"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי כתינוק לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי שלי קרא לי להיכנס פנימה. כשנכנסתי, ראיתי במרכז הסלון אישה קטנה, שבעיני גם הייתה מכוערת. ובלי הכנה מוקדמת הוא אמר לי: ‘אנחנו לא ההורים שלך, זאת האמא שלך!’”.

“העולם נפל לי בבת אחת על הראש”, נזכר פלד, אחד מששת מדליקי המשואות בעצרת המרכזית לנעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שתתקיים מחר בקיבוץ לוחמי הגטאות. “האישה האומללה ההיא, מקורבנות הניסויים של דוקטור מנגלה הידוע לשמצה, בבלוק 10 באושוויץ, סוף־סוף פגשה את התינוק שהשאירה מאחוריה, ואני לא נתתי לה לנשק אותי ולגעת בי”.

והיום?
“היום, אחרי שראיתי הרבה מעשי גבורה במלחמות, יכול להעריך את הגבורה של אמא שלי ושל אמהות אחרות במצב דומה שהעזו להפקיד את התינוקות שלהן בידי אנשים זרים. בכך הן נתנו לנו סיכוי לחיות ואולי בתת־מודע הן הבטיחו את המשך קיומו של העם היהודי. בעיני זאת גבורה שאין גדולה ממנה”.
לדברי פלד, בהיותו אצל המשפחה המסתירה, הוא חי כילד נוצרי לכל דבר. “בכל יום ראשון הלכנו לכנסייה, וזה היה משהו חגיגי ומאוד מרשים עם צלילי האורגן שליוו את התפילות”, הוא מספר. “לא היינו הולכים לישון בלי להתפלל לישו. ופתאום היה עלי להתנתק מכל זה ולהתחיל לחיות כיהודי”.



"הבנתי שאם נפתור את הבעיות של התושבים, זה יהיה חלק מהביטחון". כאלוף פיקוד צפון, 1987. צילום: מגי איילון, לע"מ

לאחר שנמסר כתינוק על ידי הוריו הביולוגיים, נאלץ פלד להיפרד גם מהוריו המאמצים. “כל חיי היו אז נטישה אחת גדולה”, הוא מספר. “אחרי שאמא שלי האמיתית לא הצליחה לגדל אותי בגלל המצב הפיזי שלה, היא נאלצה למסור אותי לבית יתומים יהודי גדול באנטוורפן. עד שהתרגלתי לחיים שם, הועליתי אחרי הקמת המדינה עם ילדים אחרים ארצה באונייה ‘קדמה’. בחיפה, שם נאמר לנו שנגיע לכפר הנוער ניצנים, צץ משום מקום יואל איגלינסקי, איש שלא הכרתי בכלל, הציג את עצמו כאח של אמא שלי ואמר: ‘יאללה, אתה בא איתי!’ לא להאמין כמה תהפוכות עובר ילד קטן אחד”.

כך מצא את עצמו הילד ג’פקה מנדלביץ’ מתמודד כעולה חדש עם הצברים החמודים והעוקצנים של קיבוץ נגבה. “בהתחלה חטפתי שם לא מעט מכות, כשלנו, אלה שבאו משם, קראו ‘סבונים’”, הוא מעיד. “לא הגעתי לסתם קיבוץ. נגבה היה סמל לגבורה במלחמת השחרור ולמעשה עצר את הצבא המצרי. אבות של הילדים שלמדו איתי נודעו כגיבורים, ואילו אבא שלי נשרף באושוויץ. איך יוצאים מזה? אז המצאתי לעצמי אבא גיבור, שנלחם עם מרדכי אנילביץ’ במרד גטו ורשה ונפל שם, אם כי נשרף באושוויץ”.

מתי הפך ג’פקה מנדלביץ’ ליוסי פלד?
“בקיבוץ קראו לי בהתחלה יוסף, שמי העברי, אבל במלעיל. לפלד הגעתי בצבא. כשהייתי קצין בחטיבה 7 היה לנו מח”ט שמאוד הערכתי. שלמה להט היה שמו. הוא החליט שלא נסתובב בחטיבה עם שמות גלותיים. בחרתי בפלד, כי משהו שמצלצל כמו פלדה נשמע מרשים”.

