ב-1992, שנה לאחר קריסת ברית המועצות, ביקר מנכ"ל משרד הביטחון ומפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל') דוד עברי, בצ'כיה. “בשיחה עם סגן הרמטכ"ל הצ'כי", סיפר עברי, “הוא ציין שהיה ב–1982 במכללה לביטחון לאומי במוסקבה, ולדעתו המכה שקיבל מערך הטק"א (טילי קרקע־אוויר) הסורי היה גורם מדרבן בתהליך הגלסנוסט. התפיסה האסטרטגית שלמערב אין יכולת עמידה כנגד מערך טק"א - קרסה, דבר שהעלה ספקות רבים, גם בתחום הביטחוני, לגבי היכולת הסובייטית". הצ'כי דיבר על מבצע “ערצב 19", אולי ההצלחה הגדולה ביותר של מלחמת לבנון הראשונה.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה השתמשו בשדה הקרב בשיטת “מהפכה בעניינים צבאיים", כלומר הכרעה חדה בקרב, ללא תמרון יבשתי. 24 ו–32 שנים אחרי, ביקשו הרמטכ"לים דן חלוץ (במלחמת לבנון השנייה) ובני גנץ (בצוק איתן) ליישם את אותה אסטרטגיה, שמנחה גם את צבא ארה"ב במלחמתו בדאע"ש בסוריה ובעיראק.

עד היום נשמרו בסוד פרטיו של מבצע “ערצב 19", אולי ההישג הצבאי הגדול ביותר של צה"ל מאז הקמתו, גדול יותר ממבצע “מוקד" בפתיחת מלחמת ששת הימים. השבוע, 34 שנים אחרי שפרצה מלחמת לבנון הראשונה, הגיע הזמן לחזור אל 9 ביוני 1982, עת הצליח צה"ל לעשות דבר ששום צבא בעולם לא עשה לפניו: להשמיד יכולת אווירית של אויב מודרני תוך שעה ו־50 דקות.

הטראומה של 1973

הכישלון של חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים, 1973, נכתב על הקיר כבר בלילה שבין 29 ל–30 ביוני 1970. באותו הלילה קידמו המצרים לתעלה עשר סוללות טילי קרקע–אוויר מסוג סאם 2 ו–3, ובצהרי 30 ביוני, כששני זוגות של פנטומים יצאו לתקוף את הסוללות, הופלו שניים מארבעת המטוסים, שנחשבו עד אז לחסינים מפני טילים.

לפי ראש מחלקת מבצעים של חיל האוויר דאז, אל"מ יעקב אגסי, הרי שמפקד החיל, האלוף מוטי הוד, נתקף בהלם (לא מוצדק, לדעת אגסי), והעריך שלחיל האוויר אין תשובה לסוללות הטק"א. הוא גרם להסכמת ישראל לתנאים הגרועים של סיום מלחמת ההתשה חמישה שבועות לאחר מכן, ולהיעדר תגובה של ישראל על קידום סוללות הטק"א לתעלת סואץ - בניגוד להסכם. זמן קצר אחר כך יצאה לארה"ב משלחת קצינים בכירים של חיל האוויר, בראשות אגסי, ולמדה שם על פיתוח פצצות טלוויזיה בשם “וולאי". הפיתוח היה רק בראשיתו, ובמלחמת יום הכיפורים אפילו דור מתקדם שלה, “אובו", לא הועיל.

במקביל, סגנו של הוד, תא"ל בני פלד, הטיל על רס"ן עזרא הראל - שחזר מהשתלמות בארה"ב - לחקור את מערכות המידע בחיל. לדברי הראל, “בלגן כזה, בחיים שלי לא ראיתי. אנשים דיווחו והדיווח לא הגיע. הייתה בחיל זרימת מידע לא סדירה. קיבלתי מינוי כראש ענף מערכות ממוכנות ועסקתי בנושאים של ארגון מחדש של חיל האוויר. אז באה מלחמת יום הכיפורים ושום דבר לא זז".




יעקב אגסי, צילום: דובר צה"ליעקב אגסי, צילום: דובר צה"ל

ואכן, לפי אגסי, שפיקד במלחמה על כנף 1 ברמת דוד, פלד, שבמלחמה כבר היה מפקד חיל האוויר, “לא שלט על החיל". לפי אל"מ בדימוס עזרא הראל, “שבועיים אחרי המלחמה אסף פלד את כל מפקדי הטייסת ומעלה, וביקש הצעות לארגון החיל מחדש, בייחוד בנושא תקיפת הטק"א, ואחר כך הוא מינה צוותים וחילק משימות. אותי הוא מינה לעקוב אחרי המהלך, שהסתיים ב'ערצב 19'".

