פרשות הניצבים, הרצח בברנוער, המחדל של מוקד 100 בפרשת הנערים החטופים, ההחלטות השנויות במחלוקת של המפכ"ל הנוכחי רוני אלשיך ועוד ועוד – בשנים האחרונות משטרת ישראל עלתה לא פעם לכותרות בהיבטים לא מחמיאים. אלא שהגל העכור הזה אינו תופעה חדשה או יוצאת דופן בארגון.

מאז הקמת המדינה עברו על המשטרה סערות רבות. אחת מהן פרצה בשנות ה־60 המוקדמות, שנחשבו לרגועות מבחינה ביטחונית במדינת ישראל הצעירה והמתפתחת. צה"ל היה עסוק באותן שנים בעיקר בהתעצמות, הצטיידות והיערכות לקראת כל התפתחות צבאית. באותם ימים מה שמשך את עיקר תשומת הלב הציבורית היה משפט אייכמן שנערך ב־1961; וגם פרשת ישראל בר - המרגל הסובייטי שהתברג לצמרת הביטחונית של ישראל והיה ליועצו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון – שטלטלה את המדינה.

אלא שבעוד אזרחי ישראל עקבו באותם ימים אחר עלילותיו של בר, בין נובמבר 1962 ליולי 1963 אירעו במדינה שלושה מקרי רצח שלא פוענחו עד היום. חוקרי משטרת ישראל מיהרו לומר אז שאין קשר בין שלושת הנרצחים ומקרי הרצח, זאת אף שנסיבות הרצח היו דומות בשלושת המקרים. קורבן הרצח הראשון בסדרת הרציחות הללו היה משה סטולרו, נכה וגיבן בן 32 שהתגורר עם הוריו בדירה ברחוב נגבה פינת רחוב החי"ל ברמת גן. באותו בניין החזיק סטולרו בקומת הקרקע חנות ספרים ומכשירי כתיבה.

ישראל בר בבית המשפט, 1962. צילום: עיתון "במחנה"ישראל בר בבית המשפט, 1962. צילום: עיתון "במחנה"

ב־15 בנובמבר 1962, בשעות הערב, כאשר סטולרו עשה את דרכו מהחנות בקומת הקרקע לביתו בקומה העליונה, הוא נורה ונהרג בחדר המדרגות משלוש יריות שנורו לעברו מתת־מקלע עוזי. העובדה שהפדיון היומי מהחנות נותר עליו הבהירה לחוקרים שהרצח לא בוצע במהלך ניסיון שוד, וכוונת הרוצח הייתה לחסל את סטולרו.

קורבן הרצח השני היה ד"ר שמואל (זיגפריד) יכמן, רופא פנימי שסיפק בין השאר גם שירותי רפואה לשגרירות ארצות הברית בישראל. יכמן, שעלה מגרמניה ב־1935, התגורר אז ברחוב מזא"ה 12 בתל אביב. ב־2 באפריל 1963, סמוך לחצות, כאשר שב עם אשתו שרה מקונצרט, הוא נורה ליד הכניסה לביתו מכדור אחד שנורה מתת־מקלע עוזי, פגע בצווארו והרג אותו. הרוצח נעלם בלי להותיר אחריו עקבות.

הקורבן השלישי בסדרת הרציחות הזאת היה דבורה צ'צ'קס, תושבת כפר סבא שנרצחה בשעות הבוקר המוקדמות של 17 ביולי 1963, לאחר שהרוצח חדר לשטח הבית הפרטי הקטן של משפחת צ'צ'קס, בסמוך לפרדס בפאתי כפר סבא, בעוד בני הזוג ישנים. הרוצח ירה

מבעד לחלון חדר השינה כמה כדורים בדבורה, שנהרגה מיד, ובבעלה פישל, שנפצע באורח קשה. לאחר מכן הצליח הרוצח להימלט בלי להותיר במקום את תרמילי כדורי העוזי או סימן זיהוי אחר.

"האליבי מת"

שלושת מקרי הרצח המסתוריים הללו, שהתרחשו בתוך תשעה חודשים, עוררו אז תחושה קשה מאוד בציבור הישראלי. העובדה ששלושתם התרחשו ללא מניע נראה לעין, ששלושתם בוצעו בתת־מקלע עוזי, ושבכל המקרים הרוצח הצליח להימלט בלי להותיר עקבות וקצה חוט לפענוח - גרמו לפאניקה בציבור ואף בכלי התקשורת, שהתקשו להציג הסבר הגיוני למקרי הרצח.

אווירת המסתורין הובילה גם להיוולדן של תיאוריות קונספירציה, ככל הנראה בהשפעת פרשת המרגל ישראל בר. כך למשל היו מי שקשרו את שלושת מקרי הרצח למנגנוני הריגול של ברית המועצות בישראל. לכך תרמה העובדה שהנרצחת דבורה צ'צ'קס ביקרה שנתיים לפני הרצח את אמה החולה בברית המועצות, ביקור נדיר באותם ימים של "מסך הברזל" הסובייטי.

את הרצח של ד"ר יכמן קשרו תיאוריות הקונספירציה לשירותי הרפואה שהוא סיפק לשגרירות האמריקאית באותם ימים, כשהמלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית הייתה בשיאה. לגבי סטולרו, שלא היה לו קשר עם גורמים זרים ובקושי עם הסביבה הקרובה, התקשו אז לתת הסבר מניח את הדעת.

