שקט מתוח: גם כשהקטיושות שותקות, צריך להיות מוכנים

כשאנחנו נזכרים בהיסטוריה הארוכה של פעילות צה"ל בלבנון, אנחנו חוזרים אל התמונות של המלחמות הגדולות, המבצעים הקרקעיים ההרואיים והאסונות הכבדים. אי שם, בתוך הפינג־פונג האכזרי של מכה־תגובה מול האויבים מצפון, קצת נשכח תאריך חשוב: 24 ביוני 1999.

בימיה האחרונים של ממשלת נתניהו הראשונה, לאחר עוד הפגזה קטלנית של קטיושות על גבול הצפון, החליט שר הביטחון דאז משה ארנס, בעידודו של רה"מ, על מבצע "רפואה חליפית". במסגרת המבצע ביצע חיל האוויר הפצצה כבדה על תשתיות אזרחיות בלבנון: שתי תחנות כוח מרכזיות ממזרח לביירות, שני גשרים על כביש החוף הלבנוני ומתקן קשר חשוב. כולם נהרסו כליל בלילה אחד. המבצע הזה, שהיה יוצא דופן בבחירת המטרות ובנזק התשתיתי שגרם, הצליח לשמר הרתעה והביא לתקופת שקט ארוכה יחסית, בשנים שבהן ירידה למקלטים הייתה כמעט דבר שבשגרה.

הקיץ אנחנו מציינים עשור למלחמת לבנון השנייה, שבזמן אמת נחשבה לכישלון מבצעי ואסטרטגי גדול, אבל במבט לאחור נתפסת אחרת לגמרי. כבר 39 שנים יש לי הזכות להיות תושב קריית שמונה, ב־38 מתוכן - החל ממבצע ליטני ב־78' - שימשתי כ"כתבנו בצפון". סיקרתי מקרוב את כל המבצעים של צה"ל שהתנהלו מעבר לגבול, אבל גבו מחיר גם בצד הישראלי שלו; דיווחתי בזמן אמת על הפגזות אינסופיות ואירועי חדירת מחבלים; וראיתי את האימה והחרדה בעיניהם של הילדים וההורים בקריית שמונה.

שלושת ילדי נולדו ובגרו בעיר הזו, וידעו כבר מגיל צעיר את הדרך למקלט. אני לא זקוק לסטטיסטיקות כדי לדעת שהעשור האחרון הוא התקופה השקטה והבטוחה ביותר לתושבי אצבע הגליל מאז סוף שנות ה־60.

האויב והשנאה עדיין מחכים מעבר לגבול

השקט המבורך הזה, שמאפשר ליישובי הגבול לשגשג ולהתפתח, הוא לא תוצאה של מהפכה פציפיסטית שעברה על חיזבאללה. האויב עדיין שם, והוא מצויד ומתוגבר מתמיד. השנאה לישראל עדיין שם, והיא לא פחתה אפילו במעט. אבל העוצמה שבה צה"ל הגיב באותו קיץ לפני עשר שנים, והנזקים העצומים שהיא הסבה ללבנון, עדיין חרוטים היטב בזיכרונם של כל אלו שרוצים לתקוף את ישראל.

כולנו זוכרים את פואד סניורה, ראש ממשלת לבנון דאז, פונה למדינות העולם ומתאר בדמעות את ההרס שנגרם למדינה שלו, אבל באותן שעות גם חסן נסראללה לא ממש חייך. הוא הבין את ממדי ההרס והחורבן שהביא במו ידיו על מדינתו, וידע כי האצבע המאשימה לא תמיד תופנה לכיוון ישראל. 

בשבועות האחרונים אנחנו מוצפים בתרחישי אימה שמתארים את המערכה הבאה בצפון: עשרות אלפי קטיושות, כמויות אדירות של נפגעים ונזק, שיתוק של המערכת האזרחית ושיבוש מוחלט של חיי היומיום במדינה. אפילו שם כבר יש לה: "מלחמת לבנון השלישית", כאילו זו עובדה היסטורית שרק ממתינה לתאריך הנכון כדי להירשם בספר דברי הימים של ישראל. אינני יודע על אילו מקורות מודיעיניים או ניתוחים גיאופוליטיים מתבססות ההערכות האלה, אבל כנראה שאם חלילה היא תפרוץ, זה יהיה סיפור אחר לגמרי מזה שחווינו ב־2006.

