ב-25 באפריל 1948, שלושה שבועות לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, תקפו כוחות אצ"ל את יפו. זו הייתה התקפה היסטורית - לראשונה במלחמת העצמאות הותקפה עיר ערבית שנכללה בשטחים שיועדו למדינה הפלסטינית (שאמורה גם היא הייתה לקום ב–15.5) לפי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

המתקפה כמעט הובילה לכאוס. במהלכה נועד מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה, עם ציר בריטניה במצרים והממונה על קשריה עם הליגה הערבית, הבריגדיר אילטיד קלייטון. מיד לאחר השיחה דיווח קלייטון לשר החוץ ארנסט בווין שעזאם אמר לו בין היתר: “בפברואר, כשסירבו הבריטים להכניס ליפו יחידות של הליגיון העבר–ירדני, הבטחת לנו שהבריטים יגנו על העיר. עכשיו יפו מותקפת. תנו ליחידות של הליגיון להיכנס אליה לפני 15 במאי". 

באותו יום נפגשו בווין, שגריר ארה"ב בבריטניה לואיס דאגלס וראש הממשלה קלמנט אטלי כדי לדון במשבר. לשתי המעצמות היה אינטרס למנוע פלישה של צבאות ערביים סדירים למדינה היהודית. פלישה כזאת עלולה הייתה לא רק לחסל את המדינה היהודית ולהשמיד את תושביה, אלא גם לגרום למלחמה אזורית ואולי אף עולמית. בווין והשגרירים הבריטים במדינות ערב ביררו באותו יום אצל השליטים הערבים מה כוונותיהם. למחרת דיווח בווין לדאגלס ששליטי מדינות ערב השיבו שהם יימנעו ממלחמה רק אם היהודים לא יתקפו שטחים ערביים בארץ ישראל. אם ימשיכו היהודים לתקוף את הערבים, הפלישה תהיה בלתי נמנעת.

אין כמו יפו בלילות

בפרוץ מלחמת העצמאות התגוררו ביפו כ–90 אלף ערבים, מוסלמים ונוצרים. יהודים מעטים שגרו בתוכה ובצמוד לה ברחו לתל אביב. לפי תוכנית החלוקה של האו"ם, נועד נמל יפו לשמש את המדינה הערבית. עוד לפני התקפת אצ"ל ברחו מיפו כמחצית מתושביה, לרבות ראשי החמולות הגדולות ובעלי ההשפעה. ב–18 באפריל דיווח שירות הידיעות של ההגנה: “המון העם בורח לשכם, לג'נין, לטול־כרם, לחברון ולעזה. בין הבורחים גם לוחמים על נשקם. מצב העיר רע מאוד. מחוסרי העבודה מתרבים מיום ליום, רובם עוזבים את העיר והנשארים גונבים כדי לקיים את משפחותיהם. המתנדבים העיראקים החונים בעיר הם רודפי נשים ושיכורים. היחסים בין התושבים למתנדבים מחוץ לארץ רעים מאוד, וגם בין העיראקים לבין עצמם פרצו סכסוכים, בייחוד בקרב הקצינים שההנאה האישית אצלם היא עניינם היחיד בחיים". 

באותו היום ברחו הערבים מטבריה, מפחד השמועות על הטבח בדיר יאסין. הערבים יצאו את העיר בכלי רכב שהעמידו לרשותם הבריטים, והיהודים השתלטו על העיר. לאחר ארבעה ימים חזר אותו התרגיל בחיפה. לאנשי אצ"ל בתל אביב ובסביבתה, שעד אז השתתפו מעט מאוד בלחימה, היה עניין לקחת בה חלק פעיל. למפקד הארגון, מנחם בגין, היה עניין כפול בכך, מאחר שמפקדי ארגון ההגנה השהו את מימוש ההסכם המבצעי בין שני הארגונים שאושר ימים אחדים לפני כן בוועד הפועל הציוני. 

תושבי תל אביב בורחים מירי צלפים מיפו. צילום: הנס פין, לע"מ

מפקד אצ"ל בשכונת התקווה, אליעזר שרון (סודיט), שכינויו בארגון היה “קבצן" ולימים היה בכיר במוסד, העיד: “בפגישות מפקדים דיברנו על כך שההגנה כבשה את חיפה. זה עשה לנו תיאבון. אמרנו שיש ללכת על יפו ושיש לנו די כוח לזה. אמרנו שנתקדם לנמל ודנו בשאלה אם להשאיר לערבים פתח לברוח או לא. זלזלנו ביכולת הלחימה של הערבים. המודיעין הקרבי שלנו היה קלוש. זה התנקם בנו".