“אגב, לא רק צ’יץ’ השפיע עלי בצבא”, מעיר פלד. “כשסיימתי את השירות בסדיר, כל מה שרציתי זה לחזור אל הצאן בקיבוץ. אז קרא לי הסגן הצעיר, המג”ד שלנו, מוט’קה ציפורי, לימים סגן שר הביטחון, שמאוד הוקרתי אותו, והציע שאשאר עוד חצי שנה. זו, כידוע, התארכה כדי 30 שנה”.

קיבוץ נגבה היה בית הספר שלך לישראליות?
“אם הצלחתי להגיע למשהו בארץ הזאת, זה היה בלי ספק בזכות האכסניה, החינוך והערכים שקיבלתי בקיבוץ נגבה”.

מה קרה לאמך?
“היא עלתה ארצה שנים אחרי, בהיותה מאוד חולה. הניסיון שלה להיקלט בנגבה לא צלח, ולא רק שלה. לכולנו היה קשה. הרי ‘כצאן לטבח’ נאמר עלינו, מה שלא היה אלא קשקוש אכזרי”.

זאב, לא כבש


אני מגיע כעת לאלוף (במיל’) פלד בשנית. בראיון שערכתי עמו בדצמבר 94’ אמר פלד: “ויתור על הגולן, כמוהו כהתאבדות לאומית”. “המציאות כיום מחזקת את דברי דאז”, הוא אומר כעת. “אני לא רוצה לחשוב היכן היינו עכשיו, על רקע מה שקורה בסוריה, לו היינו מתפתים בשנות ה־90 להגיע להסכם עם הסורים תוך ויתור על הגולן”.

אתה מבחין כעת אצלנו בשאננות כלפי מה שקורה מעבר לגבול הסורי?
“חטפנו סטירת לחי לאומית מספיק חזקה במלחמת יום כיפור כדי לא להיקלע שוב לשאננות, שב־73’ הייתה לא מצד הלוחמים, אלא מצד הדרג המדיני ומצד המודיעין הצבאי, שהתייחסו לאויב בבחינת אני ואפסי עוד. גם אם אותה מלחמה הסתיימה בניצחון הצבאי הגדול ביותר שלנו, סטירת הלחי המשיכה להדהד ושמרה אותנו במצב של ערנות”.

לך היה חלק נכבד בניצחונות בקרבות בגולן.
“לא יודע אם היה לי חלק נכבד. הייתי חלק מהמערכת”.

האם ראש הממשלה בנימין נתניהו נהג נכון כשיצא באחרונה למוסקבה כדי להכריז באוזני הנשיא פוטין ש”הגולן הוא קו אדום”, או שמא עדיף שלא להעיר את הדוב מרבצו?
“כמי שהוא כיום אאוטסיידר ולא בסוד העניינים, אני מרשה לעצמי להעריך שהמפגש האחרון של נתניהו במוסקבה היה חשוב ביותר. כאן אתה רוצה לשמוע סוד? כשנעשיתי שר, ב־2009, ניסחתי נייר עבודה שברוב טיפשותי הפצתי בין כל השרים ומיד הודלף לתקשורת. נאמר בו שעלינו לנסות לצאת מהקופסה ולחשוב על פיתוח קשרים עם הרוסים ועם הסינים. כולם לעגו וצחקו לי. ‘יש אמריקה - וזהו!’, אמרו. אבל אני הייתי בדעה שכשם שיום אחד נעלמה לנו פתאום ידידתנו הגדולה צרפת, איננו יכולים להסתמך רק על האמריקאים, מה גם שרק לנו יש האחריות על קיומו של העם היהודי בארץ ישראל”.

