פסקל אהובי היקר, חלפו ארבע שנים. שנים של געגועים אינספור, ועדיין מחכים לך שבכל זאת תחזור. אתה לא זוכה לראות את הילדים המקסימים שלנו, הילדים שהולכים בדרך שאתה לימדת אותם, בדרך בה כל כך האמנת. פסקל, הייתי רוצה שתחזור לראות את הנכד הראשון שלנו, נועם יום טוב הקרוי על שמך, שלא הספקת להכיר. לא הספקת לחבק, לאהוב ולנשום מקרוב. לא הספקת לצאת לטייל איתו ולהעניק לו את החום שלך. לא זכית להיות סבא. אני עדיין משרתת במשטרה, מנסה בכל זאת להמשיך, ובכל יום מנציחה וזוכרת אותך". 

המשפטים המרגשים האלה לקוחים ממכתב שכתבה סימה אברהמי לבעלה, לוחם הימ"מ האגדי, רנ"ג פסקל יום טוב אברהמי, שנהרג בפיגוע ירי בציר 12 סמוך לאילת ב–18 באוגוסט 2011, בהיותו בן 49. המכתב מופיע בספר חדש שיצא לאחרונה לזכרו של אברהמי. הספר "עד קצה הגבול" מאת רחלי דור־רפפורט (הוצאת אופיר ביכורים) מתאר פעולה אחר פעולה את עוצמתו הגופנית, הנפשית והרוחנית של אברהמי, צלף שזכה בעיטורי אומץ, מופת ומצוינות עבור תרומתו לביטחון ישראל. 

"השנים חולפות אבל אני עדיין לא מעכלת שפסקל נהרג. חושבת שאולי זה חלום, אולי הוא עוד יחזור", אומרת אברהמי. "אני מנסה להיות חזקה, אני צוחקת, אבל כשמגיע ערב אני בוכה עם הכרית שלי. ליד הילדים אני לא בוכה. להם אני מראה שאנחנו חזקים ולא נישבר".

פסקל אברהמי מחייך למצלמה, עם אהוד ברק, זמן קצר לפני שנהרג. צילום: מתוך "עד קצה הגבול"

אברהמי (54), אם לשלושה בנים, טל (28), מתן (25) ואוהד (22) וסבתא לנכד (נועם, בן שנה), מתגוררת בשכונת פסגת זאב בירושלים, באותו בית שבו התגוררה עם בעלה. "שיפצנו את הבית, סידרנו אותו, ואנחנו לעולם לא נעזוב אותו. זאת הגינה של פסקל, הזיכרונות שלו", היא אומרת. 

הראיון הזה קשה לאברהמי. בעודה מדברת עיניה מתמלאות דמעות, ומדי פעם היא מבקשת הפוגה קלה כדי להירגע. 

את סיפור היכרותה עם מי שהפך לבעלה היא עדיין זוכרת בפרטי פרטים. "היינו בני 24, עבדתי בהנהלת חשבונות באיזושהי חברה בירושלים, ופסקל עבד אז במלצרות בשכונת עין כרם. זה היה כחצי שנה לפני שהתגייס לימ"מ", היא נזכרת. "היינו עולים קבוע לאותו אוטובוס, נסענו יחד חצי שנה באוטובוס, ופסקל מיד מצא חן בעיני. ביום הראשון שראיתי אותו, נדלקתי עליו. שנינו היינו ביישנים, וחבר שנסע איתו הכיר בינינו. שנה לאחר מכן התחתנו".

מה אהבת בפסקל? 

"הוא היה גבר יפה תואר. אהבתי את התמימות, את היופי שלו, הוא היה גם ביישן וגבר מאוד מיוחד. נמשכתי אליו מאוד, והוא נמשך אלי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון". 

לא חששת כשנודע לך שהוא מתגייס לימ"מ?