איש המחלקה הטכנית של אצ"ל, אהרון רוסו, סיפר: “יום לפני ההתקפה, קרא לנו גידי (עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של אצ"ל) למשרד, לקח מפה של תל–אביב–יפו, רשם כמה חצים על צירי התקיפה והטיל עלינו להכין מאה עותקים. הלכנו לביתו של בעל מכון להעתקות ושכנענו אותו להכין עותקים. הבאתי את המפות למפקדה. קציני המודיעין שלנו לא ידעו איך לקרוא את המפות. לא ידעו מה זה". 

סגנו של גידי, שרגא אליס, נסע לחיפה כדי ללמוד לקחים. הוא סיפר: “עשיתי בחיפה תחקיר והגעתי למסקנה שהקרב העיקרי היה בבית הנג'אדה. אחרי קרב עיקש שם הערבים נשברו בכל העיר. לכן כבשו אנשי אצ"ל בחיפה את שכונת ואדי ניסנס בקלות. עם הממצאים האלה חזרתי לתל אביב. היינו צעירים וחסרי ניסיון. ההצלחה בחיפה עודדה אותנו לחשוב שאם נוריד על יפו כמה אלפי פצצות מרגמה שלקחנו מהבריטים, מהרכבת בבנימינה וממחנה 80, הערבים יישברו ויברחו. סמכנו גם על השם המפחיד של אצ"ל והאמנו שלאחר שנפרוץ את קו העמדות הראשון, נחתוך את העיר כמו סכין בחמאה. לומר את האמת, חשבנו שזה יהיה טיול לילה".

על דרך יפו

בשבת, 24 באפריל, בתשע בבוקר, הגיעו 600 אנשי אצ"ל לבסיס אצ"ל ברמת גן. רבים מהם לא הכירו זה את זה. הם חולקו ליחידות ובערב עמדו במסדר ושמעו את דברי מנחם בגין: “חיילי המעמד! אנו יוצאי לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל". 

למחרת בבוקר החלה ההתקפה בהפגזת מרגמות לכל רחבי יפו ובמהלך קרקעי של שתי פלוגות: אחת בפיקודו של אליהו כץ, שאמורה הייתה לכבוש את שכונת מנשיה בצפון יפו, ושנייה בפיקודו של אליהו טמפלר, שאמורה הייתה לפרוץ ללב העיר. לפי כץ, “לפני ההתקפה התאספו המפקדים הבכירים להתייעצות, ובגין שאל לדעתו של כל אחד ואחד. טמפלר ואני דרשנו יום הכנות נוסף. לא הכרתי את השטח ולא הכרתי את האנשים. לטמפלר הייתה גישה צבאית וגם אני שנאתי בלגן. דרשתי לסייר בשטח. בגין חשש שהמצרים ינחתו מאוניות ביפו. הוחלט ברוב דעות לצאת מיד להתקפה. רק אני וטמפלר התנגדנו, לאחרים היה נוח להחליט. לא היה עליהם להשתתף. לרוב המפקדים לא היה מושג מה זה שדה קרב. לא ידעו איך לנהל קרב הגנה, איך לבנות עמדה. ידעו רק לתקוף. הם העריכו שנכבוש את יפו ביום אחד ולא התכוננו לקרב ממושך יותר. קיבלתי את החלטת בגין באי רצון". 

אליעזר שרון פיקד על אחת המחלקות של כץ. הוא סיפר: “בהתחלה פעלנו לפי התכנון, כל אחד בחלק שלו. התקרבנו לעמדה של ערבים, השלכנו עליה רימונים והזמנו הפגזת מגמות עליה. לערבים היה מקלע והם ירו עלינו אש חזקה. חשבנו שפצצות המרגמה יבריחו אותם, אבל הם המשיכו לירות. עמיחי פאגלין שלח אלינו משוריין ובעזרתו כבשנו את העמדה, אבל במרחק של מאה מטרים ממנה הייתה עמדת בטון שלא יכולנו להתקרב אליה בגלל האש שנורתה ממנה ומהבתים שמסביב לה". גם פלוגתו של טמפלר נבלמה. אחדים מאנשיה נפלו בשבי ונרצחו. פאגלין פקד להפסיק את הפעולה ולסגת.