ולגבי דברי ראש הממשלה שם על הגולן?
“אתה חושב שאם הוא לא היה מדבר במוסקבה על הגולן, היו מתייחסים אלינו אחרת? שום דבר לא השתנה. גם לא דעתי. כששואלים אותי איך מדינת ישראל תיראה ללא הגולן, אני משיב שכמו שהיא תיראה בלי חיל האוויר. לי מותר להגיד מה שאני רוצה, כי אני לא מדליק מדורות של אף אחד. בנתונים של הרגע אסור אפילו לחשוב על שום תזוזה בגולן. ובאשר לאחרית הימים, אם נעמוד בפני הגשמת חזון ‘וגר זאב עם כבש’, שאני מאוד־מאוד בעדו, אני רק מבקש להיות הזאב”.

פלד, 75, אלוף פיקוד הצפון בין 86’ ל־91’, מזוהה באופן מוחלט עם הצפון יותר מכל קצין בכיר אחר לפניו, בזמנו או אחריו. “כתפיסת עולם עסקתי בהכל בתחום השיפוט שלי, מספריות לבתי ספר ועד מכסות ביצים לחקלאים”, הוא מציין. “הבנתי שאם נפתור את הבעיות של התושבים, זה יהיה חלק מהביטחון ואלמלא זה, מה עשינו”.

“מפגש חשוב ביותר". נתניהו ופוטין, בחודש שעבר. צילום: רויטרס

כמומחה לחזית הסורית, האם צפית את התפוררות סוריה?
“לא, לא צפיתי. ממש לא. גם בהיותי במדים קרו דברים שלא צפיתי, כמו מלחמת המפרץ הראשונה, שהפתיעה. הפתיעה אותנו לא רק ההתפוררות של סוריה, אלא גם התפוררות העולם הערבי. מה שנשאר מהסכם סייקס־פיקו משנת 1916 מאבד את המשמעות שלו, והעסק סביבנו נראה כהולך ומתפורר, ולא רק בסוריה”.

האם ניתן להבחין בדבריך בדאגה לעתידה של ירדן?
“אם אתה שואל אם ירדן הולכת להתפרק, אומר שאני מאוד מקווה שלא. חשוב ליציבות של האזור שלנו שמדינות כמו ירדן יתקיימו. לא חסר לנו עוד גבול בלתי ודאי ובלתי יציב כמו שיש לנו ברמת הגולן. מבחינתה ומבחינתנו, חשוב שהיא תמשיך להתקיים. האם אני דואג? כן, אני דואג”.

ובחזית הלבנונית?
“תמיד היו לנו שם שנים של שקט וביניהן התפרצויות. מה שקורה כעת בלבנון, להפתעתי לפחות, זה שהמהומה אצל השכנה הסורית שלהם לא החישה הישנות התפרצות כזאת. זאת, כשאי אפשר לסמוך שם על אף אחד. בציניות אומר שאי אפשר לקנות לבנוני בכסף, אבל אפשר לשכור אותו לתקופה מסוימת כמו אוטו”.

יש לך כיום הסבר להסתמכות היתר שלנו על הנוצרים בלבנון?
“כקצין אג”מ בגייסות השריון הייתי שותף סוד לאימונים שנערכו לצוותי טנקים של הנוצרים בלבנון. כעת, כחכמים לאחר מעשה, ברור לכולנו שזו הייתה שגיאה מצדנו להישען על הנוצרים בלבד”.

לפני תריסר שנים עמדת בראש ועדת היגוי לטיפול ביוצאי צד”ל, דבר שהמשכת בו כשר בלי תיק. מה יצא מזה?
“מה שיצא הוא שכל יוצאי צד”ל קיבלו אזרחות ישראלית, ולפחות למחציתם מדינת ישראל רכשה בתים, אם כי זה היה צריך להיעשות לגבי כולם בלי התחשבות בתרומה המודיעינית של כל אחד מהם. בסך הכל מדינת ישראל עשתה הרבה בשבילם, אם כי לדעתי לא מספיק ולא תמיד בדרך הנכונה. עכשיו אם לא שומעים על בעיות אצלם, כנראה שהדברים הסתדרו.