גם אל"מ בדימוס אליהו יצחקי, שפיקד על ענף לוחמה אלקטרונית של חיל האוויר במלחמת לבנון הראשונה, גורס שהצעד הראשון במהפכת “ערצב 19" התחולל עוד ב–1973: “ב–17 באוקטובר, יום לאחר צליחת התעלה, נשלחו ארבעה מטוסים לתקוף סוללות טק"א מצריות מצפון לאגם המר הקטן, בשיטת התקיפה ‘חטף' (יעף בפרופיל נמוך–גבוה–נמוך), במסגרת מבצע ‘מפצח 22'. בתכנון אמרתי לפלד שזאת התאבדות. הוא השיב - ‘אין מה לעשות, הפקודות כבר יצאו. נקווה שיהיה בסדר'.

במבצע נפגעו ארבעת המטוסים, ושישה אנשי צוות אוויר נהרגו או נשבו. הרגשנו שאסון ‘דוגמן 5' ברמת הגולן חזר על עצמו בחזית המצרית. למחרת לא טסו. האסון גרם למפקדי חיל האוויר להתייחס ברצינות ללוחמה האלקטרונית (ל"א) כאל מוצא הצלה. ב'מפצח 23' תכננו את התקיפה עם סנכרון מלא ללוחמה אלקטרונית. טסו רק גבוה, ביצעו את כל המשימות, שום מטוס לא נפגע. המהפכה החלה".

אחרי המלחמה החלו הצוותים שמינה פלד לשקם את חיל האוויר. סא"ל עמוס אמיר, ראש מחלקת מבצעים באותה העת: “לקחתי שני ראשי ענפים - ראש ענף תקיפה, אביאם סלע (שהתפרסם מאוחר יותר בפרשת פולארד - א"מ), וראש ענף שליטה, שמעון לסר, וירדתי איתם לבור חיל האוויר בקריה.

בקומה מתחת לתא השליטה של מפקד החיל היה חדר נוסף, שהיה בשימוש קציני שליטה צעירים. פקדתי על כל הנוכחים לצאת מן החדר ונתתי הנחיית מפקד לסלע וללסר: ‘פה נקים תא פיקוד לתקיפת טילי קרקע־אוויר. פה יישב מפקד המבצע, על הכיסא הזה, ולכאן יוזרם כל המידע, מכל המקורות שיש, על מיקום הסוללות עכשיו, ולא לפני עשר שעות.

על פי מידע עדכני זה יירדו פקודות לטייסות בבסיסיהם ולמובילים באוויר, כך שכל אחד ידע בדיוק לאן לכוון את הנשק'. מאחר ששני החברים האלה היו אינטליגנטים, בקיאים בענייניהם בצורה יוצאת מהכלל, חבר'ה דליקטס, לא הייתי צריך להוסיף דבר. מפה התחילה הבנייה של מערכת השליטה הייעודית של תקיפה ייעודית, של מערך תקיפת טילי קרקע־אוויר".

במלחמת יום הכיפורים רס"ן אביאם סלע היה סגן מפקד טייסת פנטום בכנף 1 והשתתף במבצעים הקשים ביותר. אחרי המלחמה מונה לראש מדור מבצעים במחלקת מבצעים במטה בתל אביב. לדבריו, הוא היה ראש צוות בשני צוותים שהקים פלד, והיה שותף בארבעת הצוותים האחרים. מפקד החיל התאהב בו והפך אותו לפרויקטור של המהפכה. לדבריו, “הבנתי שהנושא חוצה גבולות בכל התחומים שניתן להעלות על הדעת. גייסתי את מכון ויצמן, את רפאל והתעשיות הביטחוניות האחרות, ואת כל חילות צה"ל.

עוזרי הקרוב היה המומחה לחקר ביצועים, סרן יצחק בן ישראל (לימים אלוף ופרופ'). מכון ויצמן העמיד לרשותנו את המתמטיקאים ואנשי המחשב הטובים ביותר שלהם, ובראשם צבי לפידות, והגאון תלמיד הישיבה מבני ברק, מנחם קראוס. מדובר בקונצרט של שליטה–בקרה–ותקיפה, שחלק ממנו מִחְשבנו באמצעים שלא היו בנמצא עד אז, שאיש לא האמין שיהיו, ושפיתחנו בעצמנו. בסיום השלב הראשון, הצגנו את הפיתוח לבני פלד במכון ויצמן.

