אך בכל ההודעות הועלם הנושא החשוב ביותר, הדבק שקושר את שתי המדינות: שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני, כפי שמתפרסם מדי פעם במקורות זרים שיובאו בהמשך הכתבה. מדובר ביחסים הדוקים ביותר שנמשכים כבר כחמישה עשורים והפכו את סינגפור לשוק גדול עבור התעשיות הביטחוניות של ישראל, וממגנטים אליהם מאות יועצים ומומחים, רובם יוצאי מערכת הביטחון. בצד השגרירות של ישראל בסינגפור, הכוללת גם נספחות צבאית, מיוצגות במדינה גם התעשיות הביטחוניות הגדולות - אלביט, התעשייה האווירית, רפאל ועוד.
היה זה דווקא ראש הממשלה האורח שהזכיר את הנושא בכמה משפטים קצרים, שהתייחסו להיסטוריה הביטחונית של המדינות. "הכל התחיל למעשה ביחסים הביטחוניים בינינו. אנו מודים מאוד לישראל על הסיוע שהענקתם לנו כאשר נכפתה על סינגפור עצמאות באוגוסט 1965 (על ידי מלזיה - י"מ), וכאשר ביטחונה והישרדותה היו מוטלים בספק. צה"ל עזר לנו להקים את הכוחות המזוינים כאשר מדינות אחרות סירבו לבקשותינו". לי שיאן לונג, ראש הממשלה הסינגפורי הראשון שמבקר בישראל, אף סיפר כי ב־1977, כשהיה קצין זוטר בצבא, נלווה לביקור סודי של רמטכ"ל ארצו, גנרל וינסטון צ'ו, שכיום משמש כשגריר סינגפור בתל אביב.
מרבית הדיווחים על הקשרים מקורם בחו"ל או בסינגפור עצמה, כשמעת לעת היא מפרסמת את דבר רכישת מערכת נשק זו או אחרת מישראל.
בדומה לישראל, סינגפור רואה עצמה כמדינה קטנה ומוקפת אויבים. חששותיה מפני שכנותיה המוסלמיות הם שגרמו לה לפנות לישראל לפני יותר מ־50 שנה בבקשה שתקים את צבאה, לאחר שנדחתה על ידי הודו, מצרים ובריטניה. ישראל שלחה משלחת צבאית בראשות יעקב אלעזרי, שהוחלף אחר כך בידי אל"מ בנימין (פואד) בן אליעזר. היועצים הצבאיים הקימו את צבא סינגפור על פי המתכונת, המבנה ותורת המלחמה של צה"ל. את התוכנית הכין אלוף רחבעם (גנדי) זאבי. כדי להסתיר את לאומיותם, כונו הקצינים הישראלים "המקסיקנים".
לאחר הקמת הצבא החלה ישראל לספק לסינגפור נשק מסוגים שונים, ולפי פרסומים זרים אספקה זו נמשכת עד היום. עסקאות הנשק כללו במרוצת השנים מכירת ספינות, השבחת מטוסי קרב, מל"טים, ציוד מודיעין, טילים ועוד. לפי כתב העת "דיפנס ניוז", חיל האוויר הסינגפורי מפעיל היום טייסת של מל"טים מסוג "הרון" של התעשייה האווירית וטייסת "הרמס" של אלביט. שתי עסקאות אלה בלבד מוערכות בחצי מיליארד דולר.
כתב העת הצרפתי "אינטליג'נס און ליין" דיווח ביולי 2014 כי ישראל מכרה עשרות טנקי מרכבה לצבא סינגפור, שהציב אותם באזורי החוף כמעין קני תותחים להדיפת פולשים. כפי שפורסם באותו דיווח, עסקת הטנקים, שנאמדת ב־200 מיליון דולר, הצילה למעשה את קו הייצור של המרכבה לאחר שצה"ל השבית חטיבות טנקים והפסיק לרכוש חדשים.
מכיוון שמשרד הביטחון אינו מספק נתונים על יצוא ביטחוני לפי חלוקה למדינות, לא ניתן לדעת בכמה הסתכם היצוא לסינגפור מאז החל שיתוף הפעולה. אם נסכם את העסקות שהוזכרו בכתבה זו, מדובר בכמה מיליארדי דולרים.