“אגב, לאלה מתוכנו שמתלוננים כי לא ידענו להחזיר טובה לאנשי צד”ל שנלחמו בשבילנו, אומר מה שאמרתי להם ישר בפנים: כשהם לחמו, הם לחמו על הבית שלהם כדי שלילדים שלהם יהיו חיים טובים וכדי שהחקלאים שלהם יוכלו לעבד את השדות. אנחנו, לעומתם, נלחמנו על הגנת יישובי הצפון. מכאן שהיה בינינו מפגש של אינטרסים. כלומר, הם בעלי ברית שלנו, אבל לא נלחמו בשבילנו. היה לנו אינטרס משותף נגד אותו אויב”.

“הם בעלי ברית שלנו, אבל לא נלחמו בשבילנו". הפגנה של אנשי צד"ל בתל אביב, 2008. צילום: רענן כהן

כשהיית אלוף פיקוד הצפון, האם צפית את התפתחות חיזבאללה?
“בגלל שצפיתי, פעלתי ככל האפשר למנוע את יכולת ההתארגנות של חיזבאללה קרוב לגבול שלנו. לאחר שסיימתי את תפקידי ב־91’, השתנתה המדיניות, בין השאר מתוך חשש לנפגעים מצד כוחותינו. כשהזהרתי מפני זליגה של חיזבאללה דרומה, הצביעו על השקט שהיה באותו זמן. לא קיבלתי את זה וטענתי שהשקט היה לזמן נתון וכשזה יהיה נוח לחיזבאללה, השקט יתפוצץ לנו בפנים”.

בראיון ב־94’ אמרת לי: “עלינו להכות בחיזבאללה כל עוד הם קטנים יחסית”.
“מעניין שאמרתי דברים כאלה חכמים לפני כל כך הרבה שנים”.

אתה יכול להרגיע את תושבי גבול הצפון בעניין איום המנהרות?
“אני לא יכול להרגיע אותם. ההיגיון הצרוף אומר שאם יש מנהרות בדרום, יש מנהרות גם בצפון, למרות השוני בתנאים. אם בווייטנאם חפרו מנהרות באורך של קילומטרים, הן באדמות רכות והן באדמות קשות, למה שלא ינסו כאן? אני הייתי מתייחס לעניין כאילו שיש ונערך בהתאם”.

האם תקום מדינה פלסטינית?
“לצערי הרב, כן. כשאני חולם בלילה שצריך לוותר על כמה חלקי ארץ כדי להעביר אותם להקמת מדינה פלסטינית, אני כולי חררה ומתחלחל מהמחשבה הזאת. אבל כשאני גומר להתחלחל, אני מבין שזהו הפתרון היחיד, כשפה יחיו זו לצד זו שתי מדינות, כשצורכי הקיום שלנו יהיו הקו האדום מבחינתנו”.

“לא קפצתי, לא נדחפתי"


עם שחרורו מצה”ל הצהיר פלד שלא יצטרף לפוליטיקה, ואף דחה ב־96’ וב־99’ הצעות מצד נתניהו ומצד אהוד ברק להיכנס לממשלותיהם בלי פריימריז. בפריימריז שנערכו בליכוד ב־2008 לקראת הבחירות לכנסת ה־18, הוצב פלד במקום ה־15 ברשימה, והתחיל לכהן כחבר הכנסת לאחר הבחירות. לאחר הקמת הממשלה ה־32 מונה פלד לתפקיד שר בלי תיק. לבקשתו, כיהן כשר המרכז את תחום פעילות ניצולי השואה, והיה האחראי על הטיפול באנשי צד"ל שנקלטו בארץ. ב־2012 התפטר מהכנסת ואחר כך גם מתפקידו בממשלה לטובת מינויו ליו"ר קצא"א - קו צינור אילת־אשקלון.