"דיברנו על זה לפני שהתחתנו. הוא אמר 'אהיה בימ"מ מקסימום שלוש שנים, מבטיח שאחרי זה אני פורש'. אבל משלוש שנים זה הפך ל–26 שנים. הוא אהב מאוד את העבודה שלו, עשה את זה מכל הלב, וכמה שהיה לי קשה עם זה, לא יכולתי להפריע ולפגוע בעבודה שלו". 

אל תדאגי

 

פסקל יום טוב אברהמי נולד בצרפת ב–1962 לאליהו ולניקול אברהמי. בשנת 1977, בגיל 15, עלה לישראל. הוא שירת בצנחנים, לחם במלחמת לבנון הראשונה ונפצע בקרבות בביירות. מאז פציעתו הוא התקרב לדת. ב–1985 התגייס לימ"מ, שם שירת כלוחם במשך כ–15 שנה. לאחר מכן עבר הסבה לתפקיד צלף, ושימש בתפקיד זה כעשור. אברהמי נחשב לאחד מבכירי הלוחמים והצלפים ביחידה. 

ספרי על החיים לצד בעל לוחם ימ"מ.

"כל פעם כשהיה יוצא, ידעתי שזה לפעילות גם אם הוא לא היה אומר לי מפורשות. ידעתי לקרוא אותו, ידעתי שזה מסוכן, דאגתי לו, אבל כל הזמן התפללתי ואמרתי שאני כל כך בוטחת בו, שאני יודעת שהוא יחזור הביתה בשלום. חייתי בחרדות ובפחדים, וכל פעם כשהיה חוזר הביתה הייתי אומרת תודה לקדוש ברוך הוא. כשפסקל עשה הסבה להיות צלף, חשבתי שזה פחות מסוכן, נרגעתי, אבל זה לא היה נכון בכלל. הוא היה אומר לי 'אל תדאגי, הקדוש ברוך הוא למעלה שומר עלינו'. הוא באמת האמין בכך". 

אברהמי מספרת שבשל עיסוקו של בעלה היא חוותה ימים רבים שבהם הייתה לבדה. "היו לילות שהוא לא היה חוזר הביתה והייתי נשארת לבד עם הילדים", היא אומרת. "היה לי קשה, אבל ידעתי שפסקל עושה משהו שהוא אוהב. כשהיה חוזר הביתה, הוא היה עושה הכל. קניות בשוק מחנה יהודה, מטפל בילדים, עוזר לסדר את הבית. הוא היה אומר לי 'סימה, אני עכשיו בבית, את נחה'. כשהוא היה בבית, היינו מתלבשים כל המשפחה ומתחילים להתאמן. יוצאים לריצות, עושים כושר, הוא היה מדריך הכושר שלנו. בחופשים היינו נוסעים לאילת, לים. פסקל היה אדם מאוד מיוחד. עוזר לאנשים, תורם בסתר. היה לו גם הרגל לנקות את השכונה. כל שקית מלוכלכת היה מרים". 

מתי ראית אותו בפעם האחרונה?

"ביום שלישי, 16 באוגוסט, יומיים לפני שנהרג, הוא היה עם הילדים בקניות בקניון. הוא קנה להם בלי סוף דברים. אמרתי לו 'בשביל מה קנית כל כך הרבה?'. הוא ענה 'שיהיה להם'. כשהם חזרו מהקניות, הכנו ארוחת ערב בבית, וראינו את הסרט 'להציל את טוראי ריאן' שהוא מאוד אהב. בבוקר למחרת נסענו יחד באוטובוס. אני לעבודה בסופר–פארם והוא לכיוון היחידה. זה היה יום האהבה. לפני שנפרדנו, התנשקנו והוא אמר לי 'יום אהבה שמח, שמתי לך כרטיס ברכה בתיק'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני זוכרת איך ישבנו אחד ליד השני באוטובוס, איך החזקנו ידיים". 