אף שהמשימה לכבוש את יפו ביום אחד לא הושגה, ההתקפה וההפגזה מוטטו את רוח הערבים, שזעקו לעזרה. מפקד צבא ההצלה, פאוזי קאוקג'י, ששהה בדמשק, פקד במברק על מוחמד צפא, מפקד גדוד הירמוך הראשון, ששהה בשומרון: “יפו גוססת. תקוף לשם הסחה את פתח תקווה כדי להקל את הלחץ על יפו". הפקודה נשארה על הנייר.

יפו ד' שמאלה

למחרת תקפו יחידות אצ"ל שוב, אך הסתבכו עם כוחות בריטיים בסביבות תחנת הרכב הישנה - ונבלמו. במהלך הקרב נפגשו בגין וראש מטה אצ"ל חיים לנדאו עם ראש המפקדה הארצית של ההגנה ישראל גלילי, ועם ראש אגף המבצעים יגאל ידין, כדי להשלים את פרטי הסכם התיאום המבצעי של שני הארגונים. לאצ"ל ניתן יום נוסף להשלים את המשימה לכיבוש יפו. בגין חזר למטה המבצע, סיפר על הסיכום עם ראש ההגנה והביע דעתו שאין לתקוף שוב ו"לנפץ את ראשינו על הביצורים האלה, אשר מאחוריהם עומדים טנקים בריטיים" (לפי שירות הידיעות של ההגנה). כל תשעת המשתתפים בדיון הודו בכישלון המוחלט של ניסיון הכיבוש. לפי גרסת אצ"ל, עמיחי פאגלין ואליהו כץ התנגדו, אך דעת בגין התקבלה והוחלט לפנות את כל הכוחות ולא להשלים את המשימה.

סיפר אליעזר שרון: “שמעתי שהוחלט במטה לא לכבוש את יפו ולסגת. רצתי למטה, תפסתי את פאגלין ואת אליהו כץ ואמרתי: ‘גידי, אני לא עוזב. תנו לי הזדמנות לפרוץ מבית לבית'. גידי אמר, ‘יש הוראה של המפקדה'. התעקשתי ואמרתי שלא אלך הביתה, וחזרתי לאנשי. הגיע רץ וקרא לי לבוא לפגישה עם גידי. הוא אישר לי לנסות שוב, אבל הייתה לי הרגשה שהוא לא השתכנע ולא התייחס אלי ברצינות". 

לפי בגין: “בפעם הראשונה התמרדו בי חיילי הארגון הצבאי הלאומי. הם פשוט מיאנו למלא את פקודת הנסיגה". בגין לא עמד בלחצים וביטל את פקודת הנסיגה, אך הורה לפאגלין לא לפרוץ ללב יפו אלא רק לשכונת מנשיה. 

מפה שקיבלו לוחמי האצ"ל בטרם הקרב. באדיבות ארכיון צה"ל

כבר ביום ההתקפה הראשון הזהיר מושל המחוז הבריטי, ויליאם פולר, שאם אצ"ל לא יוציא את כוחותיו מגבול יפו־תל אביב יפעל נגדו הצבא הבריטי. הוא עמד בדיבורו ביום השני ובלם את ההתקפה. ב–27 באפריל יצאו אנשי אצ"ל להתקפתם השלישית, ופולר הזהיר שאם לא תחדל ההתקפה, ירעישו אוניות מלחמה בריטיות את תל אביב. אצ"ל לא נרתע. הש"י דיווח ש"האי התחשבות באולטימטום פגעה בפרסטיז'ה הבריטית. הבריטים מתכוננים להכניס ליפו ב–28 באפריל אמצעי לחימה שיאפשרו לתת מכה חזקה". ידין המבוהל נפגש מיד עם לנדאו ודרש להפסיק את הפעילות של אצ"ל ביפו. לנדאו השיב שלאצ"ל יש תוכנית חדשה שתביא לסיום מוצלח של המהלך ואין טעם להפסיק כמעט בסוף הדרך.