הוא התרשם מאוד ואמר: ‘זה מה שאנחנו צריכים כדי לנהל בזמן אמת מאות מטוסים בתקיפת סוללות ניידות, שאינך יודע בכל רגע בוודאות היכן הן'. מכון ויצמן תרם את המחשב הענק, בגודל של חדר - לחיל האוויר".

כמקובל, סלע סיים את תפקידו אחרי שנתיים, ועבר לפקד על טייסת פנטומים 201 בחצור. בהמשך פיתוח הפרויקט החליף אותו אמיר נחומי, ואחריו דני שקי. לפני מלחמת לבנון הראשונה חזר סלע למטה, כראש מחלקת מבצעים. מפקד תא השליטה על תקיפת טק"א היה אז יצחק אמיתי (ז'יטלני). שניהם ניצחו על קונצרט “ערצב 19".





תשע שנות בניין

תא"ל בדימוס יצחק אמיתי הגדיר כך את מטרות הפרויקט: “הבעיה הראשונה שהייתה לנו היא אורך זמן חיי מטרה. יש להן זמן חיות קצר. הן ניידות, הן זזות, המודיעין קבע שהמטרה בנקודה א', עברו כמה דקות, היא איננה או לא קיימת. פתרנו את הבעיה, ומה שעשו בטק"א בחיל האוויר מלווה אותנו עד היום בעזה: מוחמד דף חי, מחפשים אותו וגם מוצאים.

תפיסה של זמן חיי מטרה קצר מאוד לא אפיינה את תפיסת מלחמת ששת הימים. אז מטוסים עמדו בשדה תעופה וצריך היה לבוא ולהשמיד. חיכו לנו ובאנו. אין גם מדובר בגדוד טנקים שקצת נוסע, אך פלוס־מינוס ידוע באיזו גזרה. הבעיה שלנו הייתה לפגוע בסוללה אחת, שכל רגע זזה ואתה מתקשה למצוא אותה.

“בתוך זה צריך לטפל בשרידות הטייסים והמטוסים שלנו. צריך לפגוע באויב, בשביל זה אתה קיים, ורצוי שתשרוד. אם תהרוג אותם וגם אתה תמות, זה לא הכי טוב. זאת אומרת, ניידות תוך כדי שרידות. מודיעין צריך להיערך לזה, למצוא את זה, להגיד מהר איפה זה, ולהעביר לגוף המבַצע מהר. תפיסת המודיעין השתנתה. צריך להיות אחר לגמרי.

“דבר שני: לקחת מידע ולהגיב מהר. איך עושים שליטה. אם זה מצליח - להמשיך, לא מצליח - למצוא שיטה אחרת. כל זה כרוך בשליטה. זה משוב שיוצר הפעולה מקבל תוצאה ומגיב לתוצאה. פגעתי בסוללה - מצוין, עובר לשנייה. אין סוללה - מחפש מהר. זו שליטה. מטרה נקודתית חיה מהזמן. עד יום הכיפורים פעלנו בשיטת מלחמת העולם השנייה. צללנו עם פצצה, זרקנו ויצאנו. פה אמרנו: רוצים שנפגע באויב בין העיניים. אנחנו נהיה עם יד ארוכה. אנחנו נהיה רחוק מטווח הטילים. קוראים לזה ‘מלחמה מנגד'".

רס"ן בדימוס שוקי לפלר היה טייס קרב במלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה צורף לצוות של סלע. לדבריו, "סלע אמר לי: 'מעכשיו אתה אחראי על "פוטיפר" ו"כחלילית"', שהם טילי קרקע–קרקע קטנים, שאמורים היו לסייע למטוסים לחסל את הטק"א. שאלתי ‘מה זה?'. אמר ‘לא מעניין אותי, תקרא ותלמד'. התחלתי ללמוד בעצמי ולעבוד.

