מעטים האנשים שנעו בנוחות בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו טען שהמופתי חאג' אמין אל־חוסייני הציע לאדולף היטלר את תוכנית השמדת היהודים במקום גירוש. גם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל נזעקה ואמרה: "זה לא הוא, זה אנחנו השמדנו". אין ספק כי המופתי אינו אחראי להשמדת היהודים, ובכל זאת ניכר כי סביב יחסיו ההדוקים עם צמרת המנהיגות הנאצית ישנו קשר של שתיקה. אנחנו יודעים מצוין מה המופתי לא עשה, אך אנחנו עדיין לא יודעים מה המופתי עשה. מה עשה מנהיג הפלסטינים ומייסד התנועה הלאומית הפלסטינית בברלין הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה.

ההיסטוריון הבריטי דויד מוטאדל פרסם לאחרונה מחקר בשם "האסלאם ומלחמת גרמניה הנאצית", שבו הוא מציין שאל־חוסייני וכוהני דת מוסלמים אחרים מילאו תפקיד חשוב במדיניות הגרמנית, אם כי אי אפשר לטעון שהם השפיעו על ההחלטה להשמיד את היהודים. מוקד פעילותם, לטענת אותו מחקר, היה לגייס בעלי תואר אימאם שהטיפו בפני עשרות אלפי החיילים המוסלמים שלחמו ביחידות מוסלמיות בוואפן אס–אס, בעיקר בחזית המזרחית נגד הצבא האדום. מוטאדל כותב במחקרו כי המופתי קיבל תשלום חודשי של לא פחות מאשר 90 אלף מארק, וניתנו לו מספר בניינים, לעצמו ולפמלייתו, מה שמעיד כי לא שהה לבדו בברלין.

בשיחות רבות שערכתי, הופתעתי לגלות שכמעט איש לא ידע כי המנהיג הפלסטיני הבכיר ביותר שהה במשך שלוש שנים ארוכות בברלין הנאצית בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והיה מקורב לצמרת הנאצית, לאס–אס ולאדולף אייכמן.

הנאום שהצית הכל. נתניהו באוקטובר האחרון בקונגרס הציוני. צילום: מרק ישראל סלםהנאום שהצית הכל. נתניהו באוקטובר האחרון בקונגרס הציוני. צילום: מרק ישראל סלם

ב–19 בינואר השנה הועבר סמינריון בשם "המופתי והשואה" באוניברסיטת בר אילן. היה זה דיון שהוביל פרופ' דן מכמן בסמינר של המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה, בראשות פרופ' קימי קפלן. הובהר לי שזהו סמינריון פנימי, והכוונה היא לשמור אותו מפני סקרנים כמוני. כשביקשתי להשתתף, עלתה תהייה כיצד אני יודע על הסמינריון ואחר כך ניסיונות להניא אותי מלהגיע. לבסוף ישבתי בתוך קבוצת הדוקטורנטים והפרופסורים ושאר ההיסטוריונים ושמעתי הרצאה מרתקת.

בפתיחת הדיון עמד על השולחן ספר חדש שהביא איתו פרופ' מכמן מאירופה: "מיין קמפף" בהוצאה החדשה. "ספר מסוכן", מעיר מכמן על הכרכים הכבדים, "אם הוא ייפול עליך מקומה שנייה, הוא יהרוג אותך".

בהרצאתו שואל פרופ' מכמן אם ההחלטה על השמדת היהודים הייתה החלטה שהיטלר קבע מראש, או מהלך שהתפתח תוך כדי מלחמה. "ההנחה הנוחה היא שיצאה הוראה מהיטלר", הוא מסביר, "אלא שמאז ראשית שנות ה–90 חל שינוי בתפיסה זו בשל פתיחת הארכיונים של ברית המועצות. הרציחות החלו בסופו של דבר בשטחי ברית המועצות, מה שמוכיח כי ניהול המדינה של היטלר היה תלוי בשיתוף הפעולה היצירתי של אנשים רבים בתוך המערכת. כל הדרגים הנמוכים קבעו במידה רבה את הצורה של הפעילות, ואף על פי שפעלו על פי ההוראה הכללית, הרי יישום הדברים בא מלמטה".