מאיה ופסקל אברהמי. צילום: באדיבות המשפחה

אברהמי מספרת ש"לאחר מכן פסקל שלח לי אס–אם–אס וכתב 'אשתי היקרה, אני אוהב אותך הכי בעולם'. פתחתי את הכרטיס שהוא השאיר לי בתיק, ושם היה כתוב 'לאישה שאני אוהב הכי הרבה בעולם, שתהיה לך שנה מאושרת עם הילדים שלנו'. בתוך הכרטיס הוא שם לי גיפט קארד של קסטרו, כדי שאעשה קניות ואפנק את עצמי. כתבתי לו חזרה 'אוהבת אותך לעד, אשתך'". 

ומאותו רגע הייתם עוד בקשר?

"ביום חמישי בבוקר הקפיצו אותם לדרום. חיכיתי שיחזור באותו יום ונלך יחד לשוק לעשות קניות. פתאום ב–12:00 שמעתי בחדשות שיש בלגן באילת, התחלתי לרעוד ברגליים והתיישבתי ליד הרדיו לשמוע מה קורה. עד חמש אחר הצהריים הוא ענה לי לאס–אם–אס ולטלפונים וכתב 'אל תדאגי, האירוע הסתיים, אנחנו מתקפלים'. ברבע לחמש הוא כתב לי 'אני עוד תקוע פה, לכי לשוק, לא אספיק להגיע'". 

אבל אברהמי לא הייתה רגועה. כשהגיעה לשוק היא שלחה שוב אס–אם–אס לבעלה, אך הפעם לא היה מענה. 

"התקשרתי ליחידה, שאלתי למה הוא לא עונה, אמרו לי שהוא לא יכול לדבר וסגרו את הטלפון", היא משחזרת. "לא יכולתי לנשום והתיישבתי בתחנת אוטובוס. פתאום הבן שלי טל התקשר, אמר שמישהו מכוחות הביטחון נפצע אנושות, ושזה בטח אבא. אמרתי לו שיירגע, אבל בתוך תוכי הרגשתי כמו דקירה בלב, הרגשתי שמשהו קורה לפסקל. עליתי לאוטובוס, הרגליים רועדות, הירח היה מלא, הסתכלתי עליו והתפללתי שלא קרה כלום לפסקל. בכיתי כל הדרך והתפללתי שלא יהיו ניידות משטרה ליד הבית. הגעתי הביתה בשבע וחצי בערב ולא היו ניידות. אבל פתאום בשעה שמונה צלצלו באינטרקום, טל אמר 'אל תפתחי את הדלת, זה הם, הם באו להודיע שאבא נהרג'. פתחתי, ניגש אלי חבר שלו מהימ"מ ואמר 'סימה, תהיי חזקה, פסקל נהרג'. התחלתי להשתולל, התעלפתי, ואז התחיל הסיוט שלנו. העולם שלנו חרב באותו רגע".

איך את מתמודדת עם הטרגדיה?

"אנחנו אנשים דתיים. אמונה מאוד עזרה לנו להמשיך הלאה. חודש אחרי שבעלי נהרג, איבדתי את אחי, דוד, שנפטר מסרטן. אחרי חמישה חודשים איבדתי את אבא שלי שהייתי מאוד קשורה אליו. איבדתי שלושה אנשים תוך שמונה חודשים, ולפני ארבעה חודשים איבדתי את אמא שלי. כולם אמרו לי 'איך את עדיין מאמינה בקדוש ברוך הוא?'. אבל אחרי מה שקרה האמונה שלי עוד יותר התחזקה, וגם הבנים שלנו, טל ואוהד, ממש התחזקו בדת. פסקל תמיד היה אומר לי 'הכל כתוב מלמעלה, הקדוש ברוך הוא כותב כמה נחיה ומתי נמות'. מאוד קשה לי, אני מאוד מתגעגעת אליו, אבל זה מה שהקדוש ברוך הוא החליט. הוא מחליט מי יחיה ומי ימות".

פרט לאמונה, אברהמי שאבה כוחות גם מילדיה, מהוריו של פסקל, ממשפחתה וגם מהמשטרה. "המשטרה עוטפת אותנו בחום ואהבה", היא מספרת. "החברים של בעלי מהימ"מ לא עזבו אותנו לדקה. הם האנשים הכי מדהימים בעולם ובזכותם המשכנו הלאה".