נתתי ליחידות נקודות ציון להיכן לשגר את הטילים לפי תצלומי אוויר שקיבלתי. מאוחר יותר מוניתי לראש מדור ‘בז מצוי' לניהוג פצצות אלקטרו–אופטיות המשוגרות מסקייהוקים והנהוגות ממטוסי הרקולס, אל מרכז ניהול אש (מנ"א) של הסוללה. נשלחנו לבסיס קולומבוס, באוהיו ארה"ב, כדי להתאמן בניהוג פצצות אלקטרו–אופטיות בתנאים שונים".

אל"מ בדימוס אהוד בן דור מונה באפריל 1981 למפקד הלוחמה האלקטרונית בחיל הקשר. לדבריו, “השתלבנו בהכנות לתקיפת הטק"א, בתחום של חסימת תקשורת בין הסוללות למרכזי השליטה שלהן. המטרה הייתה להוציא את המפקדים הסורים משיווי משקלם ולהכניס אותם לאנדרלמוסיה". בן דור פעל בתיאום עם רמי שמש, ראש מדור לוחמה בתקשורת של חיל האוויר, שלדבריו, “אחרי מלחמת יום הכיפורים שינינו לחלוטין את תורת הלחימה של הל"א, ובניגוד לתקופה הקודמת, ידענו לחשב במדויק את השפעת הל"א".

וכך, בתשע השנים שבין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה הצליח חיל האוויר של ישראל לבנות, יש מאין, מערכת שמתקשרת בין הגופים השונים - עם משוב. כינוי אחד שלה היה “פריסקופ", כינוי אחר “שירה בציבור". שני השמות רומזים לתכונה החשובה של המערכת - אינטגרציה בין הרבה גופים בעלי מטרה משותפת, שכל אחד מהם פועל בדרך שונה ומתאים את עצמו לנעשה סביבו, מבלי לשכוח שהוא פועל באזור רווי איומים ומוכה טילים מכל הסוגים.

המומחה לאסטרטגיה ד"ר חיים אסא, שהשתלב בפרויקט בפיתוח הקונספט, אומר: “פלד בנה חיל אוויר חדש לגמרי, ובתוכו מערכת מודיעין אוטונומית שסיפקה לחייל את המטרות, מבלי להסתמך על אגף המודיעין של צה"ל. הוא הפך את החיל לחיה טורפת בעלת יכולות שאין לשום חיל אוויר בעולם. על התזמורת שהקימה את המפעל ניצח בפועל מספר 2 בחיל, אביהו בן נון".

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, ביום ראשון, 6 ביוני 1982, הייתה לחיל האוויר יכולת מודיעינית לדעת, בכל רגע נתון, היכן המטרות. הייתה לו יכולת לחסום את כל התקשורת ולשבש את כל האמצעים האלקטרוניים של הסורים, והייתה לו יכולת להשמיד את סוללות הטילים בפצצות אלקטרו־אופטיות, ואחרות, ממרחק של 40 ק"מ, מחוץ לאזורים מוכי הטילים (אמ"ט). הקפיץ נדרך. עכשיו חיכו מפקד החיל, האלוף דוד עברי, ופקודיו, לפקודה לשחררו.

מפקד חיל האוויר במלחמה, דוד עברי, עם רה"מ בגין והרמטכ"ל רפאל איתן. צילום: חנניה הרמן, לע"ממפקד חיל האוויר במלחמה, דוד עברי, עם רה"מ בגין והרמטכ"ל רפאל איתן. צילום: חנניה הרמן, לע"מ


עם אריק בממשלה

לאחר שטרוריסטים מארגון אבו נידאל, שישב בעיראק ולא היה חבר באש"ף, ירו בשגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, ביום שישי 4 ביוני 1982, נכנע ראש הממשלה מנחם בגין ללחצם של שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, ואישר את מבצע “אורנים קטן".

זה היה מבצע מוגבל נגד אש"ף, בגזרה המערבית והמרכזית של דרום לבנון, עד טווח של 40 ק"מ מהגבול הישראלי. לשרון ולרפול היו תוכניות אחרות: הם ביקשו להשתלט גם על מזרח לבנון, עד כביש בירות–דמשק, ולסלק את הסורים מלבנון כדי שלא יפריעו להשליט עליה את המרונים, הנוצרים, בני בריתה של ישראל. לשם כך הם היו זקוקים לתירוץ.