פרופ' מכמן טוען כי הגישה המכונה אינטנציונליסטית, האומרת שהיטלר עצמו החליט לבדו על הכל מראש, נוחה לגרמנים. "הם יכולים לטעון שהיה רשע אחד ולא נותר אלא לבצע פקודות", הוא מסביר. "התפיסה השנייה טוענת שהיו המוני שותפים ובלעדיהם לא יכול היה להתרחש מאום. התפיסה האינטנציונליסטית חדרה עמוק לחשיבה על השואה ורק בשנים האחרונות השתנתה אצל היסטוריונים. בתודעה הציבורית זה עדיין לא קיים".

כששמעתי את טענותיו של הפרופסור על ההתפתחות מן השטח בהחלטה להשמיד את היהודים, חשבתי שזו הערה שנותנת משקל למה שאמר נתניהו. "השיטה בגרמניה בנוגע להשמדת היהודים הייתה הוראות בלי מסמכים", אמר פרופ' מכמן. "פתיחת הארכיונים בארצות מזרח אירופה הביאה לכך שנכתבו מחקרים רבים על מה שקרה בשטח".

כמו כן הוא מתנגד לטענה כי ההחלטה על ההשמדה התקבלה בוועידת ואנזה, הוועידה שבה היטלר הורה להיידריך, ראש משטרת הביטחון של הרייך, לארגן בתוך עשרה ימים התכנסות כדי להכין את הפתרון הסופי. לטענתו, לא מצאו מסמך שנותן את ההוראה לפתרון הסופי, לכן נתלו בוועידת ואנזה.

90 דקות עם היטלר

הפגישה בין אל־חוסייני להיטלר התקיימה ב–28 בנובמבר 1941. ואף על פי שידוע כי ההזמנות לוועידת ואנזה יצאו בדיוק יום לאחר הפגישה, פרופ' מכמן יוצא נגד הקישור בין הפגישה הזו לבין השינוי במדיניות הרציחות.

הפגישה, שתועדה באופן נדיר, צולמה רשמית על ידי הנאצים והוקרנה בחלקה ביומני החדשות בקולנוע. אורי אהלי, דוקטורנט להיסטוריה, שנכח בכנס ההיסטוריונים בבר אילן, מספר כי המפגש בין אל־חוסייני להיטלר ארך כשעה וחצי והשתתפו בו נאצים בכירים נוספים.

"פגישה בת 90 דקות עם היטלר איננה דבר של מה בכך" אומר אהלי. "ניתנה בה ההבטחה כי האינטרס הגרמני היחיד במזרח התיכון יהיה השמדת יהודים. המופתי רשם ביומנו בערבית כי היטלר אמר לו שהוא נאבק ביהודים ללא פשרות וללא הפוגה. הוא הוסיף 'החלטתי למצוא פתרון לבעיה היהודית בשלבים וללא הפסקה. אפנה את הקריאה הנדרשת והמתאימה לכל עמי אירופה, ואחר כך למדינות שמחוץ לאירופה'. כלומר, למעשה יש צדק בטענת נתניהו, לפחות בכך שאחד משותפי הסוד הראשונים לתוכנית ההשמדה היה המופתי".

"הבטחה כי האינטרס הגרמני היחיד במזרח התיכון יהיה השמדת היהודים. המפגש בין היטלר לאל-חוסייני"הבטחה כי האינטרס הגרמני היחיד במזרח התיכון יהיה השמדת היהודים. המפגש בין היטלר לאל-חוסייני

יש לציין כי את המשפט שראש הממשלה ייחס בטעות לפגישה עם היטלר, כתב המופתי ב–6 במאי 1943 לשר החוץ הבולגרי, במכתב שבו ביקש לשלוח יהודים שנועדו להצלה: "למקום שם יהיו תחת השגחה הדוקה, למשל לפולין, ובכך תצאו מהסכנה שהם מהווים לגביכם, ותקיימו מעשה טוב של הכרת טובה כלפי העם הערבי".

הצעות השמדה במקום הגירה באותו נוסח היו גם בפנייתו ב–28 ביוני 1943 לשרי החוץ של הונגריה ורומניה. הוא לא משתמע לשתי פנים במילותיו: "השגחה שתשים קץ להגירתם לפלשתינה או לכל מקום אחר".