איך מותו של פסקל השפיע על הילדים?

"בהתחלה היה קשה בלי אבא שכל הזמן היה דואג ומפנק אותם. הילדים חזרו לשגרה, אבל הגעגוע לעולם לא מרפה, ופסקל מאוד חסר לכולם. אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל זה לא נכון. מיום ליום זה הופך להיות יותר קשה". 

להתבגר לבד

התמונה האחרונה של פסקל צולמה זמן קצר לפני מותו, בשטח, משוחח עם שר הביטחון דאז אהוד ברק שהגיע לגזרה. האחרון התייצב בשבעה, אבל סימה לא הספיקה לשוחח עמו משום ששקעה באבלה. "הייתי מאוד רוצה לדבר עם ברק, לשאול מה היו המילים האחרונות של בעלי", היא אומרת.

כבר בזמן השבעה החליטה אברהמי שהיא רוצה להתגייס למשטרה. "המפכ"ל לשעבר, יוחנן דנינו, שמע על כך, ופחות מחודש אחרי שפסקל נהרג התגייסתי", היא מספרת. "רציתי לסגור מעגל, ואני שמחה מאוד שאני משרתת במשטרת ישראל". 

על תפקידה אברהמי לא יכולה לפרט יותר מדי, "אבל אני עושה עבודה מאוד מעניינת, אני אוהבת את העבודה שלי, ומרגישה מצוין בתוך המשטרה", היא אומרת והודפת את השאלה על אודות הביקורת המופנית בתקופה האחרונה כלפי כחולי המדים. "אני לא מקשיבה לביקורת הזאת, בתקשורת אוהבים לנפח דברים. המשטרה לדעתי נקייה, עושה את עבודתה בצורה מעולה. שוטרים עובדים 24 שעות בשטח, נמצאים בכל הפיגועים, לא ישנים. צריך להסתכל על הדברים הטובים".  

איך הרגשת כשלבשת לראשונה את המדים?

"ברגע שהתגייסתי עליתי להר הרצל להצדיע לבעלי על הקבר. היה לי מאוד חשוב להיות בקבר שלו במדים. ניסיתי להמשיך איכשהו את דרכו, אף על פי שאי אפשר להשוות. הוא היה לוחם אגדי, ואני שוטרת. אבל אני מאוד שמחה שאני נמצאת במסגרת הזאת". 

עם מה הכי קשה לך להתמודד כיום?

"עם העובדה שפסקל לא איתי, שאני מתבגרת לבד, בלעדיו, שלא נוכל לגדל את הילדים שלנו ביחד, שהוא לא הספיק להכיר את הנכד שלנו ואת אושרת, הכלה המדהימה שלנו. אני מתגעגעת לריח שלו, לטוב הלב שלו. הוא היה אדם מושלם, אין אנשים כאלה". 

למשפחת אברהמי היה מאוד חשוב להנציח את פסקל. "עשינו ספרי תורה על שמו בבית כנסת בשכונת גילה ובשכונת פסגת זאב, ובקרוב תיחנך כיכר על שמו בפסגת זאב", מספרת אברהמי. 

גם הספר "עד קצה הגבול" הוא חלק ממשימת ההנצחה. בהשקתו נכחה כל צמרת המשטרה, כולל המפכ"ל רוני אלשיך, ובכירים רבים מכוחות הביטחון. 

"מגיע הכבוד הזה לפסקל, הוא נתן את כל החיים שלו למדינה ולצבא", אומרת אברהמי. "רגע לפני שאלשיך החל את תפקידו החדש, הוא הגיע להר הרצל כדי להניח זר על קברו של פסקל. אמר שהוא רצה לסגור מעגל, וזה כל כך ריגש אותי. לא הכרתי את המפכ"ל אישית, אבל הוא הכיר את בעלי מממשקי עבודה קודמים. ירד מבול באותו יום, המפכ"ל היה עדיין עם רגל מגובסת והגיע להר הרצל. הייתי שם עם הבנים, ההורים של פסקל ואחיו, וזה היה מאוד מרגש. אני לא יכולה לשכוח את היום הזה".