רפאל איתן (רפול) ומנהיג המרונים, באשיר ג'ומייל, צילום: ארכיון צה"לרפאל איתן (רפול) ומנהיג המרונים, באשיר ג'ומייל, צילום: ארכיון צה"ל

המבצע היה אמור להימשך יום וחצי עד יומיים, אבל היום השלישי שלו סיפק לשרון ורפול את התירוץ שחיפשו: כוח בפיקודו של תא"ל דן ורדי תקף את מתחם ג'זין, על השלוחה הדרומית של ג'בל ברוך, שבו היו ממוקמים שני גדודי טנקים סוריים, שני גדודי חי"ר ושני גדודי קומנדו, ועוד שתי חטיבות פת"ח.

העילה להתקפה הייתה תגבורת שהחישו הסורים למתחם. שרון, בלא ליידע את בגין, אישר לרפול להפעיל את חיל האוויר לפגיעה בתגבורת, ואחר כך לכיבוש המתחם. ורדי ופקודיו תקפו את העיירה ואת הבסיס. החיילים הסורים נהרגו, ברחו או נפלו בשבי. 32 טנקים סוריים הושמדו והשאר נסו. חיל האוויר של צה"ל, שסייע להתקפה, הפיל ארבעה מטוסים סוריים. בתגובה, העבירו הסורים, מדרום רמת הגולן ללבנון, חטיבה בת חמש סוללות טילים חדשות, מסוג סאם 6, ובסך הכל נפרסו אז בלבנון 19 סוללות טילי קרקע–אוויר נגד מטוסים.

תא"ל עמוס עמיר היה עד פרוץ המלחמה בחופשת לימודים, לקראת אפשרות מינויו לתפקיד מפקד חיל האוויר אחרי עברי. כשפרצה המלחמה מינה אותו עברי ליועץ אווירי לרפול. לדברי עמיר, באותו יום שלישי בלילה נידונה גם בקד"ם–אלוף הפיקוד וגם בקד"ם–רמטכ"ל (קד"ם היא קבוצת דיון מורחבת - א"מ) אפשרות תקיפת בסיסי הטק"א הסוריים.

עמדתו של עמיר הייתה שיש לתקוף ולהשמיד את כל 19 הסוללות. לדבריו, בחצות, בין שלישי לרביעי, אמור היה להתחיל קד"ם–שר הביטחון. הוא סיפר: “אמרתי לעצמי: שים לב, פה מקבלים הכרעות. התקשרתי למטה חיל האוויר בתל אביב, ביקשתי לדבר עם עברי. לא בא לטלפון. אמרתי לאביהו בן נון או לגיורא פורמן, ‘תשמעו, חברים, בעוד שעה תיפול הכרעה, אחרי זה אין חוכמות. מכירים את דעתי. מודיע לכם - אני צריך תשובה אם רוצים שאביע דעה. דוד עברי לא חזר אלי'. אמרתי לעצמי, עברי הולך לעשות עלי תרגיל הידוע מימים ימימה: אם המהלך יצליח הוא יזכה בתהילה, ואם ייכשל זה אני.

“הגיע אריק. בדיון כל אחד אמר את דעתו. בנושא תקיפת הטילים, שרון ביקש לשמוע את דעתו של עמוס לפידות, שהיה נציג חיל האוויר בפיקוד צפון. עמוס לא אמר שום דבר פסקני. בא תורי. כדרכי, אמרתי שאין בשר וחלב, רק בשר: נתקוף ונצליח! יתרה מזאת, חייבים את זה, אחרת לא יהיה חופש פעולה ונהיה בצרות. אפילו רפול לא אמר דבר נחרץ. השר סיכם: ‘הולכים לתקוף את כל מערך הטילים, כדעתו של עמוס עמיר, ואתה מתלווה אלי לישיבת הממשלה'.

השעה הייתה שתיים אחרי חצות. הקשבתי לזה ואמרתי לעצמי: הייתכן שלא עברי אלא אני אייצג את החיל בממשלה? שרון לוקח תא"ל לממשלה ולא את מפקד חיל האוויר? אם הייתי מפקד חיל האוויר היה פיצוץ. אמרתי לאריק שאני בסרבל טיסה מלוכלך ואין לי בגדים ללכת לממשלה. הוא התקרב אלי עד מרחק של סנטימטר, סגר את הרוכסן בסרבל ואמר: ‘עכשיו אתה בסדר! אתה בא איתי'. יצאנו במסוק ב–4 בבוקר לירושלים.