ואכן, ב–27 באפריל אחרי הצהריים החל אצ"ל בהרעשת מרגמות כבדה על שכונת מנשיה. במקביל תקפו יחידות קטנות של אצ"ל את השכונה במהלך של התקדמות מבית לבית דרך פיצוץ קירות. 14 שעות נמשך הקרב במנשיה. ב–28 באפריל, בשש בבוקר, הגיעו אנשי אצ"ל לחוף הים והשתלטו על השכונה. הש"י דיווח: “אחרי כיבוש מנשיה רווחת הדעה ביפו שהיהודים יודעים להילחם. חיילים בריטים סיפרו שמרגמות של אצ"ל עשו שמות במקומות מרכזיים ביפו ושערבים רבים נהרגו. הקצינים והחיילים הבריטים פוחדים מאנשי אצ"ל". 

באחת אחר חצות, תוך כדי ההתקפה, דיווח משרד המלחמה הבריטי לראש הממשלה ולשר החוץ: “היהודים תקפו את יפו. המפקד העיראקי של כוחות יפו מיואש. המורל של הערבים נמוך. נפילת יפו תהיה מכה קשה למורל של ערביי פלסטין".

אתה נמצא ביפו

האפשרות שאצ"ל יכבוש את יפו הטרידה מאוד את ראשי היישוב ואת מפקדי ההגנה. כשתקף אצ"ל את העיר הערבית מצפון, התכוננו חטיבות ההגנה - אלכסנדרוני, קרייתי וגבעתי - למבצע “חמץ" - כיתור העיר וניתוקה, ופתיחת הדרך לשדה התעופה בלוד. התקפת אצ"ל שינתה את התוכניות. ידין פקד על מח"ט גבעתי, שמעון אבידן, לתקוף את יפו מדרום ולכבוש אותה לפני שהמהלך של אצ"ל יצליח. למבצע ניתן השם “יונה". בפקודת המבצע נכתב: “בימים האחרונים נראים סימני התמוטטות ביפו. הבריחה גוברת בעיקר דרך הים, עקב מחסור בבנזין. הבהלה בקרב האוכלוסייה גדולה. יש לשער שגם הלוחמים מבוהלים, אם כי הם עדיין בעמדותיהם. ‘הפורשים' (כינוי לאצ"ל) עומדים להתחיל בכל רגע נגד שכונת מנשיה. המגמה: כיבוש יפו ואחזקתה".

בפקודת המבצע מפורטות המשימות הבאות: “לרכך ולחדור לתוך קו הביצורים הפנימי של יפו ולבער את קו הביצורים החיצוני, לאורך דרכי הגישה הראשיות, כדי להביא לכניעת יפו, או להכשיר את הקרקע לכיבושה המוחלט". אבידן תכנן לכבוש את שכונת תל–אריש ואת ג'בליה ולחדור ליפו. אחרי שנודע על כישלון התקפת אצ"ל על יפו, הודיע ידין לאבידן: “ייתכן שתוכנית כיבוש יפו תתבצע, תלוי בתוצאות פעילותם של אנשי אצ"ל ביפו. על גבעתי להכין לפחות גדוד אחד לקראת כל התפתחות בלתי צפויה".

אבידן הטיל על גדוד 52, בפיקודו של יעקב פרי, לכבוש מוצב צבאי על תל ליד הכפר תל–אריש, בין חולון לבת ים, את שכונת דרוויש שבין תל–אריש ליפו ואת בית המפקדה של יפו, שכינויו היה “בית ביבי", והיה סמוך להצטלבות שדרות המלך ג'ורג' (כיום שדרות ירושלים)–ג'בליה. לוחמי הפלוגה שנשלחה לתל–אריש לא מצאו את הפרצה בגדר, שחצצה בין מקווה ישראל לבין הכפר, ולא הגיעו לנקודת ההיערכות במועד שנקבע. התותחים הרעישו את המוצב ואת הכפר בשעה הייעודה, 45 דקות לאחר חצות הלילה. 

לבסוף הגיעו לוחמי הפלוגה סמוך למוצב, ואף שאיבדו את יתרון ההפתעה, הסתערו עליו וכבשו אותו. הלוחמים הערבים נסוגו מהמוצב אל הכפר, ומשם ירו על כובשי המוצב שלא היו מחופרים ופגעו ברבים מהם. הפלוגה, שנשלחה לכבוש את שכונת דרוויש, תעתה בדרך ולא הגיעה ליעדה. פרי שלח עוד פלוגה בפיקודו של דני דלוג'י אל הכפר תל–אריש. הלוחמים הערבים עזבו את הכפר, הניחו לפקודיו של דלוג'י להיכנס אליו, וירו בהם מן הפרדסים שהקיפו אותו. דלוג'י ופקודיו נסוגו מהכפר אל גבעה בין חולון לתל–אריש. המג"ד, שלא ידע מה קרה להם, שלח משוריינים לחלץ רק את הפצועים מהמוצב.