על הוצאת הספר שקדו רבות הוריו של פסקל ובנו טל. "בספר מסופר על הימ"מ, על הנישואים שלנו, על הכל", אומרת אברהמי. "המטרה שלנו בספר הזה היא לעודד את בני הנוער להתגייס לקרבי, שילכו בעקבות פסקל". 

מה דעתך על צעירים שמשתמטים מצה"ל? 

"צריך להתגייס לצבא ואני גם בעד שדתיים יתגייסו. אפשר לשלב את הדת עם הצבא, כמו שעשה הבן שלי, אבל מי שלא יכול, לא אגיד שהוא לא בסדר. אני גם בטוחה שברגע שמישהו שחושב להשתמט מהצבא יקרא את הספר הזה, הוא ישנה את דעתו. בזכות הספר הוא יבין את החשיבות שבגיוס, החשיבות בלהיות ציוני ולתרום למדינה". 

תמשיכו קדימה

לאברהמי גם חשוב להעביר מסר לכל המשפחות השכולות. "אני רוצה לומר להן שלא יישברו, כמו שהאויב שלנו היה רוצה", היא אומרת. "במיוחד עכשיו, בתקופת הפיגועים, חשוב להרים את הראש, להמשיך הלאה. לפני 14 שנה עברתי פיגוע בקפה 'ארומה' בירושלים. מחבל התפוצץ 20 מטר ממני. 

נפצעתי קל, ואמרתי בזמנו 'נפצעתי בפיגוע, נתתי את החוב שלי למדינה', אבל לא ידעתי שבעלי ייהרג. הלוואי שלא יהיו יותר אסונות ופיגועים, אבל לצערי הרב לא נראה שזה יפסיק. אנחנו לא צריכים להתייאש מהמצב הביטחוני, אנחנו באמת עם חזק. פסקל תמיד אמר 'תסתכלו קדימה ולא אחורה, וגם אם נשברתם לרגע, תמשיכו קדימה'". 

חלפו ארבע שנים וחצי ממותו של פסקל, ושמחת החיים עדיין לא חזרה אליה. "אני לא מבלה, לא יוצאת לסרט, לא להצגה, אני עוד לא במקום הזה. קשה לי מאוד", אברהמי מודה. 

יש סיכוי לזוגיות חדשה בעתיד? 

"ממש לא. בחיים לא אתחתן פעם שנייה. פסקל יהיה בעלי עד יומי האחרון. אני אלמנתו ואני אשתו של פסקל אברהמי. גידלנו שלושה ילדים מדהימים שהולכים בדרכו, הייתה לנו אהבה גדולה, ואני לא חושבת שאפשר לעבור הלאה". 

אברהמי מספרת ש"שלושה שבועות לפני שפסקל נהרג נסענו לחגוג 25 שנות נישואים עם הילדים במלון באילת. היינו הכי מאושרים בשבוע הזה. חגגנו, היינו בבריכה, ואז הבן מתן שאל 'ואם יקרה לך משהו?'. פסקל ענה 'אם יקרה משהו ואיהרג, אני רוצה שתעזור לאמא ותהיה חזק'. מאוד קשה להגיד את זה, אבל היו רמזים שזה יקרה. בשבוע הזה גם לא עזבנו אחד את השני, כאילו הקדוש ברוך הוא אמר לי 'סימה, תיהני בשבוע הזה כי לא תראי אותו יותר'". 

את חולמת שאולי הוא עוד יחזור?

"הרבה פעמים בסעודה של יום שישי, בזמן הקידוש, אני מדמיינת שפסקל נכנס בדלת. עד היום יש לו הצלחת שלו, כוס הקידוש שלו, וככה זה יימשך כל החיים. אני עוד מאמינה שהוא יחזור, בעזרת השם".