“טרם ישיבת הממשלה צלצלתי למפקדת חיל האוויר, לעברי. אמרו שאיננו בלשכה. זה הכעיס אותי מאוד. נכנסנו ללשכתו של מנחם בגין. שרון הסביר מה הוא רוצה. בגין לא הביע את דעתו. הוא ביקש ממזכיר הממשלה, אריה נאור, שישיג את המתווך האמריקאי, פיליפ חביב. משם הלכנו לישיבת הממשלה.

השרים הביעו את דעתם. אני אמרתי בתשובה לשאלה שייתכן שיהיו מעט קורבנות, אך נצליח. ברגע ששר הפנים יוסף בורג תמך במבצע, כתב לי אריק פתק - שעברנו את המשוכה הגבוהה. לאחר שהממשלה אישרה, טלפנתי לאביאם סלע, ואמרתי לו שהמבצע אושר ויש לצאת לדרך".


אלפא, אלפא, אלפא

פקודת המבצע של “ערצב 19" נוסחה בלילה, והתראה הועברה לכל יחידות חיל האוויר שהשתתפו במבצע. לפי אביאם סלע, לראשונה בתולדות חיל האוויר הוחלט מראש שלא דוד עברי יפקד על כל המבצע, אלא שעברי יפקד רק על קרבות האוויר, וסלע יפקד עצמאית על תקיפת בסיסי הטק"א. יצחק אמיתי היה דרוך לפקד על תא השליטה שנברא יש מאין, במשך תשע שנים.

תא"ל בדימוס אבי ברבר, שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים במבצע “דוגמן 5" , פיקד ב–1982 על טייסת פנטומים 201. כמחצית מטוסי הטייסת הוכשרו למבצע, והמחצית השנייה תוכננה להפציץ את בסיסי הטק"א בשיטה הישנה, במקרה שהשיטה החדשה תיכשל. בין הטייסים היו אחדים שלא האמינו בתורת הלחימה החדשה. אחד מהם היה לימים מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל, דן חלוץ, שני היה לימים ראש אכ"א, האלוף אבי גיל. ברבר, שהחליף את סלע בפיקוד על הטייסת, האמין בתו"ל החדש בכל לבו.




פנטום ישראלי לפני המראה, צילום: תא"ל (מיל') אבי ברברפנטום ישראלי לפני המראה, צילום: תא"ל (מיל') אבי ברבר

באותו יום רביעי השגיח ברבר היטב על ההכנה הקפדנית של המטוסים. המבצע אמור היה להתחיל בשעה 12 בצהריים. בעשר בבוקר הוא כינס את כל אנשי הטייסת לחדר המבצעים. ראשון דיבר הנווט, סרן דורון דוברת, שהכיר בעל פה כל תוואי בלבנון, קל וחומר את מיקומן של סוללות הטילים. כל מטוס נשא שתי פצצות אלקטרו–אופטיות במשקל של טונה כל אחת.

לפי עקרון היתירות, על כל סוללה אמורים היו הנווטים לנהג ארבע פצצות. מחיר כל אחת מהן היה מיליון דולר. על הנווטים היה לנהג את הפצצות למרכז ניהול האש של הסוללה שהוקצתה להם. דוברת חזר שוב על עיקרי הדברים, בעיקר ביחס לעבודת הנווטים, אף שהם התאמנו עליה במשך שנים.

אחריו דיבר ברבר. לאחר שהנחה את הטייסים, הוא הפיל מידו את המקל המשמש להצבעה על המטרות במפה, ואמר בדרמטיות: “כל אחד אחראי להביא את התוצאה. למדתם לטוס, נתנו לכם את הכלי, הביאו את התוצאה!".

תחילת המבצע נדחתה לשעה אחת בצהריים, ואחר כך לשעה שתיים. ברבע לשתיים המריאו המטוסים בדממת אלחוט, כל מטוס לעצמו. ברבר: “טסנו על פי התכנון, דרך הים, עד קו החוף של לבנון. במרחק 32 מייל מן הסוללה שלנו (סאם 6) איתרנו את המטרה. התקרבתי עוד קצת כדי להגיע לטווח בטוח. שחררתי את הפצצה. בהתחלה היא טסה אוטומטית. אחר כך הופעלו המפסקים, והנווט דורון דוברת ניהג אותה. מן הבקר שמעתי ‘אלפא' - פגיעה במטרה. הבנתי שקורה משהו היסטורי. מכה ראשונה - פגעתי והשמדתי".