ג'פרי הרף, אחד ההיסטוריונים האמריקאים הבולטים בחקר התקופה הנאצית, פרסם מאמר מקיף בשם "חאג' אמין אל־חוסייני, הנאצים והשואה". במאמר הוא מתייחס למחקר שפורסם לפני כשנה וחצי, "הנאצים, האסלאמיסטים והמבנה של המזרח התיכון המודרני" מאת וולפגנג שווניץ ובארי רובין, שבו מוזכרת העובדה כי משנת 1933 דחק אל־חוסייני בראשי המשטר הנאצי לאסור יציאת יהודים לארץ ישראל. לא עלה בדעתם של השניים לכתוב כי רעיון השמדת היהודים ניטע במוחו של היטלר על ידי אל־חוסייני, אך הם ציינו כי לאחר שהפיהרר הבטיח למופתי לא להתיר ליהודים לצאת מהשטחים בשלטון הנאצים, ברור לכל כי ההשמדה נותרה הדרך היחידה.

על אף סמיכות תאריכי המפגש בין אל־חוסייני והיטלר לבין כינוס ועידת ואנזה, מעלים צמד החוקרים את הטענה החשובה הבאה: "יותר מאשר המסקנה שלחוסייני היתה השפעה על ההחלטה הזו, נראה שהיטלר כבר קיבל את ההחלטה להשמיד את יהודי אירופה, והוא פגש את חוסייני גם כדי לומר לו שקיבל החלטה להרחיב את ההשמדה לצפון אפריקה ולמזרח התיכון כולו".

בשירות מכונת המלחמה

מספר שאלות שנותרו עלומות נוגעות לתקופת שהותו של המופתי בברלין, ולתפקידים שמילא ברייך השלישי. אורי אהלי מסביר כי חאג' אמין היה האחראי על העולם המוסלמי לפי החלטת ההנהגה הנאצית. "המטה שלו ישב בתוך מפקדת האס–אס ותחת פיקודו היו עשרות אלפי לוחמים מוסלמים שגייס לוואפן אס–אס. הוא היה האימאם ולמעשה הקומיסר הראשי של אותם לוחמים. הוא גם עמד בראש המכון האסלאמי הנאצי להכשרת כוהני דת ליחידות המוסלמיות הנאציות".

ד"ר אסתי ובמן, חוקרת האנטישמיות בחברה הערבית והפלסטינית, טוענת כי אל־חוסייני הגיע לגרמניה מעיראק יחד עם רשיד עלי אל–כילאני, שעמו ארגן את ההפיכה הפרו–נאצית קצרת הימים בעיראק בראשית 1941. "ככל הנראה ניתנה לו דרגה פיקטיבית של קצין אס–אס, אך הוא מעולם לא הופיע במדים", היא אומרת. "ידוע כי ביקר במחנה השמדה, אך לא ברור אם מדובר באושוויץ. כמו כן, אל־חוסייני נשא נאומים רבים בשידורי רדיו ברלין למזרח התיכון, ועמד בראש המכון האסלאמי בברלין".

עוד טוענת ד"ר ובמן: "יחידות האס–אס שהוא עמד כביכול בראשן לא היו יעילות במיוחד ולא עסקו כנראה בנושא היהודי בכלל, אם כי ידוע שהמופתי הצליח לעצור מספר פעולות הצלה של יהודים".

אהלי נסע ללונדון והצליח להשיג מארכיון המודיעין הבריטי מסמך מיוחד במינו. דוח של המודיעין הבריטי על חקירת צנחנים נאצים, שניים מהם פלסטינים ושלושה מהם טמפלרים, שצנחו בארץ. הם נתפסו, חוץ מאשר אחד מהם, חסן סלאמה, שהצליח לברוח. הייתה לי הרגשה מיוחדת כאשר הבטתי בדפים הללו הכתובים במכונת כתיבה, שבהם מילא קצין מודיעין בריטי בדקדקנות ובשקדנות עמודים רבים בתיאור החקירה. המופתי מופיע הרבה בעדויות הצנחנים כמי ששלח אותם, מי שצייד אותם בנשק ומי שתדרך אותם לפני היציאה במטוס גרמני לצנוח.