“הרגשתי צורך לתת כתף". כשר בממשלת נתניהו, לצד ריבלין, 2010. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

מה הביא אותך לממשלת נתניהו במרץ 2009? הרגשת שצריך להציל את המולדת?
“אני לא מאלה שמצילים את המולדת. זה גדול עלי. אבל בעקבות מלחמת לבנון השנייה הרגשתי צורך לתת כתף מאחר שהמלחמה הזאת נראתה לי רע מאוד בדרך ההתנהלות שלה, הן ברמת המדינה, הן ברמת הצבא, בוודאי בתוצאות שלה. לזכותי ייאמר שלא קפצתי מהצבא לפוליטיקה. לא פחות מ־15 שנים לקח לי לבצע את המעבר הזה עד שבסוף 2006 נכנסתי לפוליטיקה. כלומר, לא קפצתי ולא נדחפתי”.

אחרים קופצים או נדחפים?
“מקומם אותי שמישהו גומר להיות רמטכ”ל או ראש שב”כ וכדומה, וכשהוא נשאל אם הוא רואה את עצמו כמועמד להיות ראש ממשלה, הוא אומר שישקול את זה. זאת אמירה חסרת אחריות. כי בשביל להיות ראש ממשלה צריך ים של ניסיון ביחסים בינלאומיים, לא רק בענייני ממשל. קצת צניעות! קצת דרך ארץ! מה קרה? זה שהיינו גנרלים גדולים או לא זה עושה אותנו ראשי ממשלה?”.

בין תריסר ראשי הממשלה עד היום היו שני רמטכ”לים לשעבר: יצחק רבין וברק, ואלוף לשעבר אריאל שרון. מה זה אומר?
“זה אומר שמי שבעמדה בכירה בצבא - לא בטוח שיש בידיו ארגז הכלים ההולם כדי לנהל את המערכת הסבוכה הזאת ששמה מדינת ישראל. שרון בא לתפקיד ראש הממשלה לאחר הרבה מאוד שנים בפוליטיקה. לא כך רבין וברק”.

ניתן להסיק מדבריך שאלה המצפים לגבי אשכנזי כמושיע התורן בונים מגדלים באוויר?
“אני מסרב להתייחס לשאלה הזאת. למה? ככה”.

כשהגעת בגיל 68 לממשלה, התמנית כשר בלי תיק. הקומץ לא השביע את הארי?
“זה עשה לי תסכול גדול. האמת היא שהיצר הראשוני שלי היה לומר שלא בשביל זה באתי, בוודאי לא בשביל מכונית שרד. הרי יש לי מכונית משלי. ציפיתי לתרום לא רק בביטחון, אלא גם בנושאים כמו בנייה או בריאות, אבל זה לא התאפשר. מה שמנע ממני לעזוב מיד הכל זה שאלפים רבים הצביעו בפריימריז של הליכוד יוסי פלד. אם הייתי קם והולך, מה הייתי אומר להם? שאני לא סופר אותם? לא הייתי מסוגל לעשות את זה.

“אז נשכתי את הלשון ויותר משלוש שנים הייתי שר בלי תיק. לשמחתי מצאתי נושאים לטפל בהם, כמו ניצולי השואה וצד”ל, לצד כל מיני משימות שראש הממשלה נתניהו הטיל עלי, ואולי לא צריך לדבר עליהן. החזקתי מעמד רוב הקדנציה, אגב ביחסים טובים עם ראש הממשלה, וכשהרגשתי שהחזרתי את החוב שלי למצביעי הליכוד, התפטרתי”.

“אני לא מאלה שמצילים את המולדת. זה גדול עלי". פלד בגרמניה. צילום: שגרירות ישראל בברלין

תפקיד יו”ר קצא”א היה שווה ערך לתפקיד של שר?
“לא חיפשתי משהו שווה ערך, אלא תפקיד מעניין ומועיל. תחום האנרגיה, בוודאי האנרגיות המתחדשות, הוא מהחשובים כיום”.

"יכולים להיות גאים"


כיום פלד חי בצפון תל אביב. “הקמתי חברה משלי, אני דירקטור בכמה חברות ועושה הרצאות בחו”ל ובארץ, גם מייעץ לכל מיני גופים”, הוא מספר. “בסך הכל מתקיים בשקט, בצניעות ובכבוד”.

