה גדודי צנחנים, שלושה גדודי גולני וגדוד שריון מילואים, בשטח קטן מאוד. מפקד הצנחנים, אביב כוכבי, ומפקד גולני, צ'יקו תמיר, היו המח"טים הטובים ביותר שיכולתי לבקש: חכמים. אמיצים. ויצא לי לפקד עליהם קודם לכן. הייתה בינינו שפה משותפת מעולה, שהיא תנאי הכרחי להצלחה במלחמה. תכננתי להשתלט בהתחלה על רמאללה, ולא לתקוף את שכם, כדי שהמחבלים יאמינו שאנחנו מפחדים לתקוף אותה ויברחו אליה, וכך היה. אחרי שלושה ימים הצבתי מארבים סביב העיר, וכל מחבל שניסה להתחמק ממנה, נורה. אחרי עוד שלושה ימים רצתי לעיר עם שתי חטיבות חי"ר מעולה, וחטיבת שריון במילואים. העיר התרוקנה כמעט בלא התנגדות, והמחבלים ברחו לקסבה, שאותה חילקתי לכוכבי ולצ'יקו. צ'יקו תקף ביום עם טנקים, כוכבי תקף בלילה בשיטה שבה כבש את בלאטה. 

שאול מופז. "עראפת התחייב לתת למשמרות המהפכה דריסת רגל באיו"ש". צילום: רוני שוצר, פלאש 90

“השתלטנו על הקסבה עם הרוג אחד בלבד. הייתה לחימה קשה, אך המחבלים נתקפו בהלם, ורובם נכנעו. אחר כך השתלטנו בקלות על שלושת מחנות הפליטים שבעיר. עוד לפני שסיימתי את הכיבוש, הגיעו אלי מופז ואיציק איתן. הרמטכ"ל אמר לי שיש קשיים בכיבוש ג'נין והתייעץ איתי מה לעשות - אולי להוציא את הכוחות מן העיר ולארגן את ההתקפה מחדש. התנגדתי לרעיון. הפרשתי לג'נין את גדוד 51 של גולני, בפיקודו של אופק בוכריס. הגדוד, יחד עם כוחות נוספים שהוזרמו לעיר, כבש אותה. כיבוש שכם ארך שבוע. אחריו, במשך חודש, סרקנו בית–בית בקסבה. מצאנו שם עשרות מעבדות נפץ וכמות אדירה של אמצעי לחימה מכל הסוגים. במהלך השנים הרציתי על כיבוש שכם בכל העולם. אנשי צבא בכירים ובעלי ניסיון לא האמינו לי שכך פעלנו, בלא לפגוע זה בזה".

יש דרך אחרת

ב–10 באפריל, במהלך המבצע, התאבד מחבל פלסטיני תושב מחנה הפליטים בג'נין בקו 960 של אגד, סמוך לקיבוץ יגור. שבעה נהרגו ו–14 נפצעו. הירש: “התמלאתי תחושת כישלון. כבשנו את הקסבה בשכם, השתלטנו, בקשיים אומנם, על ג'נין, פירקנו את תשתית המחבלים בשטח והם הצליחו לחולל פיגוע כזה. הגעתי למסקנה שצריך לבצע דבר מה שעמד במרכז ויכוח חריף: להתקין גדר הפרדה. זימנתי אלי את קצין ההנדסה של הפיקוד, אליעזר ביטנסקי, והוריתי לו להתקין מיד שתי גדרות: בין טולכרם לטייבה, שמשם עברו את הקו הירוק רוב המתאבדים, ובין בית לחם לירושלים. הוא שאל ‘איך אעשה את זה?'. השבתי: ‘עם דחפורים, דרכי טשטוש וגדרות תיל'".

האם קיבלת אישור מהדרג המדיני, ובייחוד מאריק שרון, שהתנגד בחריפות לגדר?

“במלחמה לא צריך לקבל אישורים. כך השקתי את השלב הראשון של מבצע ‘דרך אחרת' - הקמת גדר ההפרדה - שמתממש עד היום. איש לא אמר לי ‘מה אתה עושה?'. מהר מאוד הבינו הכל את האפקטיביות של החציצה".

חומת מגן נמשך חמישה שבועות. אחרי כחודש החל מבצע “דרך נחושה", שבו סרק צה"ל לאט וביסודיות, בעזרת מידע מהשב"כ, את כל נקודות היישוב ביהודה ושומרון, וחיסל פיזית את רוב תשתיות הטרור.