"בנושא הרעלת מעיינות ראש העין באותו מבצע, שכונה על ידי הנאצים מבצע אטלס, יש עוד מקום למחקר מקיף", מספר אהלי. "הראשון שפרסם את העובדה שהצנחנים הנאצים בשליחות המופתי תכננו גם להרעיל את מקורות המים של תל אביב היה העיתונאי חביב כנען בעיתון 'הארץ' בשנות ה–70 המוקדמות. מטבעו של מאמר עיתונאי לא היו לכך סימוכין. יחד עם זאת, כנען לא היה רק עיתונאי מקצועי מהימן והיסטוריון חסר פניות במחקריו החלוציים, הוא היה באופן אישי בר–סמכא גדול בנושא הפעילות הנאצית–פלסטינית בארץ ישראל, מכיוון שהיה מופקד על הנושא כקצין בכיר במשטרה הבריטית והיה מעורב בכל פרשת החקירה".

עוד מספר אהלי כי פרוטוקול חקירת הצנחנים על ידי הבריטים שקיבל מהארכיון בלונדון אינו מזכיר את ההרעלה כמטרת החוליה, אך כן מזכיר רעל.

באפריל 1961, על רקע משפט אייכמן, אמר דוד בן־גוריון "המופתי היה שותף ויועץ למזימות ההשמדה", אך קולו הושתק והובלע. "אין ספק כי סביב חלקו של המופתי בהשמדת יהודי אירופה קיים קשר של שתיקה ואפילו השתקה מכוונת", אומר אהלי. "הנושא אינו מופיע בתוכנית הלימודים על השואה, ובכל פעם כשעולה, ולא רק בהקשר לדבריו של ראש הממשלה, הוא מושתק. אומנם גולדה מאיר העלתה את הדרישה למצוא קשר של אייכמן עם המופתי, אך לצד היותו של משפט אייכמן משפט צדק, הופעלו לחצים שונים בפרשת העדויות והדגשים. לשכה 06, יחידת המשטרה שהכינה את תיק הראיות למשפט אייכמן, מצאה קשר חזק ביותר בין המופתי לאייכמן".

קל מאוד למצוא ראיות לקשרים של אייכמן והמופתי. לשכה 06 מצאה למשל רישום של המופתי ביומנו האישי בדף מתאריך 9 בנובמבר 1944 "והטוב (או הנאמן) בידידי הערבים אייכמן". זאת לא רק הוכחה סתמית לקשר בין המופתי לאייכמן אלא למעורבותו של המופתי בפתרון הסופי, ולסולם הערכים של המופתי שלפיו השמדת העם היהודי היא מעשה ידידות לעניין הערבי.

עוזרו הבכיר של אייכמן, דיטר ויסליצני, העיד בשבועה בנירנברג ב–26 ביולי 1946 בזו הלשון: "לדעתי, מילא המופתי את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית ארץ ישראל. והיה אחד מחבריו הטובים ביותר של אייכמן ובאופן עקבי האיץ בו להסלים את אמצעי ההשמדה".

ביומנו האישי כתב עליו המופתי "הטוב בידידי הערבים". אייכמן. צילום: ארכיו התמונות הלאומיביומנו האישי כתב עליו המופתי "הטוב בידידי הערבים". אייכמן. צילום: ארכיו התמונות הלאומי

שידורי התעמולה

ההיסטוריון הרף כותב במאמרו כי בשנת 2002, בעקבות ההלם מההתקפה על מגדלי התאומים של אל־קאעידה, איש מדע המדינה הגרמני מתיאס קונצל כתב ספר בשם "ג'יהאד ושנאת יהודים, נאציזם, אסלאמיסטים ושורשי 11 בספטמבר". קונצל חיפש בארכיונים גרמניים עדויות שמצביעות השפעת שידורי התעמולה הנאציים בערבית על מוסלמים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. בעקבות כך, הרף החליט לבחון את תיקי השגרירות האמריקאית בקהיר באותם ימים, כדי למצוא מה אמרו הנאצים בשידורי הערבית למאזינים הערבים.

מה שסקרן אותו היה הקשר בין הקיצוניות האסלאמית והטרור, נושא שהתעורר לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים והוביל להתעוררות המחקר הנוגע לניסיונות הנאצים להשפיע על דעת הקהל הערבית בזמן מלחמת העולם השנייה. זו הסיבה לכך שחוקרים גרמנים הגיעו לכמה מן המסמכים החשובים ביותר מהקריירה הפוליטית של חאג' אמין אל־חוסייני רק בשנת 2007.