מאז אירועי 11 בספטמבר 2001 גבר גם שיתוף הפעולה המודיעיני בתחום המאבק בטרור. במלזיה, אינדונזיה והפיליפינים פעלו ופועלות רשתות של אל־קאעידה, וכיום גם של דאע"ש. בעבר חשפו שירותי הביטחון במדינות האזור, במשותף עם אוסטרליה, ארה"ב ובריטניה, תוכניות לפגוע בספינות בנמל סינגפור ובשגרירויות מערביות - כולל זו של ישראל. המוסד מצדו חשף באזור פעילות של תאי חיזבאללה שזממו לפגע בשגרירות ישראל בתאילנד.
גנדי חוסל באוקטובר 2001 בידי חוליה של החזית העממית לשחרור פלסטין במלון "היאט" בירושלים שבו התאכסן. "הוא היה סרבן אבטחה וחמקן אבטחה", אמר ל"מעריב־סופהשבוע" ח"כ אבי דיכטר, שהיה באותה עת ראש השב"כ. ב־1975, כשלוש שנים לאחר רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, קיבלה הממשלה את החלטה 411, שקבעה כי האחריות לנושא האבטחה מוטלת על השב"כ. כיום אחריות זו מעוגנת בחוק השב"כ. לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 ביקש ראש השב"כ עמי איילון להעביר את האחריות על אבטחת אישים לגורם אחר. בארה"ב, לדוגמה, היחידה המאבטחת אישים היא "השירות החשאי" השייך למשרד האוצר. מבוקשו של איילון לא ניתן לו, אך ראש הממשלה דאז, נתניהו, מינה ועדה מיוחדת לבדיקת הסוגיה ובראשה עמד ראש המוסד לשעבר נחום אדמוני. תפקידה העיקרי היה לקבוע מי יהיו האישים שיאובטחו.
בשב"כ הוחלט שגנדי הוא טעון אבטחה, הן בשל היותו שר, הן משום שהרבה בנסיעות בשטחים, ובמיוחד בשל השקפת עולמו שהפכה אותו לאויב מובהק בעיני הפלסטינים. אך גנדי סירב להיות מאובטח. דיכטר פנה ליועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין והתלונן. רובינשטיין הפנה אותו לראש הממשלה אריאל שרון. שרון זימן את גנדי לשיחה, שבה חזר השר על סירובו להיות מאובטח. "מאותו רגע", נזכר דיכטר, "יכולתי להסיר ממני את האחריות אך החלטתי בכל זאת להמשיך לשלוח אליו מאבטחים".
גנדי המשיך בתעלולי ההתחמקות שלו. כשנקבעו לו מפגשים עם המאבטחים בצמתים ברחבי המדינה, הוא לא הופיע; לשכתו לא העבירה לשב"כ את לוח הזמנים שלו; הוא דחה הצעה לקבל מכונית משוריינת והמשיך לנסוע במכונית השרד הרגילה שלו; כשנסע לגדה הגביר בכוונה מהירות כדי להתחמק מהרכב המשוריין והאטי של המאבטחים שנסע בעקבותיו.
"הלכתי אליו לשיחות כמה פעמים", ציין דיכטר, "ואמרתי לו: המאבטחים הם מהיחידה לאבטחת אישים. הם לא מהיחידה המבצעית המיוחדת שעוסקת במעקבים סמויים. אם תתחמק מהמאבטחים הם לא יוכלו למלא את משימתם". גנדי התמיד בסירובו. אפילו המתנקשים הפלסטינים הודו שהופתעו לגלות כמה קל היה לחסל את השר, שסימל בעיניהם אולי יותר מכל את הכיבוש, את הנישול ואת הסכנה להיות מגורשים מאדמתם.
האניגן גם הכה על חטא על היחס המזוויע שלו זכה אלן טיורינג, המתמטיקאי שעבד בשירות הביון הבריטי במלחמת העולם השנייה ופיצח את מכונת הצופן הנאצית "אניגמה". הוא נחשב גם לאבי המחשב. לאחר המלחמה פוטר מהמודיעין בשל היותו הומוסקסואל, הורשע בבית משפט על התנהגות "לא הגונה" ואולץ לעבור טיפול כימי. ב־1954 הוא התאבד.