"בעדה בעדה"

בזמן שהתעסקו בתקשורת באיומים של נסראללה ובשאלה היכן זה "בעדה בעדה חיפה", בקריית שמונה ובאזור ישבו אנשים במקלטים במשך חמישה שבועות רצופים. בהנחה (הריאלית) שחיזבאללה ישגר הרבה יותר טילים לטווחים הרבה יותר רחוקים, ואולי אפילו נראה בדרום את חמאס מצטרף לחגיגה, אזרחי המדינה יעמדו בפני מצב בלתי נסבל ככל שתתארך המלחמה. מי שחושב שהעורף הישראלי מסוגל להחזיק מעמד במשך שבועות ארוכים בתנאים האלו, פשוט טועה. לדרוש מאזרחים לוותר על חירותם וחייהם, כמעט בלי לראות אור יום, עד שמישהו ישיג "תמונת ניצחון" או יגיע להפסקת אש שאותה ניתן היה להשיג הרבה קודם, זה דבר אכזרי, אפילו בלתי מוסרי.

רבים מביטים דרומה, אל העימותים מול חמאס ברצועה, ורואים בהם מעין הכנה למערכה הגדולה יותר מול חיזבאללה. מלבד העובדה הברורה שאין מה להשוות בין היכולות ובניסיון של שני הארגונים, אנחנו צריכים להבדיל בין לבנון לעזה גם במוטיבציה של מי שעומד מולנו. על חמאס קשה לאיים בתגובה בלתי פרופורציונלית, משום שהוא לא מתעניין במצב התושבים שלו. נזק, הרוגים או הרס תשתיות - הדברים האלה אפילו משחקים לטובתו. הם מלבים את השנאה ומסיטים את האש מהשלטון המושחת והכושל שלו ברצועה.

לעומת זאת, בלבנון חיזבאללה הוא רק חלק מהשלטון, והתירוץ להמשך הנוכחות המזוינת שלו במדינה הוא ההגנה, כביכול, שהתושבים מקבלים מפני ישראל. למרות ההתעצמות של הארגון, השמירה על השקט במדינה היא עדיין אינטרס שלו, בוודאי ובוודאי כאשר הוא מרכז את מאמציו ומשאביו במלחמה בסוריה.

ואם בכל זאת תפרוץ מלחמה והתסריטים הפסימיים יתממשו, ישראל צריכה לנקוט קו ברור שממשיך את אותו מבצע אווירי מיוני 99', ואת המגמה ממלחמת לבנון השנייה שהתחילה עם חטיפת החיילים ביולי 2006. אם נסראללה יידע שכאשר הוא חוזר לירות רקטות לשטח ישראל, מאגר המים בבעל בק יחרב, ומערכות החשמל שנמצאות מזרחית לצידון ייהרסו, הוא יקבל תזכורת לכך שעם ישראל לא מתעסקים. במקביל תעלה זעקה מתושבי לבנון, שיפנו אצבע מאשימה אל חיזבאללה ששוב הורס להם את המדינה. בשביל זה אין צורך לגייס את כל המילואים או להפעיל את כל הארסנל המפואר שלנו.

בלי תאוות הרס

צריך לזכור שאזרחי לבנון הם לא האויבים שלנו, ולבצע זאת ללא טיפה של תאוות הרס. בטווח הארוך הפגיעות האלה עשויות לקצר את משך המלחמה ולחסוך אבידות וסבל משני הצדדים.

אני שומע בשבועות האחרונים את ההצהרות המתרברבות שמגיעות דווקא מישראל, ולא מאמין. גורמים צבאיים מבטיחים "לא נחשוש לירות למרכזי אוכלוסייה, אם ירו משם לעברנו". את אותם איומים אני שומע כבר 38 שנה, ולאורך כל מלחמה או עימות משמעותי בדרום לבנון, ובכל פעם מתברר שהם לא מחזיקים מים.

חיזבאללה לא באמת חושש מהרג המוני של חפים מפשע, להפך. שני המקרים המפורסמים בכפר קנא, במהלך מבצע ענבי זעם ובמלחמת לבנון השנייה, פגעו קשות בישראל ובגיבוי הבינלאומי שזכתה לו. נסראללה לא סופר גופות, ותושבי דרום לבנון לא באמת מעניינים אותו, אבל פגיעה בתשתיות שתשתק את המדינה, עלולה להפעיל עליו לחץ כבד מבית, עד כדי אובדן לגיטימציה להמשך הארגון. לשם כך עלינו ללמוד מהתגובה של הממשלה לחטיפת החיילים ביולי 2006, שהדהימה אפילו את חיזבאללה, שלא צפה ש"בעל הבית ישתגע". טוב שבעל הבית משתגע לפעמים, אבל כדאי שיעשה את זה בקור רוח.