מחקרו של הרף, "התעמולה הנאצית לעולם הערבי", נשען בחלקו על אלפי עמודים באנגלית, שהם תרגומים משידורי התעמולה הנאציים בערבית. מתברר כי משנת 1941 ועד 1944, אלכסנדר קירק, שגריר ארצות הברית בקהיר, שלח דיווח שבועי על שידורי הרדיו הנאצי בערבית לשר ההגנה בוושינגטון. מ–1944 ועד 1945 המחליף שלו, פינקני טורק, המשיך לשלוח את הדיווחים לוושינגטון.

"מצער מאוד", כותב הרף במחקרו, "שהשידורים הציבוריים המפורסמים האלה נשארו חסויים עד שנת 1977. התמלול של השידורים הללו מראה את הלהט העמוק של חוסייני וחבורת משתפי הפעולה הערבים שאיתו".

עוד טוען הרף: "מסמכים אלה הם הוכחה לא נוחה לאלה שרואים, בנוסח השמאלני, את המערכה הערבית האנטי־ציונית מאז 1930 בעיקר כמאבק אנטי־קולוניאלי, ומשתוקקים להכחיש או לעמעם את היסודות ואת הקשר עם השנאה הנאצית ליהודים שהם חושפים. הטקסטים של שידורי העולם הנאצי לעולם הערבי חושפים את חוסייני, ביחד עם שדרנים דוברי ערבית אחרים, כדמויות חשוכות באופן עמוק ביותר".

הרף מייחס חשיבות לעובדה שאל־חוסייני היה שונא יהודים קיצוני בנוסח הנאצי עוד לפני הגיעו לברלין. הוא מצטט במאמרו נאום שהמופתי נשא ב–1937, לפני פרוץ מלחמת העולם וההשמדה. הנאום נישא בסוריה וכשקראתיו נדהמתי לגלות כי הוא תורגם בזמנו לגרמנית על ידי ההנהגה הנאצית, פורסם בעיתונות הנשלטת על ידי הנאצים וכי כל ראשי הנאצים הכירו אותו כבר בשנת 1938.

באותו כנס בסוריה נבחר חוסייני על ידי 400 הצירים לנשיא הכבוד של הארגון הפאן–ערבי. אחרי מלחמת העולם השנייה התקבל חאג' אמין כגיבור במצרים ובפלסטין. ב–1946 חסן אל־בנא, מייסד האחים המוסלמים, כינה את חוסייני "גיבור אשר קרא תיגר על האימפריה והציונות בסיוע היטלר וגרמניה. גרמניה והיטלר אינם עוד, אבל אמין אל־חוסייני ימשיך את המאבק".

יחס הערצה דומה גילו הוועד הערבי העליון ומפלגת העם הפלסטינית שבחרו בו למנהיגם בשנת 1945. ב–1948 אמין אל־חוסייני היה המפקד של הכוחות הפלסטיניים במלחמת העצמאות, שמטרתם הייתה לכבוש ולהשמיד את היישוב העברי.

נאומי חוסייני מברלין, שגם הופצו בדפוס למאות אלפים בעולם המוסלמי, מקיפים מאות עמודים.

אחריות לכישלון

פרופ' מאיר ליטבק, שכתב יחד עם ד"ר ובמן את הספר "מאמפתיה להכחשה, תגובות ערביות לשואה", מסביר כי מעמדו של אל־חוסייני בקרב הפלסטינים לא מזהיר כיום. "הפת"ח והרשות לא מתלהבים ממנו ואין לו מקום בולט בזירה הציבורית, בעיקר משום שהם רואים בו אחראי מרכזי לתבוסה שלהם במלחמת העצמאות", מסביר פרופ' ליטבק. "חלקם רואים בו אחראי לכישלון של החברה הפלסטינית לבנות תשתית פוליטית ומוסדות כפי שעשתה התנועה הציונית. רוב הכותבים על פעילותו בגרמניה מנסים להמעיט ממעשיו, מנסים לתרץ את המעבר שלו לגרמניה בכך שהבריטים לא הותירו לו ברירה, מה שאינו נכון. גרמניה הנאצית היא סמל שלילי בעולם הערבי, ואיש אינו רוצה להיות מזוהה איתה, למרות הניסיון להמעיט במשמעות השואה. האנציקלופדיה הפלסטינית, למשל, מדלגת על השנים שבהן המופתי שהה בגרמניה בערך הכתוב עליו".