כשנודע לערבים שהיהודים תקפו את תל–אריש, יצאה מיפו תגבורת של פלוגה ושל משוריין. בשעה שלוש אחרי חצות הסתערו היפואים על תל–אריש ברימונים ובירי מנשק קל בחיפוי מקלע בינוני, כיתרו אותו משלושה עברים, וחסמו את דרכי התגבורת של היהודים. המשוריינים ששלח פרי לעזרת תל–אריש לא פרצו את המחסומים. פרי פקד על כל הכוחות לסגת למקווה ישראל. תוך כדי נסיגה נפגעו רבים מכדורי הערבים. נראה שכמה מלוחמי גבעתי נפלו בשבי. גופותיהם לא נמצאו. 33 מלוחמי גדוד 52 נהרגו ו־100 נפצעו. המאמץ לכבוש את יפו לפני אצ"ל הסתיים בביזיון גדול.

נמה יפו, נמה

אחרי שהיהודים השתלטו על טבריה וחיפה, אמרו הבריטים לערבים שערים אלה נמצאות ממילא בשטח שהקצה האו"ם למדינה היהודית. אבל יפו, כאמור, הייתה בשטח שהוקצה למדינה הערבית. מקבלי ההחלטות בלונדון חששו מטבח דיר יאסין נוסף, שיוציא שם רע לבריטניה בעולם. בווין, שלא סמך על הנציב העליון בארץ, עקף אותו ופנה ישירות למשרד המלחמה. מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון, הגנרל קרוקר, קיבל הנחיה ממשרד המלחמה לבלום מיד ובכוח את התקפת היהודים על יפו. לאחר כיבוש מנשיה נפגש קצין המחוז היהודי יעקב קיסילוב עם איש המפקדה הארצית של אצ"ל, בצלאל עמיצור, והודיע לו שאם אצ"ל לא יפנה מיד את מנשיה, הבריטים יפציצו מהאוויר ומהים את השכונה. עמיצור דחה את האולטימטום. מטוסים בריטיים אכן הפציצו, אך אלה היו עמדות של ההגנה בחולון ובבת ים, וכן שיירה של צבא ההצלה שהייתה בדרכה ליפו.

משרד המלחמה הבריטי דיווח לאטלי ולבווין: “אצ"ל מפגיז את יפו ומתקדם מצפון ומדרום. ההפגזה נמשכה 24 שעות. הערבים מתגוננים. אבידות כבדות לערבים. פליטים עוזבים את העיר. כל המנהיגים הערבים עזבו".

חברי ההגנה לאחר כיבוש העיר. צילום: הנס פין, לע"מ

למחרת נחתו בנמל יפו חמישה גדודים בריטיים, שמנו 4,500 חיילים. משמונה בבוקר הפגיזו הבריטים את עמדות אצ"ל במנשיה, וטנקים ומשוריינים בפיקוד מייג'ור המילטון התקדמו לשכונה. חבלני אצ"ל פוצצו בתים, לרבות את בניין המשטרה, כדי לחסום את דרכם. מיריות הבריטים נהרגו מפקד הפלוגה אליהו טמפלר ועוד עשרה לוחמים. הבריטים נעצרו, והמילטון אמר לעיתונאים: “היהודים הם לוחמי רחוב מעולים. במלחמה נגד הערבים בערים ידם על העליונה. אפילו נגדנו לחמו בעקשנות. הם יודעים להשתמש בהריסות ולפנות את הרחוב". הבריטים נסוגו מהאולטימטום שהגישו ורק דרשו שאנשי ההגנה יחליפו את אנשי אצ"ל במנשיה כדי למנוע טבח. 

ב–1 במאי ערך בגין סיור עיתונאים במנשיה. לאחר מכן התקיים מסדר חילופי כוחות. בגין הגדיר את כיבוש מנשיה כ"גדול מבצעינו הצבאיים" 40 אנשי אצ"ל נהרגו ו–76 נפצעו.