דבורה צ'צ'קס משמאל. צילום: באדיבות המשטרהדבורה צ'צ'קס משמאל. צילום: באדיבות המשטרה

בעוד המדינה רעשה וגעשה משלושת מקרי הרצח, נאלצה משטרת ישראל להתמודד אז עם תעלומה חדשה שנקרתה בדרכה: היעלמו של לוי נויפלד, סטודנט לרפואה בן 19, שהיה תלמיד מצטיין, אבל סבל ממצוקות נפשיות. לוי ואחיו יהודה היו ילדים ניצולי שואה שאומצו על ידי הזוג רות ושלמה קרביץ מרמת גן וזכו בביתם לטיפול מסור ואוהב. באותם ימים, לקראת סיום לימודי הרפואה ובחינות הסיום, נקלע נויפלד למשבר נפשי שהדאיג את הוריו המאמצים, ואחרי כשבועיים שלא שמעו ממנו, הם פנו למשטרה. חוקרי המשטרה, שהתקשו אז לתת מענה משכנע לשלושת מקרי הרצח, טענו שקיימת סבירות גבוהה ששלושת מקרי הרצח בוצעו על ידי נויפלד

שנעלם, שידוע גם כמי שסובל מבעיות נפשיות. בעקבות זאת, יצאה המשטרה למסע חיפושים נרחב אחריו ברחבי הארץ, ונויפלד הוצג אז כאדם מסוכן לציבור, שאירועי השואה נתנו בו את אותותיהם ויש לו נטייה לפגוע במי שמעורר בו את זוועות השואה. על פי אותה גרסה, זאת הסיבה שבגללה ביצע את מקרי הרצח.

בעקבות קצה חוט

כל זה היה נכון עד ל־3 במאי 1964, כאשר קבוצת נערים שטיילה בשכונת עין כרם שבדרום ירושלים גילתה בבית נטוש את שרידי גופתו של נויפלד, ולידה היה מכתב התאבדות ובקבוק רעל. אז התברר שנויפלד שם קץ לחייו. כדי להפריך לחלוטין את הערכות המשטרה על המעורבות של נויפלד במקרי הרצח, נמסר שממצאי הבדיקה הפתולוגית שנערכה בגופתו מוכיחים שהתאבדותו קדמה לשניים משלושת מקרי הרצח שאותם קשרו חוקרי המשטרה לנויפלד.

בכיר עיתונאי "מעריב" באותם ימים ועורכו בשנות ה־80, שמואל שניצר, כתב באותם ימים על "עלילת הדם" של נויפלד: "על קברו הרענן שנכרה השבוע ללוי נויפלד עלינו להניח זר ועליו כתובת בת מילה אחת: סליחה. בשם כולנו שהתפתינו להאמין בקלות דעת מחרידה בכל העלילות שהעלילו עליו ובכל האשמות הכזב שבהן הבאישו את ריחו. סליחה שחשדנו במי שעוונו היחיד היה שכתפיו לא היו רחבות די הצורך כדי לשאת במשא החיים שהכביד עליהן. סליחה שהנחנו למשטרה לעשותו שעיר לעזאזל לכל כישלונותיה ולהטיח בפניו את כל האשמות שלא ידעה במי לתלותן... עכשיו שהאמת הטרגית יצאה לאור וכל האשמות והחשדות התבדו, חייבת המשטרה לתת הסבר להתנהגותה המוזרה בכל הפרשה הזו... האליבי של המשטרה נמצא מת בעין כרם. עכשיו היא חוזרת ויושבת על ספסל הנאשמים ואין לה מה לומר להגנתה, והציבור שואל אותה: מי רצח את סטולרו? ולמה? ומי קטל את ד"ר יכמן? ומדוע? מי ירה בגברת צ'צ'קס ומה היו מניעיו? מי ביצע את הפשעים? רוצח אחד? שלושה רוצחים? מי הם? היכן הם?".

מאמרו של שניצר היה אחד מרבים שנכתבו אז נגד ההתנהלות של משטרת ישראל בשלושת מקרי הרצח ושיקפו את תחושת הציבור כלפי הארגון.

לפני כ־20 שנים החלטתי לחדש את התחקיר בתעלומות הרצח המוזרות הללו, מתוך מחשבה שבמהלך השנים שחלפו אולי נמצא קצה חוט שיסייע לפתרונן. בתחקיר הגעתי לאיש בכיר במערכת הביטחון שאמר: "רד מזה, אל תחטט במקום שטובת המדינה וביטחונה חשובים יותר מחיטוט שעלול רק להזיק".

אברהם צ'צ'קס, בנה של הנרצחת דבורה צ'צ'קס, אמר באחד הראיונות שלו לתקשורת לפני כארבע שנים שאמו נרצחה משום שאביו פישל צ'צ'קס פעל בזמנו, כשהם חיו בברית המועצות, באחד מארגוני הבריחה של יהודי ברית המועצות, ולאחר עלייתם לארץ פעל עבור המודיעין הישראלי. צ'צ'קס הניח שהקג"ב עלה על עקבותיו של אביו ושלח מתנקש לפגוע בו.

אלא שבראיון ארוך שערכתי בעבר עם ראש השב"כ והמוסד המיתולוגי איסר הראל המנוח, הוא סיפר שבמדינת ישראל של השנים ההן לא פעל סוכן, פעיל או משתף פעולה של הקג"ב שהשב"כ או המוסד לא הכירו. מאותו ראיון עלה כי היו סוכנים רבים כאלה שפעלו אז בארץ - הושתלו, גויסו כאן או פעלו מתוך השגרירות, אך כאמור לא יכול היה להיווצר מצב שסוכן של הקג"ב יגיע לישראל ויבצע כאן חיסולים עבור שולחיו בלי שהשב"כ או המוסד יעלו על עקבותיו.

וכך, כ־53 שנים אחרי שלושת מקרי הרצח שהסעירו את המדינה, התעלומה נותרה על כנה והשאלות שמאחוריה עדיין ממתינות למענה.