האנציקךופדיה הפלסטינית מדלגת על שנות שהותו בגרמניה. המופתי סוקר מסדר בגרמניה. צילום: הארכיון הפדרלי של גרמניההאנציקךופדיה הפלסטינית מדלגת על שנות שהותו בגרמניה. המופתי סוקר מסדר בגרמניה. צילום: הארכיון הפדרלי של גרמניה

במידה רבה, אש"ף פיתח את השקר של שיתוף הפעולה הציוני–נאצי בחיסול היהודים, כדי להציג קונטרה לשיתוף הפעולה האמיתי של המופתי עם הנאצים, טוען פרופ' ליטבק. "חמאס וחוגים אסלאמיים בחברה הפלסטינית, לעומת זאת, נוקטים גישה שונה", הוא מוסיף. "הם משבחים את המופתי מאוד על עמדתו הבלתי מתפשרת במאבק שלו בציונות, משבחים אותו על שהבין את מרכזיות הדת במאבק בציונות ואת הצורך לרתום את האסלאם למלחמה ביהודים. אין להם שום בעיה עם שהייתו בגרמניה הנאצית. לטענתם, הוא עשה מה שצריך כדי לסייע לעניין הפלסטיני. מבחינתם, הבריטים והאמריקאים לא היו טובים יותר מהגרמנים. היה נוח לפלסטינים אם הגרמנים היו מנצחים במלחמה".

שאלתי את אורי אהלי מדוע הישראלים יודעים כה מעט על כך. "מלבד החישובים הפוליטיים שגורמים להעלמת העבר הנאצי של התנועה הלאומית הפלסטינית, יש חוסר רצון של חוקרים והיסטוריונים לעסוק בכך, כי זה לא פוליטיקלי קורקט", הוא השיב. "כמו כן, מי שחוקר את הנושא צריך לדעת גם גרמנית וגם ערבית, והוא צריך להיות גם חוקר תולדות ארץ ישראל וגם חוקר השואה באירופה. דוגמה אופיינית היא מחקרה החשוב של ג'ני לבל, שפרסמה ספר מקיף עם מסמכים רבים. לבל אינה היסטוריונית בהכשרתה ולא שייכת לאף אחת מהמחלקות באוניברסיטה החוקרות את ההיסטוריה של השואה או את תולדות ארץ ישראל".

לבל ז"ל למדה משפטים בבלגרד והייתה עיתונאית ביוגוסלביה. אחרי שעלתה לארץ עשתה תואר MA להיסטוריה. היא עמדה בארץ בראש בית הספר לצילומי רנטגן והייתה חלוצת הכשרת טכנאי הרנטגן כאן. היא עסקה רבות בחקר השואה ביוגוסלביה ופרסמה שמונה ספרים בנושא. ספרה המקיף "חאג' אמין וברלין" מ–1996 נכתב בעקבות ההשתקה המכוונת בדבר חלקו של המופתי.

"אף על פי שאינה בעלת תואר דוקטור או פרופסור להיסטוריה הרי הספר עומד בכל קנה מידה של מחקר היסטורי. כל עובדה המצוינת בו מגובה במקורות ראשוניים שאותם קראה בשפת המקור, ובמסמכים שצילום של רבים מהם מופיע בספר", מספר אהלי. ואני מתעקש ושואל, כיצד ספרה החשוב כל כך לא הצליח למצוא הוצאת ספרים והופיע רק בהוצאה עצמית? אין ספק כי חידת ההתעלמות שלנו, עד כדי חוסר ידיעה מוחלט, מן העבר הנאצי של התנועה הפלסטינית, נשארת אחת השאלות הגדולות של החשיבה הישראלית. אין כאן סודות. למעשה, שאלות רבות ששאלתי לאורך הדרך מופיעות בספרה העצמאי של לבל העומד בספרייתי הפרטית. כל העובדות גלויות, כל המסמכים נמצאים, וכל התשובות קיימות לשאלות שאיש לא שואל.