לפני שנה וחצי הוא אושפז במצב קשה לאחר שעבר התקף לב. “אומנם אני שונא לדבר על זה, אבל קרה מה שקרה”, הוא מספר. “חטפתי התקף לב לא קל. ישנתי איזה חודש ולא זוכר כלום מזה. מאז אני עושה בדיקות בכל חצי שנה, ולפי נתוני הרופאים אני בריא ושמח שכך”.

על סף יום ההולדת ה־68 של מדינת ישראל, האם אתה מבסוט ממנה?
“אני קודם כל מבסוט מהקיום שלה, אבל אם תשאל אם יש לשנות דברים, אומר - ועוד איך. במיוחד מפריע לי שהפכנו לעם שחי הרבה פחות על ערכים בהשוואה למה שהיה לפני שנים לא רבות ומה שהכי חשוב לו זה הכסף. בסך הכל אנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו. עלינו רק לזכור שאם לא נדע לשמור על מה שהשגנו, אנחנו עלולים לאבד הכל”.

בתפקידו הצבאי האחרון, כאלוף פיקוד הצפון, כמעט נקלע פלד לסירוב פקודה, כשדחה על הסף את הצעתו של שר הביטחון דאז, יצחק רבין, להצטרף אליו במסעו לגרמניה. “אבל רבין ידע איך לשכנע אותי”, נזכר פלד. “’תראה להם איך אתה, שהיית בתקופת השואה ילד יהודי שנאלץ להחביא את זהותו, מגיע אליהם כגנרל בצבא היהודים ובכך אתה סמל ההישרדות של העם היהודי’, אמר לי. אני לא מחשיב את עצמי כסמל, אבל הבנתי שהוא צדק, וחשוב היה שאבוא לגרמניה במדי צבא הגנה לישראל.

“זה היה ביקור מאוד קשה בגרמניה המחולקת עדיין דאז”, מסכם פלד. “נחתנו בבון ומשם נסענו ישירות למשרד ההגנה הגרמני. כשהגענו לשם, חיכה לנו משמר כבוד. גרמנים במדים? זה היה שוק בשבילי. התחיל הטקס. הנפת הדגלים. נגינת ההמנונים. ולפי כללי הפרוטוקול עלי להצדיע לדגל הגרמני. אין ברירה. באותו רגע חשבתי על אבי, ינקל מנדלביץ’, כיום מלאך בשמיים, מסתכל מלמעלה על התינוק שלא זכה להכיר ורואה אותו מצדיע במדי צה”ל לדגל הגרמני. עד היום אין לי תשובה אם היה גאה בי או אולי כעס עלי”.

זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שלך בגרמניה?
“לא. עברו שנים. כשר בממשלת ישראל הוטל עלי לציין 50 שנה למשפט אייכמן. בנוסף לאירועים בירושלים ובאו”ם, לקחתי על עצמי לארגן אירוע גם בווילה ואנזה, שם הוחלט על הפרקטיקה איך להשמיד את היהודים. לאחר נאומו של נשיא גרמניה, עליתי לשאת את דברי. אמרתי שמעולם לא אמרתי קדיש על אבא שלי, אבל על אדמת גרמניה אומר זאת עליו ועל עוד שישה מיליונים שנרצחו. ביקשתי מהנוכחים, כולל נשיא גרמניה, לקום, לחבוש כיפות ולשמוע ממני את הקדיש”.

מה הלקח שעלינו להפנים מהשואה?
“כשאתה עומד בווילה ואנזה ומסתכל לכיוון ירושלים, רמת הגולן, הגליל, יהודה ושומרון, הנגב וכל ארץ ישראל, אתה מבין מה המשמעות של עם שיש לו ארץ ויכול להגן על עצמו. השלום איננו בבחינת חזות הכל. מי שמנסה לקדש את השלום בכל מחיר מסכן את הקיום שלנו. משאלת לב היא לא תחליף למציאות. מותר לחלום. זה חוקי לגמרי. אבל כשקמים בבוקר, צריך לזכור שזה חלום”.