יפו, אני עוזב אותך

מ–90 אלף ערביי יפו נותרו בה אחרי כיבוש מנשיה כ–4,000 בלבד. הש"י דיווח: “הצבא הבריטי שולט בעיר כולה. החיילים שמחים מאוד שהובאו לעיר ריקה מאדם ומלאה רכוש. אפשר לעשות חיים בעיר המתה. אין איש ברחוב ואין מי שיפקח על הרכוש. עתה משלימים החיילים הבריטים את העבודה שבה החלו חיילי צבא ההצלה העיראקים והמצרים, פורצים לחנויות ולבתי מסחר ושודדים מכל הבא ליד".

ב–12 במאי פנה יו"ר ועדת החירום העירונית של יפו, מוחמד אבו לבן, לאיש כוח החלוץ של האו"ם הקולונל הנורווגי, רושר לונד, בבקשה שיתווך בין ערביי יפו לבין היהודים. לונד פנה לאיש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ולטר איתן, והלה השיב שההנהגה היהודית לא דנה בנושא. אבו לבן התייאש מלונד, פנה לסוחר יהודי שהכיר, וביקש להפגיש אותו עם אנשי ההגנה. הפגישה התקיימה באותו יום במשרדי חברת “דרום אמריקה" ברחוב אחד העם. אבו לבן וחבריו נדרשו להיכנע ללא תנאי. למחרת נחתם הסכם כניעה. ההגנה התחייבה לכבד את אמנת ז'נווה ואת “כל החוקים והנהגים הבינלאומיים של המלחמה". הפרדסן יצחק צ'יז'יק מונה למושל יפו.

יפו נכנעה 24 שעות לפני הכרזת העצמאות ו–36 שעות לפני פלישת צבאות ערב למדינת ישראל. למרות הפקודות ועל אף הניסיון הרע של הביזה בטבריה ובחיפה, בזזו יהודים את יפו. אחרי שישה ימים דיווח קצין הביטחון של חטיבת קרייתי התל אביבית: “הרספקט שרחשו הערבים ליהודים וליושרם ירד, מתרבות שדידות כסף על ידי יהודים מן האוכלוסייה". אחרי יומיים דווח לבן־גוריון: “שוד ואנרכיה ביפו. אין שמירה על הרכוש. אין מקיימים ההסכם".

השתלטותם של היהודים על יפו לפני 15 במאי הגבירה במדינות ערב את הלחצים הפנימיים על השליטים לשלוח את צבאותיהם לפלוש למדינת ישראל, אף שידעו כי צבאותיהם חלשים ומיועדים בעיקר לצורכי פנים ואף שמפקדיהם העריכו שלא יוכלו להתגבר על היהודים בשדה הקרב. כיבוש יפו, שהייתה כאמור מחוץ לשטחים שהאו"ם הקצה למדינת ישראל, חיזק בקרב הערבים את ההערכה שהיהודים לא יסתפקו בשטחים שהוקצו להם, אלא ינסו להשתלט על כל ארץ ישראל ואולי אף על טריטוריות מחוצה לה. 

עד הרגע האחרון היססו שליטי מצרים אם להיכנס למלחמה, ושליטי ירדן נצמדו להסכם הסודי עם ראשי היישוב, שלפיו חיילי הממלכה לא יתקפו שטחים שהוקצו ליהודים וישראל תאפשר לה להשתלט על שטחים שהוקצו לפלסטינים. אין לדעת איך היו מדינות ערב נוהגות לולא נכבשה יפו, אבל כיבושה היה הזרז האחרון לפלישה אחרי פרשת דיר יאסין ובריחת הערבים מטבריה, מחיפה, משכונת קטמון בירושלים ומצפת. 

הפלישה אפשרה לישראל להגדיל את השטח שהקצה לה האו"ם בכ–25%. עם זאת, היא החריפה מאוד את הסכסוך היהודי־ערבי, שהגיע לאחד משיאיו במלחמת ששת הימים. מלחמה זאת העניקה לישראל עוד הרבה “שטחים כבושים". הערכה להתפתחות זו מותנית באידיאולוגיה של המעריך, אך על דבר אחד לא יכול להיות ויכוח: בעיית “השטחים הכבושים" החלה לא ב-1967 אלא ב-1948.