דוברת: “הרגשתי מתח בריא. לא היה בקרבי גרם אחד של שאננות. זאת הייתה פעם ראשונה של פעולה כזאת. התפללתי שיצליח, שיעבוד. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול מאוד. לא הייתי מוטרד מהשרידות האישית שלי. חשבתי: איך אעמוד על הבמה בסוף היום, אם אפספס אחרי כל מה שהשקיעו בי למען המשימה.

תמיד ידעתי שיום אחד המבחן יגיע, והוא הגיע. הכרתי כל תוואי סמוך למטרה. בעיני הנץ שלי איתרתי את התוואים שהיו זהים לתצלום האוויר שממולי. המצלמה העבירה לי את מעוף הפצצה בווידיאו. התבוננתי בהתקדמות על הצג. שמעתי ‘אלפא' ועוד ‘אלפא' ועוד ‘אלפא', וידעתי שעשינו היסטוריה".

אהוד בן דור: “הפעלנו במבצע ארבעה מטוסי ל"א, וחסמנו את כל רשתות הקשר שלהם. מעולם לא תרגלנו קודם פעולה כזאת. התרגיל הראשון היה במלחמה, והוא פעל כמו שעון. הייתה בכל זאת תקלה: סוללות אמצעי החסימה התחממו. לא היו לנו באוויר סוללות רזרביות, והמפעילים אלתרו, וקיררו אותן עם מטליות רטובות, באמצעים שהשתמשו בהם לפני אלפי שנים".

אלוף בדימוס אביהו בן נון היה אז סגנו של עברי. לדבריו, “הסורים העריכו שנשבור את הראש על הטילים, כמו במלחמת יום הכיפורים, ולכן בתחילת המבצע הם קרקעו את מטוסיהם. לאחר שהבינו כי אנחנו משמידים את סוללות הטילים, הם שיגרו מטוסים להגן על הסוללות. הפלנו להם באותו יום 24 מטוסים, מבלי שנפגע לנו מטוס אחד".

ב–110 דקות הושמדו 15 מ–19 הסוללות. אז החליט סלע לעצור את המבצע, כדי לא לסכן מטוסים בחיפוש אחר ארבע הסוללות הנותרות. עברי אישר את החלטתו. למחרת הושמדו עוד שתי סוללות, וביום האחרון של המבצע הושמדו עוד שתיים. בסך הכל הופלו בשלושת ימי “ערצב 19" לא פחות מ–97 מטוסים סוריים, מבלי שמטוס ישראלי אחד נפגע.

סא"ל בדימוס דן שיאון פיקד במלחמת לבנון הראשונה על טייסת כפיר 113, שהשתתפה במשימות תקיפה אך לא ב"ערצב 19". בתזה לתואר השני באוניברסיטת בר־אילן על שיתוף פעולה בין ישראל לארה"ב בנושאים אוויריים, הוא התייחס גם ל"ערצב 19". לדבריו, “חיל האוויר הכריע באופן מוחלט במלחמת לבנון הראשונה את מערכי ההגנה האווירית המתקדמים של ברית המועצות, שסופקו לסוריה ונפרסו בבקעת הלבנון.

המלחמה סימנה נקודת מפנה ופרדיגמה חדשה בהפעלת הכוח האווירי בלחימה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הלוחמה האווירית, הופעל כל מערך הלחימה האווירי, באופן רציף עם מערך המודיעין, עם הרכשת מטרות והקצאת מטרות, תקיפה, והפעלת אמצעי הסיוע, בצורה משולבת ואחידה, תחת תפיסת הפעלה חדשנית ושליטה בזמן אמת, ממרכז פיקוד אחד. פרדיגמה זו הוכרה, בארה"ב, בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, שנים מספר מאוחר יותר, כ'מהפכה בעניינים צבאיים, RMA'".

“ערצב 19" חיסל את יכולת הלחימה של הצבא הסורי נגד ישראל, לפחות לטווח הקרוב והבינוני, שכן בשדה קרב שבו ישראל שולטת באוויר, אין לצבא הסורי סיכוי לשרוד. הפתרון הסורי למצב זה היה לא רק הקמת ארגון חיזבאללה בלבנון ותמיכה בארגון חמאס בישראל, אלא גם פיתוח אסטרטגיה של לחימה לא סימטרית נגד ישראל, המבוססת על טילי קרקע–קרקע. ואכן, מאז מלחמת לבנון הראשונה, אסטרטגיה זאת מהווה איום מרכזי על ישראל, לצד איום הגרעין האיראני.