האניגן גילה כי עד שנות ה־90 סירבו במודיעין הבריטי לקבל לשורותיהם להט"בים (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים). נוהג דומה היה קיים בקהילת המודיעין של ישראל, לפחות עד סוף שנות ה־80. מועמדים לגיוס לשב"כ, למוסד ולאמ"ן וליחידות סודיות נוספות נשאלו על נטיותיהם המיניות. מי שהצהירו שהם הומוסקסואלים או לסביות לא התקבלו. הגישה המיושנת גרסה כי הם חשופים יותר לסכנת סחיטה מסטרייט, גם אם הוא גבר נשוי שבוגד באשתו.
האחריות המקצועית לכל תהליכי המיון, הסינון והסיווג הביטחוני בישראל היא של חטיבה באגף לריגול נגדי ומניעת חתרנות (האגף היהודי) בשב"כ. לאחר מילוי שאלון ופגישות עם פסיכולוג עוברים המועמדים בדיקת פוליגרף. בעבר, גברים נשאלו אם קיימו יחסי מין עם גברים אחרים, ונשים נשאלו על יחסי מין עם בנות מינן. "השאלות מביכות לא רק את הנשאלים, אלא גם את השואלים, מפעילי הפוליגרף", אמר לי איש שב"כ בכיר הבקי בסוגיה.
בסוף שנות ה־80 החליט אריה פלמן, אז ראש האגף לריגול נגדי ומניעת חתרנות, להפסיק כל חיטוט בנטיות המיניות של המועמדים לגיוס או לקידום לתפקיד בכיר הדורש סיווג ביטחוני גבוה יותר. זמן קצר לאחר מכן חיבר חניך בקורס הבין־אגפי של השב"כ (הקורס הבכיר בארגון המיועד לראשי מחלקות) עבודה על השימוש בפוליגרף והשאלות שקשורות לנטיות המיניות. בעבודתו המליץ לחדול לחלוטין מלשאול שאלות כאלה בעת הבדיקה. המלצתו התקבלה.
עם זאת, במקרים מיוחדים במוסד ובשב"כ המשיכו להתעניין עוד כמה שנים בכשירותם למשימות מסוימות של להט"בים, בעיקר כשנשלחו למדינות שבהן יש חוקים נגד להט"בים, ולכן הסכנה במקרה של תקלה מבצעית גדולה יותר.
השבוע הגשתי לשב"כ, למוסד ולצה"ל שאלות בנושא. התשובות שקיבלתי היו חד־משמעיות: נאמר לי כי נטייתו המינית של המתגייס או של מי שמקודם לתפקיד חדש או בכיר יותר אינה מעניינו של הארגון שבו הם עובדים.
זמן מה לאחר שדגן פרש והוחלף בידי תמיר פרדו, פרש גם אותו ראש אגף. ככל הידוע, ראש הממשלה נתניהו שמח לראותו בחוץ. מדובר באגף שלוחמיו מבצעים פעילויות מיוחדות במדינות עוינות, שאם היו נתפסים במהלכן דינם היה מוות. מטבע הדברים, ראש האגף והלוחמים יודעים כי כל זיהוי או חשיפה שלהם, גם לאחר פרישתם, עלולים לסכן את חייהם. יש להם מספיק אויבים ברחבי העולם שהיו שמחים לבוא עמם חשבון. ולכן מפתיע היה לגלות כי אותו ראש אגף לא ביקש כמתחייב את אישור המוסד להתראיין ולא התנה את הראיון בכך שפניו יטושטשו.
כשהדבר נודע לאחראים על הביטחון במוסד הם הוכו בהלם ונדהמו מהתנהלותו של אותו בכיר - התנהלות שמעידה על שיקול הדעת הלקוי שלו, לפחות בנושא זה. בהנחיית הצנזורה ניתנה ההוראה לטשטש את תמונתו, לא לפרסם את שמו, את תפקידו ואת שם האגף שבראשו עמד.
התרעות פיקוד העורף